דווקא ג'ק לונדון, שאהב להרחיק אל לב הטבע הפראי, דווקא הוא, שידע את רוחה של מורשת החיה הקדמונית, משתמש כאן בטבע כעֵד ראשי לכְּלָיה האנושית. בנובלה העתידנית, שכתב ב־1912, ארבע שנים לפני מותו המוקדם בגיל 40, הניח לטבע חסר העכבות לעלות על שרידי הקדמה ולהעלים אותם.
היער המתפרץ אל חופי קליפורניה מכריז כאן על נסיגת האנושות אל הפרימיטיביות. כל הישגי התרבות האנושית והמדע נעלמים מתחת לצמחייה פרועה המוחקת את העבר רב ההישגים. בני אדם ספורים מתקיימים עתה, כמעט כפרימטים, בחופים הסמוכים לחורבות מה שהיה הכרך סן פרנסיסקו. החורבן החל ב־2013 המדומיינת, שבה נבחר מועמד אֵילי ההון לנשיאות ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן התפשטה מגיפה קטלנית בערים, ובני האדם מתו תוך שעות מרגע שהמחלה התגלתה בסומק עז בפניהם.
לכאורה, אין קשר בין בחירת הנשיא בעידן המטריאליסטי ביותר לבין המחלה הקטלנית שסילקה מכדור הארץ את בני האנוש. למעשה, בצוק העתים שהעולם נתון בו כיום, בין טראמפ לפוטין, בין הון לשלטון, נראה שהפתרון היחיד למפולת ההרסנית שלתוכה נקלענו, אינו אלא במחיקת הגורם האנושי מהעמודים. דרוש דף חלק, ובספרות קל ליצור אותו. זה מה שג'ק לונדון אומר, בעצם, “לעזאזל מה שהיה, מתחילים מחדש". המחזור האנושי על פני כדור הארץ הוא מעגל אינסופי של התחלות, שיאים וכיליון, עד להתחלה הבאה. ונדמה שלונדון, ההרפתקן הלא־נלאה, חי בשלום עם התהליך הזה.
הפרדוקס הטמון בסיפור נובע מכך שהדמות המרכזית, קשיש יחיד, ששרד וזוכר את העולם המודרני, מבכה את העבר שנחשב בעיניו לטוב. הוא מבקש לשוב ולספר על העבר המשגשג, אך הוא מדבר בשפה שנכדיו הבורים לועגים לה. שפתם שלהם מורכבת מתנועות ונהמות וממילים בודדות. פער תרבותי נורא משתרע בינו לבינם. הם דור ראשון למין אנושי חדש, והוא קבר את המין האנושי כפי שלונדון הכיר אותו באמריקה. הסבא, ג'יימס הווארד סמית, מי שהיה מרצה צעיר לספרות כשפרצה המגיפה, מתאמץ להנחיל לנכדיו את המורשת. רק אחד מהם מאזין לו ברצינות. והנער האחד הזה, הוא, מן הסתם, שיישא את אור התבונה הלאה, כדי לבנות מחדש תרבות, עולם.
סמית לוקח על עצמו משימה בלתי אפשרית, במאמציו לבאר לנכדיו מושגים, שאין להם כל מפתח להבנתם. הם יודעים רק לרעות עזים ולהרחיק את הזאבים, והוא מספר להם על סדר חברתי, על ספרים. בדידות גדולה מזו של הזקן הזה קשה למצוא. “אתה מוזר אחד, סבא", אומר לו אחד הנכדים. “מדבר על דברים שאי אפשר לראות. אם אי אפשר לראות אותם, איך אתה יודע שהם ישנם?", וסמית מתחיל לדבר על מיקרוסקופים. מסביר לנערים אנאלפביתים מה הוא חיידק.
באין אוכלוסייה מרובדת ויצרנית, קרסו כל המערכות שקיימו יישובים מודרניים כניו יורק. גשרים התמוטטו, כבישים התפוררו. באין דלק נעצרו התנועה והייצור. השדות המעובדים, שסיפקו מזון, נעלמו מתחת לשדות בור. אין עוד סוסים, אין פרות. יש רק כמה עזים, כמו בכל התחלה צנועה. מפליטי המגיפה נותרו מעט בני אדם, פזורים. אותם שרידי אנוש נודדים עד שהם פוגשים זה בזה במרחב שאין בו זכר להירארכיות נושנות. הגבר הגס והאלים אונס את מי שהייתה גברת עשירה ומעודנת, והופך אותה לאשתו־שפחתו. היא יולדת לו בנים ובנות. כך מתחיל מחדש מחזור חיי האנושות.
לסיום, מנבא הזקן, הדובר בקולו של הסופר: “יש עוד המצאה קטנה שבני האדם יגלו בהכרח מחדש. היא נקראת אבק שריפה". כך או אחרת, גם המחזור הבא של האנושות יכלה מן הארץ.
דוגרי
נתן זהבי, לב גדול ופה גדול, מגיש בספרו “תקוות שחורות" 38 דוקו־סיפורים מהסוג שרק הוא יודע להגיש. הוא משתף את הקוראים במפגשים בלתי אמצעיים עם חלכאי עולם, פושעים קטנים, בטלנים. שלל טיפוסים אותנטיים, מהסוג שנקרה רק על דרכו של מי שמואיל לרדת אל העם. המכרים שלו מדברים בשפתם הלא תקנית, ומתוארים בידיו בלי כל ניסיון לעדן, ככה, כמו שהם, כמו שהוא. אל תחפשו את הסִפרות, כי מה שתמצאו כאן זה חום אנושי, גישה עממית, חמלה והומור לא מנומס. אני מעדיפה את זהבי המחוספס על מחברי מילים שמתאמצות להפוך את זוהמת הרחוב לאמנות. הסגנון מהדהד את סיפורי דיימון ראניון הניו יורקי, אבל זהבי מספר על אנשי תל אביב. לא אלה המוכרים מהברנז'ות, אלא ההם, שזהבי טורח לראות אותם בעיניים ולחדור לנשמתם. הוא מקדיש את הספר “לכל אלו שפנו אליי ולא הצלחתי להקל על חייהם: קשישים, מוגבלים, עיוורים, שרידי שואה, שכבודם, בריאותם ורווחתם נרמסו על ידי הממסד האכזר והמרושע". לעלילותיו יש כותרות מגרות: “הסלוניקאי", “שפתיים אדומות", “רינגו השטינקר", “פריקי המניאק", “השרמוטה", “סוכנת המוסד גלדיולה אס־אם", “חזי קומבינה". הנה סיום של סיפור: “ישראל ישראלי מת מדום לב בתא המעצר באבו כביר. הוא השאיר אחריו אשה וחובות" (הוצאת חבר לעט, 201 עמ').
ברכט, מחזה
יצחק לאור תרגם מגרמנית את מחזהו של ברטולד ברכט “אדם הוא אדם" (הקיבוץ המאוחד, 91 עמ'). כותרת המשנה של המחזה מכוונת אל הממד הקומי: “גלגולו של פועל הנמל גאלי גיי בקסרקטיני הצבא של קילקואה בשנת אלף תשע מאות עשרים וחמש". לאור הוסיף אחרית דבר המרחיבה את הבנת הסטיות האבסורדיות מקו העלילה. ברכט כתב את המחזה ב־1924, אחרי שהגיע לברלין וכבר נחשב למשורר ומחזאי מצליח. גאלי גיי, סבּל פשוט, פותח כך את המחזה: “[יושב בוקר אחד על כיסאו ואומר לאשתו] אשה יקרה, על פי מצב הכנסתנו, הגעתי היום להחלטה, לקנות דג".