"אוגוסט": סיפור מופת ב-42 עמודים

היא מתה בברלין ב–2011, והסיפור האחרון שכתבה היה "אוגוסט", מופת קריסטלי למְעט המחזיק את המרובה. רק 42 עמודים, ובתוכם חיים שלמים, מעוצבים לכלל יצירה עזת מבע. אוגוסט, שבאמצעותו מובל הסיפור, הוא נהג קשיש של אוטובוס תיור. הוא נוהג עתה מפראג לברלין, באחת הנסיעות האחרונות לפני פרישתו. קבוצת תיירים קשישים שרה מאחוריו. הוא מעדיף שקט. מעדיף סנדוויצ'ים מהבית. סולד ממרכזי קניות וכבישים צפופים בכניסות לערים. וולף מתארת איש פשוט, שמח בחלקו, אלמן כבר שנתיים, סבלני, רגוע כמי שלא ציפה לדָבָר מעולם. "המילה 'געגועים' לא ממש נתפסת אצלו".

מאין מתחילה התפתחותה של אישיות כזאת? "הוא מביט במה שמתחשק לו לראות". דומה כי לבו עטוף בשכבות הגנה רכות. כאילו היה הורה לעצמו, מגונן וסובלני. וולף שוזרת בנסיעה את זיכרונות הילדות של אוגוסט, עד כי אין הפרדה בין כביש ההווה לתחנת הרכבת ההיסטרית בעבר, שבה מצא עצמו היתום בתום מלחמת העולם השנייה.

וולף עצמה חוותה את ההגליה הזאת עם משפחתה. בתום מלחמת העולם השנייה גורשו התושבים הגרמנים מפולין אל מעבר לנהר האודר–נייסה. וולף הילדה, כמו אוגוסט הילד, מצאה עצמה בעיר מקלנבורג. היא למדה והתקדמה בחייה האינטלקטואליים, וגיבור סיפורה רצה רק להיות נהג משאית, אולי מפני שנקודת ההתחלה שלו הייתה אפס. בזיכרונותיו החיים עמו יש בית כפרי בקיץ ואחר כך בית חולים קפוא, שבו מאושפזים חולי שחפת. מחסור נורא שורר בכל. 

הסיפור נפתח במשפט הבא, ללא הקדמה, סטקטו מהמם לפני שהקורא הספיק להתרווח בכורסתו: "אוגוסט נזכר: הוא היה כמו כל אחד מן הילדים שהגיעו לתחנת הרכבת של מקלנבורג בלי הורים ונשאלו מתי ואיפה איבדו את אִמם. אבל את זה הוא לא ידע". 

אוגוסט המבוגר עוצר לחנייה קצרה בדרזדן וממשיך לנהוג כשהשלג מתעבה ומקשה על הנהיגה. הסופרת תפרוט על מיתרים שונים של זמן ומודעות, בלי שהנהג המסור ישנה ממסלולו או הקורא יתקשה בחילוץ הסיפור. וולף מספרת השולטת בקלות בחומרי הגלם ובטכניקות העיצוב. הספרון הזה הוא שיעור מצוין בכתיבה המכילה את כל הדרוש לבניין סיפור טוב. מבנה מדויק, עניין היסטורי, חברתי ואנושי, הפעלת הרגש המזדהה, גירוי לגיבוש עמדה כלפי המסופר. 

במילים מעטות יצרה וולף אווירה מוחשית באותו בית חולים, שאליו נקלע הילד היתום. במילים ספורות נפרשת לעיני הקורא תוכנית המתאר של המוסד וחדריו, כולל הטמפרטורה השוררת בהם, והמקום שבו נמצאת מיטתו של כל אחד מהילדים ומן המבוגרים. זהו מקום של קור נורא, מחלה סופנית ומוות, ובמקום הזה מוצא הילד הבריא חום, אהבה ועניין. המבוגרים, אחות, רופא וחוליהם, אינם פנויים למגעי חיבוב עם הילדים. אוגוסט דבק בלִילוֹ, ילדה בוגרת שתומכת בנוטים למות. היתום עוקב אחריה, מאזין לשירתה, מתבונן עמה בארונות המתים המובלים מן הדלת האחורית אל היער. 

בבגרותו יבנה חיים מנחמים עם טרודֶה. הנחמה תשכון בו בבטחה כזאת, שמותה של אשתו לא יחסל אותו. "הוא מרגיש משהו דומה להכרת תודה על כך שהיה משהו בחייו, שאם היה יכול לבטא במילים היה מכנה אותו אושר. הוא פתח את הדלת ונכנס". לביתו, למרות הדממה המצפה לו שם. 

קובץ החיבורים “להמציא את האויב" של אומברטו אקו (מאנגלית: אריה אוריאל [האם גם המקור נכתב באנגלית?] כנרת, זמורה–ביתן, 285 עמ') מאפשר לקורא התנהגות גמישה, כמו נוכח בונבוניירה מפתה. הבחירה נתונה, ואין הכרח לאכול את כל הבונבונים. אקו, תיאורטיקן חכם, בעל דעה מרתק, מציע כאן מתאבנים לעוררות החשיבה בנושאים מגוונים. “קיומו של אויב חשוב לא רק כדי להגדיר את זהותנו הלאומית, אלא גם כדי לספק לנו מכשול שמולו אנחנו אמורים לאמוד את מערכת הערכים שלנו". עוד חיבורים מושכים: “ויקטור הוגו, למרבה הצער!: פייטנות של הפרזה", “צנזורה ושתיקה", “מטעמים עם שמרים", “לחיות לפי פתגמים" ו"אני אדמונד דאנטס!": “גזר דין מהמאה הקודמת היה עדיין תלוי ועומד נגד תופעת הרומנים בהמשכים, אך האיום על עצם קיומם נבע לא רק מהתיקון בחוק משנת 1850, שהטיל מס–קנס על עיתונים שפרסמו את הרומנים הללו, אלא גם מהדעה הכללית שרווחה בקרב אוכלוסיית המאמינים, כי הרומנים בהמשכים הורסים את המשפחה". לתיאור הספר נחוצה מילה חדשה שתהיה הכי הפוכה משעמום. 

“חטא, הוא הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו“, אומר רנה טלני, פסנתרן פופולרי יפה תואר המופיע על בימות פריז, למוזיקאית נשואה החושקת בו. החטא שלהם אינו נורא כחטא האהבה ההומוסקסואלית המתוארת כאן. ויילד שילם על “חטא" נטייתו המינית בכל עונש שהחברה השמרנית טרחה להשית עליו. “טלני" (מאנגלית: שאול שילו, אסטרולוג, 208 עמ') מסופר מפי גבר צעיר, שאינו חוסך בתיאורים ארוטיים מתנשמים. הספר ראה אור ב–1883, ועד היום מונח ספק קל בעניין מחברו. האם ויילד כתב אותו? את כולו? התמה המרכזית עם האירוניה והזעם המשתלח עשויים להצביע על ויילד בבירור, אינטלקטואל מושפל ומבודד בארצו. המספר דה–גרייה מתאר את תשוקתו באופנים פיוטיים עד פרוזאיים לגמרי. הגבול בין ארוטיקה לפורנוגרפיה לא ברור, ויש סצינות שמאתגרות את מחוזות הסנאף. רישול בהגהת הערות השוליים המרובות מפחית מעט מההתייחסות הרצינית המתבקשת לקריאתן.