הלשעבריות

1. הראשונה הייתה קארינה. היום היא עורכת דין, נשואה, שלושה ילדים. אבל אז, כשהיו בני 16, הוא שבר את לבה. שנה שלמה היו בויפרנד/גירלפרנד, עד שיום אחד העביר לילה שלם עם חבר בעל אוסף תקליטי ג'ז ענק ויותר מכך בעליה הגאה של חתיכה קטנה של חשיש, חשיש, חשיש, הפעם הראשונה שעישן חשיש, והוא נמרח על השטיח וטבע בתוך צ'רלי מינגוס, “כתום היה צבע שמלתה, ואז כחול־משי" - איזה שמות מוזרים היו לקטעים שלו -

ובעיקר הוא טבע בתוך רגשותיו שלו, שלפתע התגלו: הוא לא אוהב את קארינה. הוא אוהב איך שהיא מביטה בו, ומה שהיא עושה לו, ואיך שכולם מסתכלים עליהם בקנאה, אבל לא אותה. את כל זה הוא למד בזכות החשיש וצ'רלי מינגוס, וכבר למחרת בבוקר הוא נפרד ממנה ושבר את לבה כי לא היה לה מושג שזה בא, אפילו לא רמז, ועכשיו, עכשיו, הוא יושב מולה בבית קפה, ואומר לה: “רציתי שתראי מה נהיה ממני".

“מה נהיה ממך?", אמרה קארינה. היא כבר בת 40, כמוהו, והם לא התראו לפחות 20 שנה, והיא נראית מאוד אסופה ומאורגנת, כמו הגיעה למסקנה שבחורה שלא יודעת בכל רגע נתון איפה נמצא הליפסטיק ואיפה נמצא האקדח ויכולה לשלוף כל אחד מהם בהתראה של שנייה בלי להתבלבל, לא תגיע לשום דבר בחיים.

“אני גר עם ההורים שלי", אמר.

“באמת?".

“כן. פשטתי רגל. העסק שלי... אין לי כלום".

“אוקיי", אמרה.

“פשוט רציתי שתראי מה יצא ממני", אמר, “כי אני יודע ששברתי לך את הלב. ורציתי שתראי שבסך הכל זה היה לטובה. זאת אומרת כשזה קורה זה נורא, אבל כשאתה מסתכל לאחור אתה אומר וואללה, היה משהו, הייתה סיבה, סך הכל הרווחתי מכל ה...".

הוא השתתק. היא הביטה בו.

“מה?".

היא קמה. הוא קם אחריה.

“מה?", חזר.

“נהיית אידיוט". אמרה והלכה.

2. השנייה הייתה תמי. גם לה הוא שבר את הלב. זה היה בצבא, והם הצילו זה את זו מדיכאון אינסופי, ושמירות שלא נגמרות, ומפקדים סדיסטים שנהנו להשפיל את שניהם, ופתאום - לילה שלם של נשיקות. ופתאום, שעות של שיחות. ופתאום, התגנבות למיטה שלה לישון יחד בחדר קצין תורן, בשבת. הם השתחררו ביחד, ואחרי שבוע הוא כבר יצא עם מישהי אחרת. המעבר היה כל כך חד, שהוא תהה בעצמו איך זה קרה. אבל זה נגמר לו. בבת אחת. בשנייה שנגמר הצבא, נגמרה תמי.

“רק רציתי שתראי מה נהיה ממני", אמר לתמי, שנדהם לגלות שלא השתנתה בהרבה: אותו גוף נערי ועיניים צוחקות, אותם אופניים שבהם הגיעה לכל מקום - היא בטח החליפה אופניים, לא? - אותה גישה לוחמנית שתמיד אפיינה אותה: מתיישבת מולך, נועצת עיניים, מתחילה לשאול שאלות בקצב.

“למה, מה נהיה ממך?".

“כלום, פשוט - “.

“אני יודעת שפשטת רגל. זה היה בעיתון".

“אה".

“בגלל זה אתה חושב שטוב שלא המשכנו?".

“כן, וגם בכלל, אני גר עם ההורים, אין לי כלום. זה ששברתי לך את הלב, בסופו של דבר, לכל דבר יש סיבה".

היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש. הוא השפיל מבטו, ושתה מיץ גזר. לבסוף היא אמרה: “לכל דבר יש סיבה? מה אתה, רב בשואה?".

“לא, אני - “.

היא נדה בראשה בעוז, ותלתליה עדיין היו רבים וקופצניים מספיק כדי לפזז מצד לצד.

“לא קונה את זה", אמרה. “זה משהו אחר".

“לא", אמר בנחרצות. “לא".

היא הביטה בו.

“עכשיו אני בטוחה שזה משהו אחר".

3. בבית הוריו השתררה דממה. הוא היה בטוח ששניהם ישנים, אבל למעשה הם ראו סרט בטלוויזיה עם סאונד כה מוחלש, שזה נשמע כאילו הוא בוקע מדירה אחרת.

“למה אתם שומעים כל כך חלש?", אמר.

“אה", אמר אביו, “זה סרט דרעק. כבר ראינו אותו מלא פעמים", הוא כמעט התפתה לשאול אותם למה ראו אותו מלא פעמים אם זה סרט כל כך גרוע, אבל ידע שזה רק יוביל לשיחה שההיגיון ממנה והלאה. נכנס לחדרו ונשכב על מיטת הנוער שהייתה שלו כאשר היה נער. הם לא החליפו אותה מעולם.

עצם את עיניו. ופקח. והביט בקיר מולו: פוסטרים של להקות רוק משנות ה־90, השנים שבהן הכל התחיל, משרד ההפקה שפתח מהחדר הקטן שלו בבית הוריו. הביא לארץ להקות שאף אחד לא שמע עליהן, ועשה בוחטות שאף אחד לא שיער שאפשר לעשות, כי היה רעב ללהקות רוק “אמיתיות", מאנגליה, שכבוד גדול להיות בהופעה שלהן לפני שהן הופכות לתופעה עולמית.

ואז עשור מטורף, שבו כל דבר שנגע בו הצליח, הביא לארץ אמנים יותר ויותר גדולים, עד הפעם שבה החליט להמר על כל הקופה ולהביא לארץ את מייקל ג'קסון, שילם לו סכום שטרם נראה כמוהו, חודש לפני שהתפוצצה פרשת הפדופיליה והפשיטה על חוות נוורלנד שלו, וכאשר הקקי פגע במאוורר, כמאמר המשורר... ההופעות בוטלו, הוא הפסיד את כל כספו, וניסה להציל הכל בהימור מטורף אחד: לווה מיליון דולר כדי להביא ארצה מופע איחוד של לד זפלין שמעולם לא קרה, בסופו של דבר, ועכשיו כבר היה חייב כסף לבנקים והם מיהרו לגבות בכוח והוא מיהר לפשוט רגל כדי לא לאבד הכל, וזהו. חזר לגור עם הוריו הזקנים.

רק לפני שבועיים הטלפון צלצל ועל הקו אנדרו רייט. מי זה אנדרו רייט, לעזאזל? המנג'ר של לויד קול והקומושנז. להקה אנגלית מהניינטיז. מי זוכר אותם בכלל? הוא זוכר.

“הלו?".

ואנדרו מספר לו על להקה חדשה, שאף אחד לא שמע עליהם, אבל הם ממש ממש טובים, והבסיסט יהודי, ויש לו משפחה בישראל, אז במאה אלף דולר אפשר לסגור שתי הופעות, אולי בבארבי, אולי בשוני?

לא,

הוא כבר לא עושה את זה,

ואין לו מאה אלף דולר,

ולא יהיו לו יותר,

ומה קורה באמת עם לויד קול? עדיין חי?

השיחה מסתיימת. אין שום סיבה להמשיך אותה.

4. דוקטור שלווי אמר לו שהוא חייב להתחיל טיפול. חייב. שמו הפרטי של דוקטור שלווי היה אביאסף, שם מוזר, אבל הוא הכיר אותו בשם דינו, כי כאשר היו ילדים הוא העריץ את הכדורסלן האיטלקי דינו מנגין, היחיד בשכבה שהעריץ את אויב האומה הענק, ומאז קראו לו כך. מי חשב שדינו יהפוך להיות אחד מהאונקולוגים הכי נחשבים במדינה, שאמר לו:

“אתה חייב להתחיל טיפול".

ולזה הוא ענה: “אני צריך לסגור כמה עניינים קודם".

5. השלישית הייתה שרון. האחת שממש הייתה חשובה, בכל הסיבוב הזה. שרון הייתה איתו באוניברסיטה. כלכלה ומינהל עסקים. האחת שהאמינה בו, ואמרה לו שהוא לא נועד לכלכלה ומינהל עסקים. האחת שכאשר שבר את לבה, עשה את זה בכוונה: הוא היה מבוהל מכמה עמוק היא נכנסה לו מתחת לעור. מבוהל ונלהב, מבוהל וחרמן, מבוהל ומאוהב, אבל בסופו של דבר מבוהל. הוא עזב.

והיא זו שאחרי שהתחיל לספר לה כמה הרוויחה מעזיבתו, אמרה לו: “מה הסיפור שלך?".

“מה?".

“מה אתה רוצה? למה אתה מספר לי את כל זה? תסתכל לי בעיניים. מה קרה?".

והוא מיד אמר לה.

והתגובה הראשונה שלה הייתה: “אתה חייב ללכת לטיפול".

אז הוא אמר, “בסדר, אני הולך, רק רציתי לפני זה לסגור כמה - “.

“אתה לא הולך", היא אמרה מיד. “אם היית הולך לא היית מבקש שאני אסלח לך".

“אני לא מבקש שתסלחי לי, להפך, אני רוצה להגיד לך שרק הרווחת מזה שהלכתי, כי - “.

“אני סולחת לך", אמרה.

והוא השתתק.

“שברת לי את הלב", אמרה. “בסדר. סלחתי. אנחנו סך הכל בני אדם. אין לי מושג מה עבר עליך. אז. אבל יש לי מושג מה עובר עליך היום".

“שרון...".

“ואני אומרת לך: לך לטיפול".

“אני...".

“וכשתבריא, בוא לראות אותי. יש לנו עוד הרבה דברים להספיק".

ובאומרה את זה נגעה בזרועו, והביטה בעיניו. מיד עבר זרם מחשמל בכל גופו, זרם שכבר שנים לא חש, זרם שממלא אותך בחיים ובאהבה ובסיכוי. למשהו. סיכוי לסיכוי. מיד הבטיח לה שילך לטיפול. היא רכנה מעבר לשולחן ונשקה לו. שוב החשמל המאושר הזה.

דקה אחרי שהלכה הוא חיפש אותה בפייסבוק. לקח לו עוד שתי דקות להבין שהיא נשואה באושר, עם שני ילדים, שבעלה זכיין של חברת מכשירים סלולריים מפורסמת, שהיא נוסעת כל הזמן לחו"ל, פעילה בכל מיני ארגוני זכויות אזרח בינלאומיים, ובגדול חייה מסעירים ומספקים. אין מצב שהיא תעזוב את כל זה בשבילו. היא שיקרה. זין הוא ילך לטיפול עכשיו.

6. “טוב", אמר דינו הרופא, “החלטת להתחיל טיפול. טוב מאוד. עשית כל מה שרצית?".

“סליחה?".

“אמרת שיש לך דברים לסגור. לפני".

“אה. כן".

הם שתקו והביטו זה בזה. לבסוף, דינו הרופא שם יד על כתפו ואמר, “אם יש משהו שאתה רוצה לשאול אותי...".

“לא".

“אוקיי", הוא גירד בראשו. “תשמע, הסיכויים הם אחד לחמש. סטטיסטית. אחד לחמש יוצאים מזה".

הוא הביט ברופא שלו.

“קשה כמובן לתת הערכה מדויקת, אבל...".

“אמרתי לך שאני לא רוצה לשאול".

“אה," אמר הרופא. “כי בדרך כלל אנשים - “.

מחוץ לבית החולים הייתה גינה. הוא התיישב על ספסל. הייתה לו עוד שיחה שלא נענתה משרון. היו עשר כאלה, מאז פגישתם האחרונה במסעדה. הוא לא ענה גם לזו. רק ישב על הספסל. אחרי עשר דקות שם לב שהספסל רטוב מגשם, ועכשיו גם מכנסיו היו רטובים.