מי היום בעולם כולו אינו יודע על חלבּ העיר העתיקה, היפה והאומללה. אומנם רבים בעולם הרחב ובארץ הקטנה שלנו אינם מזהים את אלפּו עם חלב, ואת ארם צובא התנ"כית עם העיר, אבל התקשורת העולמית והישראלית קירבו אותה אלינו. אל כל שומעי החדשות בעולם. עתיקותה, אצילותה, מגוון סגנונותיה ושווקיה העולים באורכם ובערכם על כל שוקי המזרח, מוכרים למעטים בעולם. וזכורים לי מאבקי הנעורים שלי נגד התקשורת הישראלית שהגדירה את העיר, בת מיליון תושבים אז ושניים היום, כ"עיירה נידחת מצפון סוריה".
למעשה, זוהי עיר עמים רבים, בני דתות ותרבויות ולשונות שונות. מוסלמים אדוקים וחילונים, דרוזים, ארמנים, נוצרים לקהילותיהם, כורדים ופרסים וטורקים. סונים ושיעים ועלווים. ובעבר יהודים מקומיים לדורותיהם וצאצאי מגורשי ספרד.
השפה הערבית החלבית מיוחדת בהגייתה ואפילו במילותיה, מקרבת ומרחיקה. האינטונציה של שתי המילים הראשונות במשפט פתיחה שלך בפתח חנות בברוקלין, במקסיקו או במילנו, מסגירה מיד את חלביותך והופכת אותך לבן משפחה.
כיוון שכתבתי הרבה על עירי ובני עירי, והקהילה היהודית שתססה בה אלפי שנים, תחילה בבּחסיתא ובמאה האחרונה באל–ג'מילייה, נחשפתי כחלבי בכל מקום שאליו הגעתי, בכל פינה בעולם, מפריז המעטירה ועד סמרקנד ועד וואגאדוּגוּ ועד ברילוצ'ה. בכל פעם שנכנסתי לחנות גדולה ופתחתי את פי, נתרחב חיוך על פני המקומיים ושאלו אותי מה נשמע אצלכם בחלב. פגישה בין חלבים בעולם הרחב, דומה בין זו שבין מי שהיו הרבה שנים חברי אותו קיבוץ ונתרחב עולמם. נסו, אפוא, לתאר לעצמכם פגישה בין סופרים חלבים. שניים ששורשיהם זהים, יהיו דתם ומסלול חייהם אשר יהיו.
אף מילה על פוליטיקה
כל עוד נדדתי בעולם, פגשתי והתיידדתי עם הרבה מאוד חלבים ואפילו עם כמה סופרים ואקדמאים, אחד מהם, מוסלם, חוקר עד היום את תולדות היהודים בסוריה. אחר, סופר פורה וידוע, הגיע מאנגליה אל ביתי. מסתבר שגרנו פעם בשכנות בחלב שלנו. היום, כשאני מרותק אל ביתי אבל מתגעגע אל עירי באין סיכוי כלשהו לסגור את המעגל, שמחתי לקבל מייל מחלבית צעירה שנולדה לפי הגדרתה מוסלמית, נכדה לסבא שהיה בחייו המופתי של אחת הערים באזור חלב. היום היא לומדת באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית ונוטה לזרם הסוּפי באסלאם, המדגיש את האהבה על פני ההלכה.
ברגישות ובאנושיות נדירה, מספרת לי הדוקטור לספרות ערבית באנגלית משובחת, שראתה באוניברסיטה סרט על חיי בישראל ובקיבוץ, סרטו של עמרי ליאור, ולא יכלה שלא לבקש ממנו פרטים עלי ועל כתיבתי. עולם חדש. יושבת בחורה שנולדה וגדלה בערב הסעודית, באוניברסיטה אמריקאית, שבה עשתה דוקטורט לספרות ערבית, ויוצרת קשר עם סופר עברי ישראלי שסיפוריו על העיר חלב קסמו לה והיא מבקשת לקרוא אותם גם בשפת המקור העברית. מה יכול להפתיע יותר בימינו אלה?
אני מופתע, אך עוד יותר שמח. אף מילה על פוליטיקה. אף מילה על הטרגדיה הנוראית שעברה על העיר "שלנו". רק אהבה צרופה לעיר הרוסה ולספרות שנכתבה עליה בכל שפה ושפה. ומן השורות הקצרות (הכל במייל בינתיים) עולה בעיני מעין תמונת נגטיב שרק המאמין בעתיד יכול לראותה בפוזיטיב.
גם המילים הערביות המעטות, המשתחלות אל כתיבתנו, אינן משתלחות זו בזו, אלא מתלטפות ביניהן. בעיקר אלה המתייחדות לחלב ומעוררות חיוך גדול בין אוזני מי ששומען לראשונה. כל ערבי ישאל אותך: "כיף חאלכּ?" כדי לדעת מה שלומך. רק החלבי ישאל "איש לוֹנאכּ?", שפירושו המילולי "מה הצבע שלך?". אני תוהה באיזה משני הביטויים משתמשת הדוקטור לספרות ערבית, מעריצת השפה העברית. מעניין עוד יותר אם הגיעו לאקדמיה ביטויים מיוחדים ליהודי החלבי לדורותיו. כגון הביטוי "נסמלאח", שפירושו המילולי "אנשים טובים" אבל משתמשים בו היהודים, בינם לבין עצמם כביטוי של "שומרי מצוות". אשאל את ידידתי החדשה. וגם זאת אשאל, אם הביטוי הקצר והקולע "אדמי", שמקורו בעירנו, נשתרש בשפה הערבית ובספרותה.
נוּר (שם בדוי) מבקשת ללמוד עברית, גם באמצעות סיפורי. לא נעים לשאול אותה לשם מה. השאלה עלולה להפריע לה מההתנזרות מפוליטיקה, המאירה את כל מכתביה. אצטרך לפתוח בהסבר של מאות המילים הערביות שהשתלטו על הדיאלוג היומיומי העברי בלי להתייחס למקורן המדויק בשפה הערבית שבה תוכנן ומקומן היו ברורים לכל. קריאת "דיר באלכּ", למשל, באינטונציות ובסיטואציות שונות, יכולה להתפרש כבקשה עדינה ועלולה להתפרש כאזהרה מתנשאת ומאיימת. בעיקר בשיחה בין יהודי וערבי. הרבה סכינים נשלפו בעקבות אינטונציות שונות וחומרת הביטוי בשפתיים האחיות.
הבדל הגילים והדרכונים בינינו מקטין את הסבירות שנוכל לשבת פנים אל פנים ולשוחח על חלב ועל המין האנושי, בלי להיכנס לפוליטיקה. היא כבר הוכיחה לי שהיא מסוגלת ואוהבת לעשות זאת. מדאיג אותי למה אני פחות מחוסן ממנה.
האם זה מה שמשך אותי בנור? והרי היו לי פגישות והתכתבויות עם סופר סורי, עם סטודנט, שכותב את הדוקטורט שלו על תולדות יהודי סוריה, עם חלבים מוסלמים ונוצרים מבחריין שבדקו בביתי את שורשי משפחתם בחלב. כדי שתבינו מה קסם לי באישה הזרה והרחוקה הזאת, אצטט לכם משפט אחד ממכתביה ומילים ערביות אחדות מערגתה לעיר ההרוסה והמדממת:
I used to visit Syria every summer, and spend June, July and August between Aleppo and Hamma. I used to love Aleppo more;" there was more glamor to the city; more lights, diverse languages, foods, and music. It was for me, the city of handsome women and men. It was a beautiful place".
והיא מוסיפה, בתרגום שלי: "חלב הייתה פעם ביתם של מספר גדול של יהודים, הזכורים תמיד כמגורשים בכוח מביתם. הם חיו ושגשגו שם והיו חלק אינטגרלי מהעיר, אולם לצערי אנו חיים בעידן שבו העולם מעוצב על ידי פוליטיקה, גבולות ואידיאולוגיות".
קיבלתי את הסכמתה של נור לספר עליה בשינוי שם.
קשר כזה נראה לי ריאלי בגלל אישיותה של נור. אף שפעמיים כבר כמעט הגעתי לחלב בשנים האחרונות. עם הסופר הסורי הנ"ל הייתה לי תוכנית שסוכמה עד פרטיה האחרונים. נגור שנינו בחדרים סמוכים במלון "ברון" העתיק והמפואר (15 דולר ללילה) ונתכתב, כל אחד בשפתו, בטיולים בשכונת ילדותנו. היינו בטוחים שייצא מזה ספר מעניין.
התוכנית הסימפתית השנייה, שלא יצאה לפועל, הייתה רשימה של חברינו הטובים והקרובים עד מלוא אוטובוס במסלול מעיין ברוך (07:00), קוניטרה, דמשק, חלב. תקוותי האחרונה היא שבית הכנסת העתיק לא נפגע ואולי–אולי, יעני אינשאללה, יישאוני שארית כוחותי לסגור את מעגל הקסמים הזה.
נור, אני אופטימי. ואת?