מפל רוֹתח: סיפורו של נהג מונית ישראלי שברח עד הקצה השני של העולם

כל הדמויות והאירועים בדויים, לבד מאלה שהיו והתרחשו באמת. סליחה שאני עוצר כאן, באמצע הדרך לַאִיגוּאַסוּ. אתם יודעים שהיום זה היום–זיכרון לחללי כל המלחמות והפעולות–אֵיבה ושמחר היום–עצמאות? אז כשמגיע יום הזיכרון, באחת עשרה בבוקר, אני עוצר את המכונית איפה שאני נמצא, אפילו באמצע הג'ונגל, עוצם את העיניים חזק ומכווץ את המוח. ככה אני משיג ריכוז ושקט טוטאלי.

אני מתנתק מרעש כלי הרכב ומהרעם וההד של המים שנופלים בגָרגַנְטָה דֶל דִיאַבְּלוֹ ולא שומע את צווחות הקופים והתוכיים מהג'ונגל. כלום. אומנם כאן, בשטח שבין האִיגוּאַסוּ והעיירה פוֹז, לפוארטו איגוּאַסוּ והסִיוּדָאד דֶל אֵסטָה, אתה מוצא את עצמך לפעמים בתוך שקט מחריש אוזניים, כמו בארץ, ביום הזיכרון - אבל אין כאן צפירה, אין יום זיכרון ואין קהילה יהודית. בקושי אולי משפחה אחת בעיר הטרוריסטים דל אסטה. אז אני עוצם הכל ומתרכז בכתם הזהב הקטן שמהבהב בחשכת המוח שלי, אני קורא לו "אור ההכרה העצמית", ומצליח לשמוע כאילו סירֶנָה, צְפירה, שמתחילה חֶרֶשׁ באפלה, חלשה מאוד, רָפָה, כמו שהיו אומרים, ואז מתגברת ועולה ועולה ויוצאת באור גדול החוצה. אז, בבקשה, נשב לנו שתי דקות בלי לדבר - ונזכור.
 

או–קיי. עָבַרנוּ את זה. ממשיכים. אני נראה לכם לא יציב, קצת קוקו? וואללה, בצדק, חברה'ס. חה. אני, בעצם, אקס–ישראלי שבורח מהישראליות, שמתעב כל מה שמגדיר את ישראל היום, שנת אלפיים, אחרי שיגעון המילניום. הבינותם? בעצם, שונא מה שנהיה ממנה. לא אותכם. דחילק, אני הרי בא מתוככם. טוב, "שנאה" זה לא הגדרה מדויקת. אני יָגיד ככה: לא אוהב יותר.

זאת אומרת, נשארו לי בתוך החרא שנהיה כמה דברים אהובים, שבשבילי הם התמציתיות שנשארה מישראל הטובה. למשל, הצפירה הזאתי שוברת הלב, הסמל לאחווה, לזיכרון ולכבוד לאלה שנהרגו על קידוש חיינו: איך פת–אום ה–כל נעצר וכל הארץ מקצהָ עד קצהָ קופאת בדומייה והמכוניות נעצרות והנהגים והנוסעים יוצאים החוצה ונעמדים בדום וכל ההולכי–רגל בדרכים. וכל אחד - איך אמרו פעם? - מתייחד לעצמו וזוכר את המתים שלו הפרטיים. מפני שכל משפחה בארץ, שעברה את המלחמות ואת המלחמות שבין המלחמות ואת המלחמות הפנימיות, יש לה רשימת נפגעים משלה; רשימת–יגון של הרוגים ומתים ונכים ופגועים בגוף ובנפש וברוח: פה הבן, שם הבעל, האח, הדוד, הילדה, הסבא, החבר הכי טוב. קורבנות מתים וקורבנות חיים שהִשְׂתַּרְדוּ. 

כמוני, למשל. כן, אני. לפעמים אני חושב, חבל שאני לא ביניהם, בין הרוגי ישראל, ואני רק מת–חי נכה–רוח. ‘כל אופן, הצפירה הזאתי ביום הזיכרון זה משהו נדיר בעוצמתו. לא?! היא עולה ומְצווה "תזכרו!" - ואנחנו עוזבים את העכשיו הדפוק שלנו, עם השנאה והקנאה והפערים והאפליה והכיבוש והעניים והטראומות והכל, ומתייחדים. הזמן נעמד. שני רגעים אני עם עצמי ואיתם; אלה שלא יִשְׁכח לעולם. 
 

אני מתגעגע גם למעבר הזה אצלנו, בצִ'יק, כל שנה, מהשתיקה והאבל והמלנכוליה והאפלוליות ביום–זיכרון, אל האור המסנוור והשמחה והשירים והבמות וההמונים הזורמים והריקודים ביום–עצמאות, שכו–לם ביחד. לא כמו ביומיום, שרבים ושונאים וכל דבר משגע אותנו וכולם חנטרישים בקומבינות. ככה שאני אמביוולנטי. הבינותם? עובדה שהפספורט שלי ישראלי, אם אני בכלל יִמְצא אותו בסמטוכה שבבית, ובטח לא בתוקף, כי צריך לטוס לסָאוֹ–פאולו או לרִיוֹ לחדֵש, אם רוצים, ואני לא רוצה. 

עכשיו, רגע: אנחנו במפגש שלושת הגבולות, המוֹנוֹמנטים האלה עם דגלי המדינות, מכאן ארג'נטינה, מִפֹּה ברזיל - והנה פרגוואי. אתה יכול לעבור חופשי ממדינה למדינה, בלי ויזה ובדיקות ובלי בטיח, יענו חופש עולמי ואידיליה - אבל קחו בחשבון שמעבר לנהר, השוק בלי מכס בסיודאד דל אסטה כו–לו ערבים, מוסלמים קנאים, שמוכרים רדיו וטייפים, טלוויזיות ושעונים, הכל זְבָּאלֶה בזיל הזול בבאסטות עלובות יותר מבעזה. האמת שאין לי שום דבר נגדם, אפילו שכו–לם שונאי ישראל ומוּסָתים - אבל מסתובבים שמה שליחים וסוכנים שלהם ומריצים בין הגבולות מזימות וקומבינות, נשק וטרור וקונספירציות, מאיראן ומחיזבאללה.

מכאן יצאו הנבלות שפיצצו את הבית–קהילה יהודית בבואנוס איירס, ב–94'. והאל–קאעידה, שנהיים מסוכנים מאוד, ושלפני שנתיים פיצצו את השגרירות האמריקאית בקניה ובטנזיה וב–93' ניסו להוריד את המגדלי–תאומים בניו יורק. כולם מגייסים שמה הרבה חברים. אנחנו נבקר שם, כי זה אתר תיירות מאוד פופולרי בגלל המחירים. 
 

לא. אין מה לפחד. האינטרס שלהם זה ביזנס. שכמה שיותר יבואו ויבזבזו כסף. חלק גדול מהמימון של הבני–זונה בא מכאן. כן. נכון שהקניות בשוק עוזרות לטרור - אבל זה מה שהתיירים דורשים. הַקִיצֶר, שנגיע לשם, אתם תסתובבו בשוק. לא מוכרחים לקנות. אני לא יִכנס איתכם, כי אותי שמה לא מְסַמְפֶּטִים, בלשון המעטה. חה. הם מחכים לי, ולא בתור וי–איי–פי. חה. אני יֵחכה לכם בחוץ, במכונית. ורק שתיזהרו לא לדבר עברית ביניכם. אבל דיה צרה לשעתה. קודם למפלי המים. 
 

מה? למה אני אנטי כזה? אני נגד, אבל בתוכי אני גם בעד, חה. אני מאזין לקול ישראל ברדיו גלים קצרים, שומע חדשות ונקרע מבושה וגעגוע, אפילו שאין לי מי ומה להתגעגע אליו בארץ. בכל מקום שאני יוצא אליו, קוֹרטִיוָוה, סאוֹ פאולו, אם אני שם יד על איזה עיתון ישראלי ישן, אני קורא כל מילה ומתמלא תיעוב וכועס על עצמי שאני שונא, ושמח שאני לא חלק מכל הסמטוכה שלכם. שלכם, כן. אני מנסה להיפטר מההרגל להגיד "שלנו", "אנחנו", "כולנו". אני כבר לא חלק מזה. לא החזקתי מעמד. אבל אני שומר את העברית שלי מעודכנת, לא?! 

ואני גם שמח שיצא לי לקחת אותכם לנסיעה לכל היום. לא בגלל הכסף. לא חסרים פה תיירים, ואני לא מדבר שעשיתי לכם מחיר מיוחד בלי שביקשתם. כי ככה אני: אוהב את מה שאני שונא ושונא את מה שאני אמור לאהוב. אמביוולנטיות זה אני. וישראל, אני לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה. הבינותם?

נכון שאתם בטוחים שהבנאדם אקסטרוברטי, איך אומרים עכשיו, "מוחצן" כרוני ומקרה פתולוגי? האמת, שדווקא הכל אצלי מופנם - אבל בפנים רותח ומבעבע, מרעיל את הנשמה ואין על מי לשפוך את זה. הייתה לי כאן אישה, אָרִיאַדְנָה קראו לה, כמו באגדה, יפה, גבוהה עבדה במה שקראו אצלנו פעם "רווחה".

צ'יליאנית, מֶסְטִיצָה, דם ספרדי מעורב בדם גוּאַרָנִי. פעם היא אהבה אותי כהוגן, כמו שהיו אומרים, בגלל השיגעונות שלי - ובגלל השיגעון הזה היא קמה ועזבה חזרה לצ'ילה עם הילדה והשאירה אותי בלבירינט החיים, בלי חוּט. בצדק. ‘כל אופן, ארבע שנים שאני לבד. אז הכל מתפרץ לי עליכם, שלמזלכם הרע אתם במונית שלי, מהמחזור שלי, וצָבְּרֶס, לא?! אתם הטריגר לדיבורים שלי - ואם אני עולה לכם על העצבים, רק תגידו סטופ. 
 

דווקא היו לי בַּשבע שנים שאני פה כמה ישראלים. היה אפילו גנרל אחד, שבשבילו הייתי אנטוניו האיטלקי ודיברתי אנגלית, בתור גָיְיד. הוא דווקא מאוד סימפת אותי ובסוף נתן לי את הכרטיס–ביקור שלו וטיפ שמן, שהחזרתי לו והוא לא הבין למה. הוא אמר, שתבוא לישראל, השם שלי יפתח לך הרבה דלתות. המושחת הזחוח הזה. וחברה שלו הצעירה נתנה לי נשיקה. מה, השיגעון כמעט התפוצץ לי עליו. זה אולי שיגעון לדבר אחד. אידיאה פיקס. אבל לאידיאה פיקס יש יעד; יש חתירה למשהו סופי - ולי? מה האידיאה שמובילה אותי? מה, שיסלחו לי? זין! אני זה שצריך לסלוח ואני לא יִסלח. אז מה? שיודו שהייתי נקי וגיבור ושהעלילו עלי? שום דבר לא ימחוק מה שהיה ויקומם את ההריסות, כמו שאמרו פעם. יש לי אידיאה פיקס עם חור שחור בנשמה. 

על מה אני מדבר? לא חשוב. לא אלאה אותכם בזה. אני מדבר לעצמי. ואל תחששו: אתם לא נוסעים עם עבריין נמלט או פלילי. לא. הסתלקתי מרצוני. אני לא הייתי בבית, סליחה, בארץ, סליחה, בישראל, כבר 20 שנה וחודש. התנתקתי לגמרי מאחרי המבצע–ליטני. מכל הביוגרפיה שלי התנתקתי - מהחברה'ס בחטיבה, מהקיבוץ, מהמשפחה, מהשְׁבוּעוֹת שלי. מהַ–כל. השמיים נהיו שחורים ובמצח צרבו לי את המילה "קלון".

כל אות הרגשתי בבשר החי. השערות הארוכות האלה כאילו מכסות הכל. זאת הייתה התחושה. בדיוק כמו שהרגשתי שכו–לם מסתכלים עלי ואומרים, החנטריש הזה ממילא לא קיים. ביחידה. ברחוב. בקיבוץ. ואני לא יָגיד איזה קיבוץ. כי שמה המשפחה, החברה'ס ומי שהייתה חברה שלי, אפילו גרנו ביחד בצריף, בחופשות שלי. כו–לם האמינו עלי והעבירו עלי איקס. לא הייתי קיים בשבילם. הבינותם? הקִיצֶר, כבר 20 שנה וחודש ויומיים שלא שמעו ממני. והם לא חיפשו, לא התעניינו, לא נלחמו לחֵקֶר האמת, כמו שהיו אומרים. העלימו אותי ואת זכרי. קברו אותי חי מחוץ לזיכרון. 
 

טוב. בואו שוב פעם נעצור כאן בשוליים. שתנוחו ממני. כל הזמן מיילל את עצמו לדעת. לא. אני יודע שאני נִיגֶ'ס, כשפעם ביובל מזדמן לי. הנה, גויאבות ומנגו בזמנכם החופשי. מי שרוצה יורד וקוטף. מהטבע. יש כאן גם פימנטאס, הלבבות–דקל ופאפאיות ואננסים. לא. חברה'ס. באמת, אתם זוג נחמד, אבל התפקיד שלי להוביל אותכם היום בכל האתרים ולא לבשל לכם את המוח עם השטויות שלי.

עכשיו אנחנו בשטח הגבול של פְּרוֹבִינְסִיָה מִיסְיוֹנֶס של רפובליקת ארג'נטינה. הנה שלט ישן של הגאווה הלאומית שלהם, שחטפה בעיטה בתחת מהאנגלים. כתוב כאן "מאלווינאס הם ארג'נטינה". זה האִיֵי–פוקלנד, שהייתה עליהם מלחמה, כשהקולונלים הנבלות שלטו בארג'נטינה והגברת מברזל תאצ'ר בלונדון.
 

טוב, נכנסים לאִיגוּאַסוּ, שזה "מים גדולים" בשפה העתיקה של שבט הגוּאַרנִי. 275 מפלי–מים, הרוב בשטח הארג'נטיני ופחות מרבע, בפרובינסיה פָּארָאנָה בברזיל. הכי גבוה 85 מטר. הכי פופולרי הגארגאנטה דו דיאבולו, הצוואר של השד, או השטן. בכל שעה יורדים במפלים יותר משמונה מיליון קוב מים. הנה, תראו: המים נופלים למטה בכזה רעם וכוח, שמחריש אוזניים - נכון. לא שומעים מה שאני אומר - ורותחים למטה בצהבהב כזה, כמו בנפש שנשרפת. מהפנט, לא? 

לא. אתה לא מבין. תראו, עזבתי את הארץ עַל–מְנַת, כמו שאמרו אז, שלא לחזור. חצי עולם עברתי, בורח–רודף כזה, כאילו מחפש השד–יודע–מה, אולי גאולה ומחילה למישהו שאלוהים לא ראשון בסדר העדיפויות שלו. בשום מקום לא נשארתי יותר מכמה חודשים ובכל מקום עבדתי, שלא יִהיה פרזיט של אף אחד. עבודת–ידיים. אני ממשפחה סוציאליסטית, ואפשר לסמן את נתיב ההימלטות שלי בגלובוס, חה, לפי הימֵי–עצמאות, שזה בשבילי מאסְט. לא יכול עם ולא יכול בלי. לא חוגג, אבל נוכח. נפקד–נוכח. התחלתי הכי רחוק, בניו זילנד, הכי דרומי באי הדרומי, בחוות פַלְחָה ליד אינוורקרגיל. בכְּרַיְיסְצֶ'רְץ' יש קהילה יהודית ונסעתי לשם לחגיגה. ישבתי בצד. לא התכבדתי ולא התחברתי.

אחר כך, בהונולולו, שביקרתי חבר, חגגו במרכז הקהילה ונכחתי גם. ובעיר פֵּיְיג', במדבר אריזונה, עבדתי בהרחבת האגם–מלאכותי, ליד סכר הקולורדו, ושמה כל שנה יש אוהבי ישראל שחוגגים עצמאות. ובקטמנדו, נפאל, ובטאלין, אסטוניה, ובקוּסְקוֹ, פרו, בגובה שלושה וחצי קילומטר, בבית חב"ד, נדמה לי. בכל מרכז קהילתי או מתנ"סים, שהיו עיתונים וקלטות מהטלוויזיה בארץ ודיסקים של שירים, אני עקבתי, שרלוק הולמס של הנפש הלאומית, אחרי נְיוּז והֶדְלַיְינְס מיִזראל - ובכוח, בשיניים, כמו צנחן בעינויים בשבי, השתדלתי וכמ–עט הצלחתי לא להתגעגע. 
 

חה. כי לְמה יש לי להתגעגע? לכל הזבל של השחיתות והכיבוש והכוחניות וההתנשאות והאתה–בחרתנו ולזרעך אתן את הארץ הזאתי? ‘כל זאת, כל מקום שהייתי, לא מצאתי מנוחה ומנוח. כל הזמן מִתְּלַחֵם עם עצמי, כן היה, לא היה, הייתי צריך להגיד להם ככה; לא, הייתי צריך לצרוח. להרביץ. ומכל מקום, כמו עכבר שהדליקו לו את הזנב, ברחתי למקום אחר. עד שהגעתי לכאן. לי כאן קוראים אנטוניו. טוניו. יש כאן סיכון מסוים להיות ישראלים, אז יודעים שאני איטלקי, מהעיר לוּקָה, כי אני מדבר קצת איטלקית. אני מנסה כל הזמן להימנע מהזהות הישראלית שהייתה לי. 

ממה אני בורח?... טוב, זה ארוך קצת. מה שקרה, שבמרס 78', זכור לכם האוטובוס–דמים, שמחבלים נכנסו מהים בסירות–גומי והשתלטו עליו בכביש החוף ודהרו וירו לכל הצדדים, הכוס–של–האמא–שלהם, להרוג כמה שיותר. הַקִיצֶר, אחרי שלושה ימים נכנסנו ללבנון, החטיבת–צנחנים שלי, ותקפנו מוצבים ומחנות של המחבלים. "פעולות תגמול" קראו לזה. לחמנו קשה והרגנו בהם והשתלטנו על כל המרחב עד הנהר–ליטני. זה היה המבצע–ליטני.

כבשנו את מָרוּן אל רַאס ובִּינְת גְ'בֵּייְל ועוד. היו גם פאשלות. כמה חברה'ס מהנחל–מוצנח עם ג'יפ ומשאית עברו את הקו בטעות וכמ–עט נהרגו. חילצנו אותם ברגע אחרון. אחר כך חמישה צנחנים שתעו בדרך חוסלו בידי אש"ף, ליד צור. ואז שמעתי על איזה קצין שמוק, מפלוגה אחרת, שחקר כמה פלאחים במכות ועינויים ואז חיסל וזרק אותם לאיזה בור ולא דיווח. הייתי סמל, סך הכל, וחשבתי שזה נורא ופלילי ולא חלק מלחימה. הלכתי לברר ושמעתי אנשים שהיו שמה ואישרו וסיפרו. דיווחתי לסמג"ד שלנו ואחר כך שמענו שהעמידו את הדרעק לדין צבאי והוא קיבל שמונה שנים, אבל הרמטכ"ל המתיק לו, יעני, לשנתיים. 

ואז, ביוני, לפני החופשת–שחרור, קראו לנו שוב ועשינו פשיטה דרך הים עם חברה'ס מהשייטת וגדוד נח"ל מוצנח, על בסיס מחבלים בלבנון, בדָהֵר אל בּוּרְג'. באמצע שאנחנו מתקדמים, יא–אללה שלכם, בּוּוּוּוּםםםם ענקי. הירושימה ונגסקי ביחד. היה להם באדמה מחסן תחמושת וחומרי נפץ, שהתפוצץ. מול העיניים שלי חברה'ס עפו באוויר, מרוסקים. יותר משתי שניות אני לא זוכר. התעוררתי בבית חולים, פצוע באיזה מאה מקומות, מרסיסים ונתזי סלעים, אַמְמָה חירש לגמרי. חודש לא שמעתי כלום. דיברו אלי כמו לרוח של מת. חשבו שאיבדתי את כל המערכת–איזון בראש. הייתי מה שקוראים "הלום–קרב". באוזניים כל הזמן צלצל הרעם האיום מהפיצוץ והריח והעשן באף והטעם של הדם בפה ובראש מראה הגופות של החברה'ס האלה, שני מם–פא'ים, מתפזרות באוויר.
 

אחרי חודש ומשהו השמיעה חזרה - ודבר ראשון שאני שומע, שהעידו שברחתי מהקרב. אני נדהמתי. פשוט נדהמתי. איך? הרי איבדתי הכרה והעוזי נשבר לי מהפיצוץ. אולי זה נכון, ואולי לא. לפי האופי - לא ייתכן. לפי ההלם–קרב, שאולי ניווט את האינסטינקטים שלי - אולי כן. אבל כבר יצא לי שם של ברחן ופחדן. חה. נמחק בצ'יק כל העבר המהולל של סמל לוחם בחטיבת הצנחנים - וזה מה שאני. הבינותם? טוב, אחר כך מישהו הקריץ גם שהלשנתי, יענוּ, על קצין מצטיין שחיסל מחבלים, שניסו לתקוף אותו. זהו. זה מה שחלחל ביחידה ובחטיבה ומחוצה–לה והוביל להאשמה כמוג לב. זה נהיה לשם שני שלי, פחדן–מלשן. וכשהחלמתי - לא לגמרי. לא מחלימים מזה.

הצלצול באוזניים והתמונה בראש זה פוֹר לַיְיף - כאילו התעוררתי למציאות חדשה. מה אתה כבר יכול לעשות כשהקורבן נהיה לנאשם? לאן שלא תפנה, כו–לם כאילו מסתכלים עליך. ידיים סמויות מושטות ומצביעות עליך. אתה מסומן. כל המבטים מאשימים. מוקיעים. אבל בַּפָּנִים, ישר, עיניים מול עיניים - איש לא אומר לך כלום. עוקפים. מתרחקים. פתאום אתה נהפך לטאבו. איזה עלבון והשפלה. ואף אחד לא חוקר ולא מאשים, אפילו אתה לא יכול להגיד בביטחון, זה לא היה בכלל, או שזה מההלם–קרב. 
 

טראומה, שאף אחד לא עוזר לך לצאת ממנה. זה לא מתפרסם בשום מקום, אבל כו–לם יודעים. אתה מתרוצץ בלי יכולת לזוז מטר. מהקיבוץ פנו למשרד–ביטחון לברר מה מגיע לנפגע הלם–קרב וענו להם שלא הלם–קרב ולא בַּטִיח. אז גם בקיבוץ שלי, ששמה נולדתי וגדלתי והתחנכתי, מתחילים להסתכל עליך כמו מצורע. החֲבֵרָה שלי ביקרה אותי בבית–חולים פעמיים. אחר כך התחילה לצאת עם צָליק אחד. נֶוֶור מַיְינְד. לקח לי חֲמָאל–זמן להתגבר על זכרה. אבא שלי, שנלחם בדרום, במלחמת עצמאות, התבייש בי, בלי לברר ולשאול. אחרי שאמא מתה, הדרעק הזה הקים לו במהירות משפחה חדשה. לא יודע אם הוא עדיין חי. לעניות דעתי, לא היה אכפת לו אם אני חי או מת. אחותי נשמעה לפקודות של בעלה, שהיה רב–סרן בקבע, בחטיבת חרמ"ש, ותמיד הסתכל עלי מגובה הפלאפלים. 
 

אז מה אני יָעשה? חצי חייל, חצי אזרח, לא מצליח למצוא את עצמי ואת המקום שלי, ואין אחד, לא חברים ולא משפחה, שיקום ויצעק: די! הלכתי לדוד, הסמג"ד שלי, שלפניו הרי התלוננתי, והוא אמר, עזוב אותך מהעסק הזה. גם ככה ירדו עלי שככה משחירים את שם החטיבה. אמרתי, אבל כל החרא עכשיו עלי. אמר לי, זה יעבור. קח פסק זמן. אני יִדאג להעביר אותך ליחידה לא–קרבית, שתנוח. אמרתי לו, דוד, אל תזיין את השכל. אתה הרי מכיר אותי שנתיים ויודע שעברתי הלם מהבונקר שהתפוצץ ולא זוכר כלום וגם התחרשתי - ואחרי שיצאתי מזה, התחלתי לשמוע זמירות חדשות עלי.

אתה יודע שזה שקר ונקמה. והוא אמר, יאללה, תפסיק לרחם על עצמך, ותאמין לי שאכלתי הרבה חרא בגלל התלונה שלך. אמרתי לו, הסמג"ד, אם עברתי עבירה, שיעמידו אותי למשפט צבאי. אני דורש את זה - והוא אמר, רד ממני. החליטו לעצום עיניים עליך. תשמח שאין תלונה ושאין משפט. 

זהו. מה נשאר לי לעשות? אני סך–הכל קיבוצניק סתום. בצ'יק החלטתי, ארזתי צ'ימידן וקניתי טיסה למקום הכי רחוק מכאן. זאת אומרת, מהארץ. מאז לא חזרתי.

טוב, מספיק אני–אני–אני. אנחנו חצינו את הנהר ואנחנו בפרגוואי ומתקרבים לדל אסטה, לשוק בלי מכס. כל תייר באיגואסו בטוח שלא חווה כלום, אם לא קנה איזה ווקמן או טלוויזיה גמדית כאן. פעם הבאתי לכאן ארבעה בחורצ'יקים מהמתנחלים, שטיילו בדרום אמריקה. הם חשבו שאני אנטוניו - ואני לגמרי שכחתי מהכיפות שלהם. הם דיברו עברית בצעקות ביניהם, למרות שהזהרתי אותם. פת–אום התחלנו לשמוע מממממממ! כזה, כמו רעם מתגלגל, עולֶה ועולֶה וכל הבעלי–באסטות הערבים התחילו להקיף אותנו, בעשרות, ומתנחל אחד צעק, בוא'נה, זה ישמעאלים כולם. ארבעתם כמעט הלכו קִיבִּינִי שמה, אלמלא מילטתי אותם משם, בקושי. מאז לא נכנסתי לשוק, כי אמרו שמחכים לי שמה. 
 

לפני חצי שנה הם עשו אירוע מוסלמי עם איזה קאדי שנאם בצעקות ובערבית מצוחצחת, ואספו תרומות לחיזבאללה והיו קריאות ושלטים לחסל את ישראל וכאלה. את זה, האקס–ישראלי הצנחן הטמבל שבי לא יכל לסבול. בלילה למחרת, כשכיבו ה–כל, התגנבתי לשם עם מיכלי צבע וריססתי בצבע אדום שלא יורד, באותיות דפוס עבריות גדולות, מה שגולדה אמרה פעם, "הערבים לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" ובכחול ציירתי מגיני–דוד על איזה 50 באסטות וחנויות על הקיר והדלתות והפחים, עד עלות השחר, כמו שהיו אומרים. שמעתי, חה, שהם מה זה השתוללו ואמרו שהמוסד עוקב אחריהם וצריך לארגן שמירה וכאלה. התפחדו להם. זהו. תרדו כאן. זה מתחיל מעבר לפינה. אפשר גם לאכול כאן על האש כאלה. לא מומלץ. ותיזהרו על הישראליות שלכם, כן?! בלאו הכי אני יֵחכה לכם כאן כמו הבית, עד שתחזרו.