שם מוזר לספר, נשמע קליל, גם שואף להתבלט ולהיקלט. אלמלא שמה של הסופרת, שכתיבתה בישרה בעבר מהות מקורית, חריגה וערנית, ייתכן שהייתי מפספסת את הספר גם בשל תמונת החזית, המתקתקה במבט ראשון. מבט שני בילדה האוחזת בכדור ים צבעוני, חושף חוסר ישע ובדידות. הילדה עומדת לבדה בלב מרחב חולי שומם. ברקע המרוחק ניצבת שורת בתים אטומה. בגד הים נראה קטן למידותיה של הילדונת, ודומה שהיא רועדת מקור. אצבעותיה מתכווצות וננעצות בכדור ופניה מאומצות. באותה שנייה היא משתדלת לחייך, להימנע מאור שמש חזק ולא להיכנע לקור. היא עושה מה שהצלם אומר לה. היא ילדה טובה ברגע הזה, וממנו תצמח כניעוּת או יתפתח מרד.
כל תוכנו של הספר נמצא בתמונת הילדות של הסופרת ג'נט וינטרסון. היא צולמה באחת מחופשות הקיץ בבּלֶקְפּוּל, עיר הקיט שבה שהתה מדי שנה, במשך שבוע, עם הוריה המאמצים. כותרת הספר תצטרף למשתמע מן התצלום.
"למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?" אמרה לה קוני וינטרסון, האֵם המאמצת, מטורפת בלי תיעוד פסיכיאטרי. הרפליקה המדהימה נורתה לאחר שהנערה ג'נט בישרה לאִמה כי היא אוהבת את הנערה ג'ייני. למה? שאלה גב' וינטרסון. "כשאני איתה אני מאושרת", השיבה הבת. היא זכתה בתגובה הנ"ל, שברבות הימים הייתה לכותרת של ספר אוטוביוגרפי, שהוא גם ניתוח פילוסופי, חברתי, פוליטי, הסוקר את התפתחות מודעותה העצמית של אישה נונקונפורמיסטית. הספר הוא הגרסה התת–קרקעית, גרסת האמת, של ספרה הראשון "תפוזים הם לא הפרי היחיד" (יצא לאור בעברית ב–1998, בהוצאת בבל). "תפוזים" היה, כביכול, יצירה פיקטיבית, סיפור על ילדה מאומצת וכו'. כשיצא הספר לאור בבריטניה (ב–1985), תקפה אותה אמה מן הטלפון הציבורי: "זאת הפעם הראשונה שהייתי צריכה להזמין ספר בשם בדוי".
וינטרסון נולדה במנצ'סטר (1959) לנערה שלא יכלה לגדל אותה, ובהיותה בת שישה שבועות נמסרה לאימוץ באקרינגטון הסמוכה. איתרע מזלה להיאסף לבית אחוז שיגעון דתי ושיגעונות נוספים. הוריה המאמצים השתייכו לזרם הפּנְטָקוֹסְטָלי בנצרות, ואמה הוליכה את החומרה השמרנית למחוזות הזויים. וינטרסון מפלחת את שנות ילדותה בסכין נטולת חמלה. היא אינה מרחמת על עצמה וודאי שלא על אמה. מן הספר עולה כי ריחמה במידה מסוימת על אביה, שנמחץ תחת הפנאטיות של אשתו. הבית נוהל בכפייתיות על ידי קוני, ששבה והכריזה באוזני בתה: "השטן הוליך אותנו לעריסה הלא–נכונה".
בעתיד, יתברר לסופרת, כי הוריה שאפו לאמץ בן, ובלית ברירה קיבלו ילדה שהעדיפה מכנסיים, התנהגות פרועה וקריאת ספרים אסורים. רק ספרי דת הותרו. פעמים רבות נענשה הילדה בלילה קר על מדרגות הכניסה. בתוך ילדות כזאת, לא הייתה ברירה אלא לשקר ולצמח שריון. "רוב חיי נלחמתי באגרופים חשופים".
וינטרסון גילתה מוקדם בחייה את הספרייה הציבורית, "הספרייה הייתה הדלת שלי למקומות אחרים". היא קראה את תכולת המדפים לפי סדר האלף–בית. בגיל 16 נמלטה מהבית וישנה במכונית זעירה. מכאן צמחה האישה האינדיבידואליסטית, מנתצת המוסכמות, לסבית למודת מאבקים, פמיניסטית ("אף אישה שהכרתי לא קיבלה שכר שווה - וגם לא חשבה שמגיע לה"), הוגת דעות פוליטית ("שאיפתי לא הייתה לשפר את תנאי חיי. רציתי לשנות את חיי לבלי הכר"); סופרת שאינה משתייכת לשום זרם.
וינטרסון פורשת בספר את תולדותיה החיצוניות והפנימיות, אך לא למטרות חשיפה פיקנטית. כסופרת בעלת אג'נדה, פרקי חייה משמשים כחלונות אל האוויר הפתוח, שבו מעלים השערות וספקות, מגבשים מחשבות ולעתים מגיעים למסקנות. הספר יוצר במה להזדהות בזכות האמת הבסיסית שבו, ובסיוע החוויה האנגלית המרחיקה מישראל.
"למה לך להיות מאושרת אם את יכולהלהיות נורמלית?", ג'נט וינטרסון, מאנגלית: מיכל אלפון, חרגול ומודן, 207 עמ'
הרחבת התודעה
