טוהר בספרות

יחסי עם הסופר האמריקאי ג'ונתן פראנזן ארוכים ומורכבים, ולצערי חד־צדדיים. הם התחילו לפני 15 שנה, עם הופעתו של ספרו הראשון בתרגום (מעולה) לעברית, "התיקונים". הם נמשכו עם אסופת המאמרים שלו שלא תורגמה, "איך להיות לבד" ועם מסות ארכניות שכתב ל"ניו יורקר" ולאחריהם הסתבכו עם שני הרומנים הגדולים "חירות" ו"טוהר". פראנזן מעורר התפרצויות זעם, בעיקר בטריבונות הפמיניסטיות, מלבה שערוריות, חובט במבקרים שלא הבינו אותו לעניות דעתו, מבזה את אופרה ווינפרי כשהוא מסרב להזמנתה להופיע בתוכניתה ולזכות את "התיקונים" במדבקת מועדון הספר שלה השווה למכירות של מאות אלפי עותקים ואז מוכר למעלה ממיליון עותקים בזכות המחווה הסנובית הזו וידוע כשונא רשתות חברתיות קיצוני. בקיצור, דוש רציני, ממושקף, לבנבן ופריווילגי.

הוא עצם בגרון הפראנזן הזה. אי אפשר להקיא אותו, אבל לגמרי לא קל לבלוע. משהו בכתיבה שלו הופך את הקורא לחולה ירח החייב להגיע למילה "סוף", יהיו אשר יהיו התלאות בדרך, והן רבות. פראנזן אוהב לכתוב ספרים גדולים בהיקפם, משום שכך, נדמה לו, יהיה קל יותר להשיג גדולה ספרותית. כאילו קיימת משוואה בין מספר מילים לבין ממדים ואמביציה. ואל תחשבו שהוא לא מנסה להקיף בכל פעם את כל המרחבים ואת כל הממדים בדרכו לכתוב בכל פעם מחדש את הרומן האמריקאי הגדול.

****

בחורה צעירה ונאה במידה מסוימת, בוגרת קולג' הסוחבת על גבה את משא הלוואות הסטודנטים המעיק, נמצאת במרכז "טוהר", ספרו האחרון של פראנזן שזה עתה יצא בתרגום (בהוצאת עם עובד, המוציאה את כל ספריו), וכבר מככב ברשימות רבי המכר. פיפ, או פיוריטי בשמה המלא, היא בחורה שנונה, אינטליגנטית, חסרת כיוון ומטופלת באם יחידנית המתגוררת בהרים של סנטה קרוז ועובדת כקופאית בסופרמרקט המקומי.

גם פיפ עצמה עובדת בעבודה חסרת מוצא, מתגוררת בבית גדול באוקלנד עם כמה טיפוסים תמוהים ומטפחת אובססיה לגבר נשוי ומבוגר ממנה בשנים רבות. ניחשתם היטב, יש לפיפ תסביך אב רציני. היא מעולם לא הכירה את אביה, ואמה מסרבת בכל תוקף לספר לה מה שמו או לאפשר לה ליצור איתו קשר. אלו שתי תלונותיה המרכזיות של פיפ והן קשורות זו בזו, הלוואת הסטודנטים המעיקה וסירובה של האם לגלות לה מי אביה כדי שתוכל ליצור איתו קשר ולבקש ממנו לסייע לה בתשלומים החודשיים לבנק.

וזה גם מה שמכריע את המבנה של הרומן, שאותו מזהים קוראיו של פראנזן משני ספריו הקודמים: הדמות הראשונה שבה אנחנו נתקלים בפתיחת הספר מקבלת כך וכך מילים, כך וכך תמונות, כך וכך בעיות - ואז היא ננטשת לטובת דמות חדשה - רק כדי לשוב ולהופיע מאוחר יותר. ב"התיקונים" אלו שלושה אחים למשפחת למברט המנסים להתקבץ לחג המולד אצל הוריהם, איניד השתלטנית ואלפרד חולה הפרקינסון. ב"חירות" אלו פטי, שחקנית כדורסל לשעבר, צעירה נצחית מלאת תושייה, וולטר בעלה המטורף עליה, חברו הטוב כץ - הבוגד בו עם פטי, ובנם הצעיר ג'ואי.

פראנזן אוהב לחצות גיאוגרפיות ויבשות, הוא אוהב ירידות מכביש העלילה המרכזי לדרכים נידחות, הוא אוהב בגידות, הוא אוהב אובדנים והפסדים, הוא משפיל את הגיבורים שלו ללא רחם והוא מכור לריאליזם מדוקדק. אם אתם מתעניינים בארצות הברית, בגלובליזציה, בטכנולוגיה כצורתו החדשה של שלטון טוטליטרי, בביקורת קווירית ובסקס המלווה בהשפלה הדדית עם העדפה לעינוג עצמי אובססיבי, פראנזן הוא האיש שלכם!

"טוהר" הוא רומן של שפע מוגזם ומבט פנורמי. שני הדברים האלו יכולים להיות מעיקים אך יש בהם גם סוג נוגע ללב של פתיחות. זו אינה אותה בולימיה שעליה כתבתי כאן בהקשר של רוברטו בולניו וספרו, "2666". זו אינה אותה שאיפה של סופר שהיה נרקומן להכליל בספרו את כל היקום או לסמן את האפשרות להכליל אותו. זה דומה יותר לריאליזם הבלזאקי של המאה ה־19 או הדיקנסיאני. ריבוי דמויות ומקומות ופרטים כדרך לשכנע שהנה מוגש לקורא עולם ממשי.

בספר הזה, מכל מקום, פראנזן ויתר במעט על עמדת המספר הכל יכול, על האירוניה כאסטרטגיה לעקוף רגש ועל הסגנון המאפיין את הפרוזה שלו - אותן פסקאות ארוכות ומורכבות ואלגנטיות, העשויות לעילא ועילא. "טוהר", אם כך, תלוי יותר בסיפור ובעלילה ופחות בסגנון, דבר המקרב אותו באופן מסוכן לספרות מהסוג המבדר. מה שמציל את הספר מהסכנה הזו הוא הנושא הגדול שלו והפסימיזם המצוי ביסוד האפשרות ליחסי אהבה.

****

גיבורי החלק השני של הספר הם אנדראס וולף המזרח גרמני, הוריו המיוחסים, נערתו הצעירה והסוד שמרעיל את אהבתם. אנדראס הוא מין ג'וליאן אסנג', רק בגרסת נער הפוסטר. בעקבות נפילת הגוש המזרחי ואיחוד שתי הגרמניות מוצא את עצמו אנדראס בעמדה מיוחדת כחושף שחיתויות. באותה דרך מפותלת ומרובת פרטים מוליך אותנו פראנזן מגרמניה המזרחית לאתר נסתר בבוליביה, משם מנהל אנדראס את פרויקט אור השמש שלו, אתר הדלפות ופריצות נוסח וויקיליקס. לשם מגיעה פיפ בניסיון להרוויח מספיק כסף, להימלט מאמה החונקת ועל הדרך לנקום בה על כך שהיא מתמידה בסירובה לגלות לה את זהותו של אביה - וגם מתוך תקווה שההאקרים של הפרויקט יעזרו לה באיתור האב.

החלק השלישי והטוב בחלקים מתרכז בטום אברנט - שעושה הופעת קמאו קצרה בסוף הפרק של אנדראס וממנה אנו למדים שהם מכירים זה את זה - ובבת זוגו, לילה חילו. שניהם עובדים בעיתון הדיגיטלי הנחשב, "דנוור אינדפנדנט", שהוא גוף עיתונות חוקרת במימון מוסדי ובבעלותו של אברנט. זה עתה קיבל העיתון אל בין שורותיו תחקירנית חדשה ומבטיחה בשם פיפ. הגיבורה של החלק הראשון שבה ומופיעה, כמובטח, מסתורית ומסתירה - את החודשים שעשתה בפרויקט אור השמש של אנדראס וולף, את יחסיה איתו שהסתבכו, וסוד נוסף שעלול להמיט עליהם ועל עיתונם שואה. לילה וטום אוספים את פיפ אל ביתם בלי לדעת שהבחורה הפגיעה הזו היא למעשה תוכנת ריגול. המצב שלהם מורכב גם כך. לילה נשואה לצ'ארלס, סופר מבטיח לשעבר היושב בכיסא גלגלים עקב תאונת דרכים שעבר בהיותו בגילופין ואומר דברים כמו "כל כך הרבה ג'ונתנים. מגיפה של ג'ונתנים ספרותיים. אם תקראי רק ביקורות ספרים של ה'ניו יורק טיימס', תחשבי שזה השם הנפוץ באמריקה לבנים. שם נרדף לכישרון, גדולה, שאפתנות, חיוניות". כמובן שהוא מדבר על ג'ונתן לתם, ג'ונתן ספראן פוייר, והג'ונתן בה"א הידיעה, פראנזן, בהתקף של אירוניה עצמית.

****

הבנתם נכון. כל חוטי העלילה נפגשים, וכל הגיבורים נכנסים ויוצאים זה מעולמו של האחר, לפעמים מסתירים סודות ולפעמים עיוורים לגמרי למצבם. בלב הסיפור, על כל פנים, נמצא רצח. והצורך לכסות עליו הוא שמניע למעשה את העלילה. וברצח - כוונתו של פראנזן למוות, לסקס ולאותה אהבה/שנאה רצחנית שדומה כי זה הרגש היחידי שגיבוריו משני המינים מסוגלים להרגיש.

את כל הצ'ופרים האלו ניתן למצוא בפרק המיוחד לנישואיו של טום עשור קודם, לאישה מסובכת עם כריזמה מיוחדת בשם אנבל. אלו עמודים רבים המתארים את ההתאהבות המעוורת את המאוהב ביחס למכשולים הצפויים לו, ומסתירה ממנו את פגמיו הגלויים לכל של האהוב. בהפוגה קלה ברצף המסחרר והמחליא של היחסים הפתולוגיים של טום ואנבל קובע המספר בקור רוח שכדי להבין מה זו שנאה צריך להיות נשואים: "ביום הנישואים השמיני שלנו, אחרי שמכרתי לראשונה כתבה ל'אסקווייר', הצלחתי לשכנע את אנבל לנסוע איתי לאיטליה. מעולם לא היה לנו ירח דבש, וחשבתי שאולי אירופה תפיח בנו קצת חיים. המסע היה הצלחה מבחינה תיירותית - היינו התיירים היחידים בפסל הגותי בטוסקנה ובחורבות סיציליה העתיקה - אבל אנבל נתקפה כאבי ראש של רעב בכל יום אחרי הצהריים, ובכל ערב נאלצתי ללוות אותה בצעדות נמרצות של שלוש שעות בחושך תוך כדי התכווצויות בבטן כשחיפשנו מסעדה מלאה מקומיים כי זה ירח הדבש שלנו, והיא אוכלת רק ארוחה אחת, אז שתהיה נפלאה". ואכן הם מצאו מסעדה המכינה פסטה עם חצילים והתאהבו בה והכינו אותה בניו יורק עד שיום אחד זה נמאס עליו. לא בהדרגה אלא בבת אחת. הריח של המנה שכל כך אהב הפך פתאום את קיבתו. "אנבל מעולם לא פספסה סמליות. ‘אני לא ספגטי עם חצילים, טום'".

****

"טוהר" הוא ספר המלא בסודות, שקרים, שנאה ומניפולציות. כמו ספריו האחרים של פראנזן, גם זה ממחיז את הקושי ואת הטינה הרצחנית השולטת ביחסי הורים וילדים, ואז בבגרותם את יחסי האהבה. יחסים בין בני אדם בקוסמוס של פראנזן מועדים לכישלון. הקשר בין הפרטי והביתי לבין הציבורי והפוליטי הוא זה שמסביר כיצד אנו חיים כיום. במובן זה, פראנזן הוא סופר של התקופה המתבונן על המציאות מבעד לעדשה עכורה, ואלמלא הוא היה סופר מצחיק, לפעמים היסטרי, חוויית הקריאה, טעם הלוואי שהיא מותירה בעיקר בספר הזה - הייתה מרה. אבל גם כשהוא לא מצליח לעמוד בפרויקט האמביציוזי שכל רומן חדש מציב בפניו, גם כשהוא נכשל, זה תמיד כישלון מעניין.