"קרבת דם" לא הלך עד הסוף ולא השכיל להעמיק לתוך הפצע

"קרבת דם", מתן חרמוני, כתר, 275 עמ' 

היללו את ספרו הראשון "היברו פבלישינג קומפני" והוסיפו שבחים לספרו השני "ארבע ארצות". נרתעתי מהפגנת הלהטוטים השְפתִיים בספר הראשון. עניין של טעם. לא מעניין אותי טקסט שבא להרשים, ששורותיו זְרויות שטיקים וטריקים. ועם זאת, כבר אז ידעתי שמתן חרמוני יודע לכתוב ספרות. יש לו את זה. ההסתייגות מפעלולים טקסטואליים שנועדו להדהים חסמה לי את ספרו השני.

אבל את הספר השלישי קראתי מתחילה ועד סוף, אף על פי שבעובי הספר חרמוני נכנע ליצר ההתחכמות שלו. לסוג של פזמונאות פליטוניסטית. לא בכדי מאזכר המשפט "אני ואורן ארץ קדושה ויואב נחמיאס ודורון פישלר (ואיתן ארדיטי)" את "אני וסימון ומואיז הקטן". החל מעמוד 150 בערך נפרד חרמוני מנפש הסיפור, וגלש אל העמוד האחרון כשכלתן פיקח, שוויתר על ההליכה עד הסוף עם הסיפור שלו. 
 

אני אוהבת לאהוב, והעמודים הראשונים אישרו לי מה שסברתי מלכתחילה, שחרמוני הוא סופר. כן, יש לו את זה. זה לא משהו שלומדים, זה לא משהו שעורך יכול לתת לספר, זה משהו שכולו של הכותב, מוח ובטן ולב, כל הגנטיקה שיושבת אצל אמן כתיבה. ולחרמוני יש הכל מלידה (1969, קיבוץ דורות). בגלל זאת מצער שהספר מאבד מכוחו דווקא כשהיה צריך להתרומם ולנסוק אל הסיום. אולי הייתה שם עייפות, או חיפזון לסגור, או פחד להעמיק לתוך הפצע. 
 

חרמוני מגיש כאן סוג של אוטוביוגרפיה. סוג של, כי זאת לא אוטוביוגרפיה, אלא סיפור שהכותב מכיר מבפנים. בהיכרות הזאת טמון כוחו. זה סיפור שנועד להיות נועז, לחפור עמוק. ובעומק הוא מוצא עיר בדרום. באר שבע, שנות ה־70, ילדותו של חְנון צברי בקרב פושטקים בני עולים מארצות המזרח וגם מזרח אירופה, ומה שנהיה מכולם כשבגרו. האנשים המתוארים גרים בשכונות הפחות טובות בבאר שבע, שהיא עצמה עיר פחות טובה בישראל. מן הספר מצטייר מקום שהווייתו מייצגת ישראליות פריפריאלית: אוכלוסייה של מעמדות דה לה שמאטע, ארכיטקטורה כעורה, אווירה שכולה שואפת אל מקום אחר. הנוף אורבני, דל, שומם. אפור וחום וצהוב. חרמוני מיטיב לתאר את מפת השכונות השונות. הוא מקים עליבות קיומית בלי לגלוש ליפיוף אתני.

במרכז הסיפור חבורת ילדים בני 11 שמעשנים, גונבים, מוכרים את הגניבות, בורחים מהבית לשבוע. המורים מזניחים אותם, ההורים מתעלמים מהם או מכים אותם, והם עצמם פתוחים אל העולם הגדול, אל הוליווד ושחקניה, אל שחקני הכדורגל, אל כוכבי הרוק הרחוקים. בתוך מקום כעור ומחניק, שהאבק שולט בו, משוטטים חקייני ג'ון טרבולטה על סף גיל ההתבגרות. לכולם יש שמות, חוץ מאשר ל"אני" המספר. רק בעמוד 264 נוקב המספר לפתע בשם אשתו (ורד) ובשם עצמו. למה? לא ברור. שמו איתן. כשמו של איתן ארדיטי, האלטר אגו שלו, היפוכו המוחלט הנערץ עליו בילדות. בבגרותם יחסיהם נעשים מורכבים ובעייתיים. הכל, כך מתברר, היה מלכתחילה בעייתי. 
 

זה יכול היה להיות ספר עצמתי, סוחף באמת הגרעינית שלו. דמותו של האני המספר, הלוזר המשכשך בכישלונותיו, בנויה היטב. אירוניה יפה שתולה בתיאורי ההיררכיה החברתית באותה באר שבע, החל מהסנובה של הרופאים, המרצים באוניברסיטה, שחקני התיאטרון והקצונה הגבוהה מבסיס חצרים, וכלה בגנב שיושב בבית הסוהר והיומנאי השוטר שאשתו ברחה ממנו. העיסוק האובססיבי בסוגי מוות לא טבעי (במלחמה, בתאונת דרכים, בהתאבדות) הוא מוטיב שמלווה את המספר מילדות, כי הוא יתום מאב שנהרג ב"סתם" תאונת דרכים ולא במלחמת יום כיפור. כאב גדול טמון עמוק מדי מתחת לסיפור, כבוש בחלקו השני של הספר מתחת לחזרות פזמונאיות מיותרות על רשימות של שמות וחפצי התקופה, מאמצים מתחכמים להימנע מנגיעה בשריפה הפנימית.