איך הם היו, החיים אז? מה עניין את האזרחים בערי השדה של נורמנדי בזמן המלחמה נגד פרוסיה (1870)? ואחריה? איך הם התנהגו, דיברו, בילו? הרי לא היו להם רדיו, טלוויזיה, מחשב, טלפון. גם מכונית לא הייתה, רק רכבת קיטור שטלטלה אותם במשך שעות עד פריז. ברכבת, כמו במרכבה, ואף מסביב לשולחן ארוחת ערב חגיגית, האנשים סיפרו זה לזה סיפורים מפולפלים על אנשים אחרים. כך עבר הזמן בנעימים. לכן, בסיפורי גי דה מופסן (1850–1893) טמון מידע גדוש עניין אנתרופולוגי. פעמים רבות כתב סיפור בתוך סיפור, ושניהם שופעי חיים, נוטפים פרטים קטנים מן היומיום הקרתני.



נורמנדי היה מחוז הולדתו של הסופר. הוא נולד בטוּרוויל סוּר אָרק, וכשבגר חסה בהשראתו של גוסטב פלובר, שהתגורר בסמוך לבירת המחוז, רואן. אחר כך למד הצעיר משפטים בפריז. דה מופסן הכיר מהתנסות את מציאות חדרי החדרים, ואת פנים נפשה של אחרונת העלובות בחברה צרת האופקים, שממנה בקע. הוא ידע את תוככי הברים ובתי הזונות וטירות האצולה. הוא טרף את החיים ובילה עם נשים וחלה בעגבת שגרמה לבסוף למותו המוקדם. על כן סיפוריו עולים מן הרחובות, ממרצפת הסמטה ומהבל תבשיל הכרוב.



קובץ הסיפורים, שנאסף כאן בתרגום עדכני של רמה איילון שואף רוח צרפתית ומציג את מיטב דה מופסן. כל סיפור הוא נגיסה בחיים רוטטים, כפי שרקם אותם גבר שחושיו ערניים ואבחנותיו חדות. סיפוריו מעניקים יחס שוויוני לבני כל המעמדות, אך גם כשהוא צופה אובייקטיבי, הינו מספר בעל עמדה מוסרית. האהדה שלו נתונה לנרדף ולנחות, וברוב המקרים מדובר באישה, וליתר דיוק, בזונה.



המעבר מסיפור לסיפור כמוהו כמעבר מרחוב לרחוב באחת מערי נורמנדי. מבית סוחר הדגים לבית הזונות, מטירת העשירים לבר בסמטה. מן הדפים נשמעת המולת הקולות המתעצמים עם גבור השתייה, ושקשוק גלגלי מרכבה מגיע מהרחוב החשוך. בעיצומו של הלילה מתחיל לפתע לדנדן פעמון הכנסייה, שדמם מאז פלשו הגרמנים לטירה והשמידו את כל יצירות האמנות. הפעמון נוגן עתה, לועג לחיילים הגרמנים, אחרי שאחת הזונות, ודווקא היהודייה שבהן, רצחה את הסדיסט שבחיילי הכובש.



בני אדם הם בני אדם, כאז כן היום, כפי שמתברר כאן, ולכל אחד מהם סיפור מלא עלבון או גאווה מטופשת. הנה הם נגלים, כאילו פגשנו אותם מדי ערב. רכלנים, חובבי שמועות, סנובים קטנוניים ומרושעים, או זונות טובות לב ואמיצות. כל הסיפורים הומים התרחשות תוססת, מלאה. הקורא הופך לאחד מחבורת מאזינים בתוך מרכבה מתנודדת על הדרך. סיפור: קבוצת בורגנים נמלטת מרואן הכבושה. במרכבה יושבת גם זונה שמנמנה, צחקנית. רק היא הכינה צידה לדרך הארוכה עד ללֶה האבְר, משם יפליגו לאנגליה. היא חולקת את מזונה העשיר עם יושבי המרכבה. כל הסנובים ונשותיהם העוד–יותר–סנוביות שמחים לזלול מן הבשר. מאוחר יותר יכריחו אותה להעניק מחסדיה לקצין הגרמני כדי להציל את נפשותיהם, ולבסוף יגמלו לה בהתעלמות ובוז ואף ימנעו ממנה מזון.



חריג בקובץ הוא הסיפור האחרון, שדרכו אינה ברורה. ב"יופי ללא תכלית" שזר הסופר הרצאות פילוסופיות לא בהירות, על האדם, על היופי הנשי, על אלוהים. "האל בורא כי זה תפקידו כאל, אבל אין לו מושג מה הוא עושה". ובני האדם, מספר דה מופסן, גם בסיפור הזה, אין בהם אהבה אמיתית, רובם אגואיסטים נבזים. חוץ מהזונה הנדיבה, הדומעת עתה חרש. אהבת אמת? רק משפטן אחד מפיקרדי ידע אותה. כשאהובתו בגדה בו נדד ברגל לכפר קטן בפרובנס והיה לכומר החי בבקתה מבודדת.



שירה



"מכלול שירים", 1980–1969, מאיר ויזלטיר, כרך ב', 367 עמ', הקיבוץ המאוחד. השיר הפותח כמוטו הוא “קח": “קח שירים, ואל תקרא/ עשה אלימות בספר הזה:/ יְרק עליו, מְעך אותו/ בעט אותו, צבוט אותו.// זרוק את הספר הזה לים/ לראות אם הוא יודע לשחות./ שים אותו על אש הגז/ לראות אם הוא עמיד באש./ מַסמר אותו, נסר אותו/ לראות אם יש לו התנגדות:// הספר הזה הוא סמרטוט של נייר/ ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה/ סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,/ בוהה עליו נים ולא נים//".



אחרי השירים כתב ויזלטיר "בשולי כרך ב'". בתוכם ציטטה פרוזאית מניירותיו: “אולי גם אני לא אכתוב לעולם את הדברים הכי גדולים שאני מסוגל להם, אלא אכנע לרוח הזמן ולנסיבות החומריות והסביבתיות, ורק אשאיר אחרי סימנים, שקורא מבין יוכל ללמוד מתוכם לְמה הייתי מסוגל באמת".





"אמילי, מבחר משיריה של אמילי דיקינסון", מאנגלית: לאה נאור, הוצאת שער הרצליה, 59 עמ'. ספרון שנוצר בעטיה של אהבת המתרגמת הוותיקה, לאה נאור, לשירי דיקינסון. מאחרית דבר מתברר, שלבה של נאור נוהה גם אל אישיותה העדינה של דיקינסון. "צל נע על פני הדשא": "צל נע על פני הדשא/ אתה? סתם מישהו?/ הו, לב פותה, נחֵש ש־/ הפעם כן. זה הוא - / צל נע על פני הדשא./ לבי לא ממהר/ עודנו מנחש ש–/ אוי לא. איש זר עובר -//".



"דליה רביקוביץ בחיים ובספרות", גדעון טיקוצקי, אוניברסיטת חיפה, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 482 עמ'. ספר שתחילתו בעבודת דוקטור של המחבר, ויעדו הסופי עוסק במשוררת, בביוגרפיה שלה המתפתלת בשיריה. ניתוח טעון בתשומת לבו של אוהב ומבין. השיר: “ירח איום שזרח/ הזכיר לי באמצע הלילה/ איך מת בשנת ארבעים ושלוש/ אנטואן/ דה סנט–אקזופרי". על השיר: “טיוטות השיר מלמדות על הרגש העז שחשה רביקוביץ אל הסופר הצרפתי ובעיקר על מאמציה, שעלו יפה, להצפין רגש זה, לעדנוֹ ולאפּקו".