פרולוג: על קברו בן השנתיים של עמי פרדמן בקיבוץ רוחמה חקוקות המילים:
את הגשם תן רק בעתו
ובאביב פזר לנו פרחים
ותן לנו לשוב ולראותו
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
רוית בתו אומרת שהמילים האלה הלמו את אביה, איש האדמה שעבד אותה כל ימיו והיה אוהב הנוף והטבע של הארץ, משום כך בחרו לחקוק אותן על קברו.
במרחק של כ־30 קילומטר מרוחמה, בקיבוץ גלאון, שוכן קברו של רס"ן אמיר זוהר. אמיר, בן ונכד למייסדי הקיבוץ, היה קורבן צה"ל הראשון באינתיפאדת אל־אקצא.
אמיר הוא מה שאנחנו נוהגים לקרוא לו "מלח הארץ". דור שלישי למייסדי גלאון. קצין בחיל ההנדסה שהלך בעקבות אשתו לירושלים עיר הולדתה. אחרי שסיים את הלימודים והתארים מצא את מקומו וייעודו כמנהל המרכז הקהילתי בתלפיות מזרח בירושלים. אמיר היה איש שלום ושוחר שלום, ולכן השקיע לא מעט זמן ומאמצים בפיתוח קשרי עבודה ופרויקטים משותפים בין שכונת תלפיות לבין צור באחר, הכפר הערבי השכן. "חייבים לדבר וליצור דיאלוג. אנשים פה מבינים שחייבים לחזור ולחיות ביחד", אמר. בשכונה אומרים שההשפעה שלו תרמה הרבה לזה ששכונת תלפיות מזרח נשארה שקטה בלי מהומות וללא התלהמויות.
ב־1 בנובמבר בשנת 2000 נפל רס"ן אמיר זוהר, שנקרא לשירות מילואים, בהיאחזות נחל אלישע שבמבואות יריחו.
על קברו חרותות מילים מתוך "אנחנו לא צריכים", השיר שהיה אהוב עליו ועל אורלי, אשתו ואם שלושת ילדיו.
תמונה ראשונה
"לפתע, ללא שום סיבה נראית לעין או לאוזן, מתנגנת בראשי מנגינה קליטה ומיוחדת ללא מילים.
"אני מנסה אותה שוב, חוזר ומפזם לעצמי, ואותה מנגינה בדיוק שהמציא כרגע ראשי לא מרפה ממני.
"אני מחליט להתקשר לחברי אבי קורן, תסריטאי ופזמונאי מחונן. 'תשמע', אני אומר לו בטלפון ממשרדי רול, ושורק ומזמזם לו את הלחן המקורי שנדבק בי.
"אבי נדלק. 'אל תזוז', הוא עונה לי, 'אני בדרך אליך'. בחלוף חצי שעה הוא מגיע לרחוב שמעון התרסי בתל אביב ובידיו דף נייר.
"'כתבתי תוך כדי נסיעה', הוא אומר לי ומקריא לי את המילים שכתובות על הדף.
"אני מתרגש, הוא מגיש לי את הנייר, שאקרא בעצמי. הטקסט מפעים אותי. ולא רק זה - הוא גם נראה כאילו נוצר ביחד עם הלחן שלי, ממש באותו מקום, ממש בידי אותו אדם!
"עכשיו התרגשותי הופכת להתפעלות רגשנית. ברור לי שימי מלחמת ההתשה האופפים אותנו משפיעים על שנינו, אבל נראה לי שכאן מדובר במיזוג מופלא במיוחד.
"'כתבתי את זה לזכר חבר שלי שנפל', הוא אומר לי. ושנינו עומדים זה לצד זה דקות ספורות אחוזי צמרמורת.
"אבי מבקש ללמוד את הלחן שלי ומיד קולט אותו.
"זהו, להיט נולד במקרה. או שלא. קראנו לו 'אנחנו לא צריכים' והצעתי לשלמה להגיע לשמוע את הלחן ואת מילותיו.
"שלמה שמע והתלהב. אחר כך הקליט את השיר. אחר כך כלל אותו באלבום הבכורה שלו באותה שנה".
זה מה שכתב החבר שלי שמואליק אימברמן בספרו האוטוביוגרפי "מייקינג אוף". ספר מקסים ולא רק בגלל המחמאות שהוא חולק לי.
מעניין שאני זוכר את סיפור הולדתו של השיר בשינויים קלים, ושמעתי פעם את שלמה ארצי מספר ב"צוותא" שנכנסתי לחדר הכי שקט באולפני רול, שזה השירותים, ויצאתי משם עם השיר.
כך או כך. איש מאיתנו לא ידע אז באותו היום באולפני רול שהשיר הזה יאומץ ויחובק ברבות השנים על ידי רבים ויהפוך לשיר "שלהם".
אתנחתא
השיר נעשה כל כך אישי וכל כך פרטי לכל כך הרבה אנשים, עד שכשגיליתי את זה החלטתי להימנע מלענות לאלה ששאלו אותי למי כתבתי אותו. פתאום הבנתי שקרה משהו שלא אני ולא שמואליק אימברמן ואפילו לא שלמה ארצי, איש מאיתנו לא ידע ולא שיער. "אנחנו לא צריכים" הוא אומנם שיר, אבל כנראה שיש בו משהו מעבר לזה.
היו גם אנשי ספרות מקצועיים שניתחו את הטקסט. מודה, גיליתי שם לפעמים הרבה דברים שלא ידעתי, אבל הסכמתי עם כל מילה.
אברהם בורג למשל. כותב בספרו "לנצח את היטלר":
"כל מי שיצא מהתיבה של אירופה החל משנת 1945 - רואה לפניו את הריסות היבשת היהודית. הכל נגוע, הכל אכול, הכל מדולק ומשופע בנוראה שבמגיפות - בהשפעותיה המאוחרות של השואה על כולנו. ממש כמו שירו הלירי של שלמה ארצי, אחד הישראלים המביעים ביותר ששר כאן את שירי כולנו".
כבר יבשו עינינו מדמעות
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש. אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל...
תמונה שנייה
המספר האישי של לשקה הוא 495836, זה שאחריו הוא שלי, 495837, וזה שלפניו הוא של לייזר בן דודו. שניהם, לשקה ולייזר, נקראים על שם סבם אליעזר ממשפחת הרב סלונים מחברון. שלושתנו היינו שמו"צניקים והתגייסנו לנח"ל במסגרת גרעין "יהב" של השומר הצעיר.
אגב, איתנו בגרעין היה גם דרור, שזכה במספר האישי הכי מפורסם באותם ימים. זה של דינה ברזילי.
דינה, דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחד
צבע עיניים כחול
צבע שער ערמוני
הגובה מאה ושישים סנטימטר
משקל חמישים ושמונה קילוגרם
דינה דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחד
התיאור של דינה ברזילי לא היה דומה לזה של דרור שנשא את מספרה האישי. טעה גם הרס"ר שחשב שהנה הנה הגיע החייל שאפשר להסתלבט עליו. דרור היה בעל כושר לא רע בכלל ולכן ויתרו המ"כים והרימו ידיים אחרי ניסיון או שניים. לשקה ואני לא היינו מה שנקרא היום "מורעלים". שרדנו את כל המסעות והריצות והטרטורים כשאנחנו שומרים זה על זה, ממריצים זה את זה ומבטיחים זה לזה לא להישבר. ושרנו הרבה. שנינו הכרנו את המילים של כל השירים. לשקה אהב לשבש את המילים ולהמציא במקומן מילים חדשות. כששמענו בפעם הראשונה את "חיילים יצאו לדרך" הוא שר מיד "אז פתאום אמר חייל ושמו מנצור/אין סבון אז נשפשף באבן צור".
אחרי הטירונות הלכנו לכרם שלום. משם יצאתי אני ללהקת הנח"ל. לשקה המשיך במסלול הנחלאי. התדהמה הגדולה שלי הייתה כשבאתי לקיבוץ שמיר, שבו הם היו לפני שהבנים יצאו לאימון המתקדם. לשקה, שעבד במדגה של הקיבוץ, קיבל גוף משולש ושרירי. החבר הצנום שלי מהטירונות היה פתאום גבר.
וישנו גם יוסק'ה. החבר הכי טוב שלי. יחד עלינו מכיתה לכיתה. הוא פתר בשבילי את המבחנים במתמטיקה ואני עשיתי עבורו את המבחנים בצרפתית.
המורים היו בטוחים שלשנינו יש כתב יד זהה. הם לא העלו בדעתם שזה מה שעשו תלמידים הגונים וטובים חניכי תנועת השומר הצעיר. לצערנו, מאוחר מדי להודות ולהתוודות כי אין למי.
כשראיתי בפעם הראשונה את תמונת המחזור שלנו, נבהלתי. יוסק'ה לא הבין מה כל כך מבהיל.
אתה נראה פה כמו "נפל במילוי תפקידו", אמרתי לו.
צחקנו. עד היום אנחנו נזכרים בזה וצוחקים.
אחרי הטירונות הלך יוסקה לקורס מ"כים ומשם המשיך לקצונה.
תמונה שלישית
"טוראי אליעזר (לשקה) גרונלנד נפל בקרב שנערך בסנהדריה בירושלים ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), על שחרור עיר הקודש וסביבותיה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים"
הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.
שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמואליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש.
אפילוג
לייזר התחתן עם רותי והם ברבדים. דרור ורחל בירושלים. יוסק'ה ואילת מחלקים את חייהם בין שם לכאן.
לשקה בהר הרצל. ורק הוא נשאר בן 22.