"גברים לבנים מתים", אבנר שץ, לוקוס, 219 עמ'
ההזדמנות הנדירה לבטוח בסופר החל מקריאת שמו על חזית הספר, נקרתה לפני תחת מטר סוחף של ספרי מקור לא מפתים. שמו של אבנר שץ הציע תמיד טקסט מתאבן ומשביע כאחת, אמירה מעניינת, חורגת מן השגור, כֵּנה וייחודית. הבא אל ספר חדש משלו מתרווח בכורסתו בנחת מתוך ציפייה ערנית, כמי שבוטח בחוויה הצפויה לו. בין הכריכות של שץ יימצא תמיד טקסט שמתרחק מן הידוע מכבר כמו גם מן הפעלול המתבלט. טקסט דייקן, שאף מהמורה מאכזבת אינה צפויה להפר בו את האמון ההדדי בין כותב לקורא.
שץ, הפעם, בהוצאה קטנה, בפורמט ובעיצוב המשדר איכות וענווה, מעניק פרקים מענגים בז'אנר שחוזר להיות פופולרי: מחשבות ופכים אישיים על בסיס עובדות כלליות ואירועים אישיים שמעניינים את הכותב. הפיקציה בז'אנר הזה נשארת נאמנה לבסיס הדוקומנטרי שהצמיח את קו המחשבה של הכותב. במרחק המדוד, שבין העובדה שהולידה את ההרהור לבין המרחק שזה עשה, מצוי העניין שהכותב מעורר בקורא. ושץ לא מפספס. כדי לבאר את חוויית הקריאה הזאת עולות בדעתי השוואות קולינריות, והארוחה שבה מדובר ערבה לחיך בכל מנותיה המתובלות רק במידה הנכונה, ועם זאת אין היא משביעה. היא לא ננעלת בקינוח מתוק מדי, והסועדים רוצים עוד.
בעברו של שץ, יליד קריית ים (1959), שלושה ספרים ("מעגלים מודפסים", "לשוט אל השקיעה" ו"הילה ודג החרב"), והוא כותב בערוצי מדיה שונים. בפתח ספרו הוא מתנצל על העובדה שכאן הוא מתמקד בגברים בלבד, התנצלות מיותרת בעידן שבו הפמיניזם כבר כלול במאבק הנואש על ההומניזם. העיקר שהטקסט מרתק, ואם הוא מזכיר, במקרה, רק גברים, זה לגיטימי כמו כל מהלך יצירתי. זה ודאי לא דורש אפליה מתקנת.
שץ לא בחר בדמויות מפורסמות כדי להרחיב עליהן דיבור. להפך. הוא מזמין את הקורא לנקיקי אינפורמציה (אישית או כללית) לא נודעת בהכרח, וזה מגרה. בפרק הראשון הוא מספר על "האנטומיה של המלנכוליה", ספר של רוברט ברטון שפורסם ב–1621. "מין קינה גברית עתיקה", כותב שץ, "גדושה בשפע עצום של כל מה שאבד עליו הכלח (...) אבל לעתים מזדהרת במה שנדמה כי נכתב אמש".
ושץ, בצניעות ובהומור עצמי, ואף בנדיבות, מביא ציטוט מברטון: "בעידן הקשקשני הזה, שבו יש ספרים לאין מספר (...) ומתוך הדחף המציק שיש בכל אדם להראות את עצמו, מתוך התשוקה לתהילה ולכבוד, הוא יכתוב בכל מחיר, יגרד לו חומר, השד יודע מניין (...) גם אם בקושי ידע להחזיק עט, הוא חייב לומר משהו (...) לא רק ספריות וחנויות מלאות בניירת המצחינה שלנו, גם כל מחראה ובית שימוש".
ומדובר במילים מתוך ספר על דיכאון שיצא לאור במחצית הראשונה של המאה ה–17 והצית השראה ביוצרים דיכאוניים בני התקופה. אז מה השתנה? האם הפרוזק מדכא את הדיכאון ואת היצירתיות בה בעת? האם בעידן הקינדל חדלו בתי הדפוס להדפיס טיוטות שחבל לערוך אותן?
שץ לא מתעסק ברטוריקה המיותרת הזאת. הוא אוחז בגרעין קישח של עובדות, ומסייע לקורא להתבונן בהן. למשל, סיפור חייו המוזר של הקצין ריצ'ארד מיינרצהאגן. סיפור שפרץ לספרייתי מתוך ספרים אחדים, כולל ספרו של הקצין עצמו על א"י, שמצאתי בערימת זבל. שץ מתמקד באיש המזויף, שגנב מהמוזיאון לטבע בלונדון מאות ציפורים מפוחלצות.
בספר שישה עשר פרקים מפתיעים בשונותם, המשתרעים על ידע בתחומים רבים ומפגשים יוצאי דופן. בפרק "זכוכית" כותב שץ על נער, סביר שהוא עצמו: "מסך קשה ושקוף ניצב תמיד בינו לבין העולם". זה השי וזה עונשם של המתבוננים היטב.
פילוסופיה ודת
1. בְּלֶז פַּסקל (1623–1662), גאון צרפתי יליד רואן, חי בבריאות רעועה רק עד גיל 39, אך זמן חייו הכיל הספק יצירתי של גאון. בנעוריו יצר את המחשבון המכני הראשון וגילה את קיומו של הרִיק. מאוחר יותר הוסיף לארכיון ההגותי טקסטים שונים, שאת האחרון שבהם לא הספיק להשלים והותיר אותו בפרגמנטים שנערכו ופורסמו ב–1669, לאחר מותו. "מחשבות" תורגם לעברית לראשונה ב–1975 תחת השם "הגיגים". התרגום החדש, של רמה איילון, נצמד למשמעות המקורית של הכותרת "Pense´es". בשלב בוגר בחייו פנה פסקל לזרם מסוים בדת הנוצרית (יאנסיזם), ובתוך כך החל לנסח את מחשבותיו בנוגע לכל מה שכלול בחיי אדם, כולל הכרה באֵל. הטקסט ההגותי העשיר נחשב למכונן עד היום: "66. האדם צריך להכיר את עצמו; ואם לא לצורך מציאת האמת, אז לפחות לשם השלטת סדר בחייו, ואין דבר ראוי מזה.
"67. יוהרת המדעים: מדעי הטבע לא ינחמו אותי על אי–ידיעת המוסר בעתות צער. תורת האתיקה, לעומת זאת, תמיד תנחם אותי על אי–ידיעת מדעי הטבע.
"131. שממון: אין דבר השנוא על האדם יותר מלהיות שרוי במנוחה שלמה, בלי תשוקות, בלי עניין, בלי הסחת דעת, בלי מאמץ. או אז הוא חש באפסותו, בנטישותו, בחלקיותו, בתלותיות שלו, באזלת ידו, בריקנותו (...)" (מגנס, 354 עמ', כולל פתח דבר, הערות ומפתח מונחים).
2. ברוך שפינוזה (1632–1677), פילוסוף, יהודי מוחרם יליד אמסטרדם, בן תקופתו של פסקל, פרסם ב–1670 ספר בעילום שם. בתרגום העברי נקראת היצירה "מאמר תיאולוגי–מדיני". סטיבן נדלר, מחבר "ספר שחושל בגיהינום" (שפינוזה והולדת העידן החילוני), כותב: "בקרב בני זמנו של שפינוזה, המאמר נחשב לספר המסוכן ביותר שראה אור אי–פעם". שפינוזה קרא בספרו תיגר על כל הקביעות המקובלות ביחס לאלוהים, מוסדות הדת, מקורות התנ"ך. נדלר מעמיק לחקור את התזה של שפינוזה, את נסיבות חייו באותה תקופה, ואת תהליך התקבלותו של הטקסט המהפכני (מאנגלית: אביעד שטיר, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 368 עמ').