"הסיפורים על ביבי והמתנות החזירו אותי כמעט 50 שנה לאחור”, מספר פעיל הציבור הוותיק דב בן־מאיר. “כשנבחרתי ב־1970 כמזכיר מפלגת העבודה במחוז תל אביב, אשתי התקשרה אלי למחרת למשרד ושאלה מה לעשות עם חבילה גדולה ובה סטייקים, וויסקי ועוד דברים כאלה, שהובאה אלינו. ‘תחזירי מיד את החבילה, אל תקבלי אותה!’ אמרתי לה”.
היא החזירה?
“איזו שאלה, על המקום. תוך זמן קצר הגיע אלי טלפון מעסקן דתי בשכונת התקווה. ‘איך זה פגעת בי כך’, הוא השתומם. ‘תמיד שלחתי לכל מי שנבחר ועכשיו אתה מעליב אותי’. השבתי לו שאני לא לוקח דברים כאלה”.
וזהו?
“שום זהו. בסוף התברר שלאיש הזה הייתה משחטה בלתי חוקית, והוא ציפה שבתפקידי החדש אסדר לו רישיון. כך מתחילה שחיתות, ולך תדע לאן תתגלגל. חובה לרוצץ את ראשו של הנחש הזה ברגע שהוא מופיע. אני מתפלא שבנימין נתניהו לא יודע את זה. מצער שכיום הוא ואחרים במנהיגות שלנו לא מפנימים שלהיות נבחר ציבור זה קודם כל עניין של דוגמה אישית ולא לקבל מתנות או לקרוא זה לזה בכנסת בכינויים כמו ‘מיקרוב’”.
דומה שאין כבן-מאיר, מי שבין השאר שימש כסגן יושב ראש הכנסת וכממלא מקום ראש העיר תל אביב-יפו, כדי להידרש לנושאים דלעיל. ממש בימים אלה הופיע בהוצאת “גוונים” ספרו “מוסדות השלטון בישראל”, חוליה נוספת בסדרת ספריו “ישראל - עם ומדינה”. “לקראת יום ההולדת ה־90 שלי, שיחול בקיץ, החלטתי להשאיר מורשת של עשרה ספרים, אשר יספרו את תולדות היאחזותנו בארץ הזאת בצורה אובייקטיבית וללא משוא פנים”, אומר האיש שופע החיוניות, שגילו איננו ניכר בו כלל ועיקר. המדהים אצל בן־מאיר הוא שספרו החדש מעודכן עד אמצע 2016 ובו, ספרו ה־22 עד כה, הוא מניע ללא הפסק את גלגלי מפעל חייו. “אני מודה לגורל, המאפשר לי לחיות כל כך הרבה זמן”, הוא שח בנימה מחויכת. “אני צריך עוד עשר שנים כדי לסיים את הסדרה. זה לא עניין של מה בכך, כשאני עושה את כל העבודה בעצמי וללא עוזרים”.
מהו הסוד העומד מאחורי היצירה הזאת?
“אין סודות. אני כותב כל חיי, ומאז ששימשתי בשנות ה־50 כמנהל שירות הפרסומים במשרד ראש הממשלה, אני רושם לעצמי על האירועים שקורים ושומר את זה לעת הצורך. אם תיכנס לחדר העבודה שלי, תראה קלסרים מלאים בחומר”.
נשאר לך זמן לנשום?
“בהחלט. דברים כאלה מצליחים לעשות רק אנשים עסוקים, אם הם חדורי תחושת שליחות”.
עשייה, לא דיבורים
בן־מאיר נולד בפולין כדב צוקר. בן שמונה עלה לתל אביב, שבה גדל. הוא בוגר בית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה והתנועה המאוחדת. שירת בפלמ”ח והיה ממייסדי קיבוץ מעין ברוך בגליל, שם היה, בין השאר, לולן מצטיין. בהמשך למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה. מגיל 27 ניהל את שירות הפרסומים במשרד ראש הממשלה, “שם הוצאתי כאלף פרסומים”. 15 שנה ניהל את האגודה למלחמה בסרטן, ובה המציא את מבצע “הקש בדלת”.
פטנט אחר, הרשום על שמו, הוא “סנדלי דנוור” (סנדלי רכב), שהנהיג בהיותו ממלא מקום ראש העיר תלאביב־יפו. "באיזשהו שלב הפסיקו את האמצעי הזה, שהבאתי מארצות הברית, אבל המטרה הושגה", הוא אומר. "מאז ‘סנדלי דנוור’, למרות המספר הרב של כלי רכב בתל אביב־יפו, יש בה פחות או יותר משמעת של חניה”.
בן־מאיר, מי שהיה גם מזכיר מועצת פועלי תל אביב־יפו ומילא תפקידים ציבוריים רבים, לא הצליח ב־1988, בבחירות לכנסת ה־12, להיבחר לכהונה שלישית. “לא היה לי הדחף לזה”, הוא טוען ומוסיף בהומור - “אילו היו מציעים לי להיות ראש הממשלה, אולי הייתי מסכים. תמיד חיפשתי עשייה ולא דיבורים. זה שאף פעם לא הייתי יס מן של מישהו, בסופו של דבר לא היה לטובתי”.
הוא גר כמטחווי קשת מבניין הוועד הפועל של ההסתדרות במתחם מגורים חדיש שהוקם על חורבות בית הספר לפעילי ההסתדרות. בן־מאיר נשוי בשנית ליעל, לאחר שהתאלמן מרעייתו הראשונה, לילי. הוא אב לשתי בנות - רחל, פסיכולוגית וטלי, מורה לכימיה; סב לארבעה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים.
אחד מהדברים שמטרידים אותו היום יותר מכל הוא הבורות, לתפיסתו, בקרב הדור הצעיר בנוגע לנושאים שבספרו: “הידע של המורים זה סקנדל. לפחות אצלי בבית אין בורות. כשהייתי כותב את הספרים שלי, בנותי היו עומדות מאחורי הגב שלי וקוראות מה שכתבתי. כל אחד מנכדי מקבל את הספרים שלי, ואנחנו דנים עליהם”.
אנחנו שבים לנושא שבו פתחנו. בספרו כותב בן־מאיר: “במסלול חייו של איש ציבור טמונים מוקשים רבים” ומגנה את תאוות הבצע ואת יצר החשיפה הבלתי נשלט. כעת הוא גם מאשים: “רוצים חשיפה, אבל מוותרים על המוסר. פעם זה היה אחרת. אני זוכר סיפור על איש ‘סולל בונה’, שנשלח לחוץ־לארץ, כדי לקנות מכונות.
הוא חזר לא רק איתן ועם החשבון על התשלום, אלא גם עם דמי העמלה שקיבל, בניגוד למה שקרה באחרונה עם רכישת הצוללות. ומה היום? לא ייאמן איך שבנימין נתניהו הצהיר מעל במת הכנסת שזה בסדר שהוא קיבל מתנות, והוא עוד מבטיח שיהיה הרבה שנים ראש ממשלה. איזו חוצפה. הרי מישהו אחר היה מתבייש על מעשים כאלה והולך הביתה.איפה בן גוריון ואיפה ביבי. הרי בעבר הרחוק, כשניסו להנהיג שכר שווה לכל, בן־גוריון נהנה לספר שכמזכיר ההסתדרות, אב לשלושה, הוא קיבל פחות מפקיד המודיעין בוועד הפועל, תימני, אב לשמונה. הוא רק שכח לספר על ההטבות שקיבל כחוק מתוקף תפקידו”.
בימים אלה מציינים מלאות 40 שנה להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר לאחר שנחשד בפלילים. והנה אתה כותב בספרך על “עננת שמועות שאפפה אותו על מעשי שחיתות שהיה מעורב בהם”. לטענתך, ניסית להתערב למענו. האם לדעתך הוא ויעקב לוינסון, מראשי המשק ההסתדרותי, שהתאבד גם הוא, היו צחים כשלג?
“הם לא היו צחים כשלג. אברהם עופר אכן עשה דברים פליליים, כשהוא הביא כסף למפא”י אבל לא לעצמו. האומנם לא לעצמו? דיברתי עם אלמנתו, שושנה. ‘תבדוק את החשבון שלי בבנק ותראה שאין שם שום דבר’, היא הציעה. לא בדקתי, אבל האמנתי לה. ובאשר ללוינסון, הוא חי כמו מלך ושלט שלטון ללא
מצרים במערכת הכלכלית של ההסתדרות. כיוון שהיה חניך שלי בתנועה המאוחדת, הכרתי אותו היטב. בגלל ההיכרות הזאת נמנעתי מלפתוח חשבון בבנק הפועלים. כששאל אותי מדוע, אמרתי - ‘אני לא רוצה שתהיה שותף שלי’. כלומר, לא רציתי להיות נתון בידיו”.
כיצד ניסית להתערב למען עופר?
“פניתי לחיים צדוק, שהיה שר המשפטים, ואמרתי לו: ‘אתם עושים לו עוול, כי הוא לא לקח לעצמו’. כשצדוק לא עזר, פניתי לשלמה הלל, אז שר המשטרה. ‘אני לא יכול להתערב’, הוא אמר. יותר לא יכולתי לעזור”.
מה אתה אומר על התמוטטות הטייקונים?
“אני שמח שלאט־לאט המערכת סוגרת עליהם. תאר לך שעד היום אף אחד לא מרים את קולו על זה שהבנקים נתנו להם הלוואות בעצם מהכסף שלנו בלי ערבויות. הרי זה סקנדל שאין כדוגמתו”.
השתוללות פוליטית
הכנסת תופסת מקום נכבד ב־700 (!) עמודי ספרו של בן־מאיר. “הכנסת מסמלת את עצמאותנו המחודשת, אבל יש בה גם עשבים שוטים”, הוא קובל. “למרות זאת, הקוד האתי של הכנסת, כפי שהותווה על־ידי ועדת זמיר, איננו מיושם, כך גם הקוד האתי לממשלה, שהותווה על־ידי ועדת שמגר. בהשוואה לתקופתי, הכנסת הנוכחית הרבה יותר צעירה, ויש בה השתוללות פוליטית של חקיקת יתר, שהיא אנטי דמוקרטית במהותה. נראה לי שעל הכנסת משתלטת כעת הגישה של מירי רגב בבחינת ‘אנחנו ניצחנו, אז הכל שלנו’”.
גם אתה נגד מירי רגב?
"אני בכלל לא נגדה. בשבילי היא אוויר, בלון נפוח שאין בו שום דבר".
בן־מאיר יורה בספר לכל הכיוונים וגם מבקר את המשטרה, כשהרחיקה לכת, לדעתו, בפרשיות כגון אלה של עמוס ברנס ושל "כנופיית מע"צ" – פרשה שבה שבעה בני אדם הורשעו בביצוע פשעים רבים על סמך הודאות בדויות, שנגבו מהם תוך שימוש באלימות קשה. כעבור שנים רבות, זוכו ארבעה מהם מכל אשמה. “גם עם חיים רמון החמירו, אף אם הוא עשה מה שעשה", מעיר בן־מאיר כבדרך אגב.
הפסדנו משהו מכך שרמון הוזז הצדה?
"מוטב שלא תשאל אותי על רמון, מכיוון שאצלי הוא מחוק. כשהוא נבחר כמזכיר ההסתדרות, הוא בא אליה והרס אותה מבלי להישאר בה כדי לבנות אותה מחדש. עד היום אני לא סולח לרמון על מה שהוא עשה בהסתדרות".
רמון מזמן לא בהסתדרות, גם לא במפלגת העבודה, שבן־מאיר מודאג באשר לעתידה. בהקשר זה הוא משתמש במשל ציורי: "בכל דגל יש שני רכיבים. זה כולל את הבד, המתנוסס למעלה ומייצג את האידיאולוגיה ואת המטרות, ואת המקל, שבאמצעותו אפשר להגשים אותן. את המקל הזה, כלומר אנשי ועדי עובדים וחברי קיבוצים ומושבים, שהתגייסו למען המפלגה במערכת הבחירות, העבודה איבדה. לכן, אנחנו לא יכולים לחזור לשלטון. עובדה שבסקרים ירדנו עד שמונה מנדטים".
לדעתך, מפלגת העבודה עלולה להימחק?
“אני פוחד שכן. מי שמצטרף ישר רוצה להיות יושב הראש. יושב הראש של מה? של תפוח רקוב?"
מפלגת העבודה "תפוח רקוב"?
"לדעתי, כן".
אבל אתה מצביע בעד המפלגה הזאת
"עד היום הצבעתי לעבודה. אני לא יודע אם אצביע הלאה".
מי יכול להציל את העבודה?
"אין כיום בהנהגת העבודה מישהו שיש לו הגושפנקה כדי להנהיג אותה. אולי צריך להביא מבחוץ את אחד משני הרמטכ"לים, גבי אשכנזי או בני גנץ, גם אם בעבר הייתי נגד הצנחת אלופים. גם רון חולדאי יכול להיות מועמד ראוי להנהגת העבודה. הוא ראש עיר טוב, ולזכותו ייאמר שבניגוד לשלמה להט, שעשה רבות למען תל אביב־יפו, אבל הכניס אותה לחובות, חולדאי מצליח לשמור על תקציב מאוזן".
העבודות להקמת הרכבת הקלה, שמתקיימות לא הרחק מביתו, מעוררות בו זיכרונות: “בשלהי 1970, בהיותי מזכיר העבודה במחוז תל אביב, דיברתי עם ראש העיר יהושע רבינוביץ’ ועם שר התחבורה והתקשורת שמעון פרס על הקמת רכבת תחתית בתל אביב. בינתיים עברו כמעט 50 שנה, וכמה שלא כתבתי על הנושא, עד לאחרונה שום דבר לא זז”.
מדוע היה עיכוב מתמשך כזה?
"זה מה שקורה כשנותנים ליותר מדי משפטנים להיכנס לתוך החוזים".