יוסי סוכרי (58) הוא סופר ומרצה. גדל בפרדס כץ וברמת גן, ובהיותו בן תשע עבר עם משפחתו לצפון תל אביב. בצעירותו היה כדורסלן בנבחרת הקדטים של ישראל ובנבחרת הנוער של מכבי תל אביב. למד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בין ספריו: "אמיליה ומלח הארץ" (2002), "מקלטור" (2005), "לא תקין רומנטית" ( 2008), "האפשרות" (2010) ו"בנגאזי - ברגן־בלזן" (2013). הרומן "בנגאזי - ברגן־בלזן" מועלה בימים אלה על הבמה בתיאטרון
La Mama היוקרתי בניו יורק. הספר נכנס לתוכנית הלימודים במסגרת לימודי השואה.
האם היום יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה?
“אפשר שהייתי כותב את ספרי 'לא תקין רומנטית' באופן אחר לחלוטין. זהו ספר קל יחסית לספרי האחרים. נהניתי מאוד לכתוב אותו, אבל יכול להיות שהייתי צריך לכתוב אותו כפי שכתבתי את ספרי האחרים ולא לתת להנאה את המקום המרכזי בכתיבה כי אם לסיפוק העמוק ממנה. בספר אחר שלי, 'מקלטור', שהוא אנטיתזה בסגנונו ל'לא תקין רומנטית', הייתי משנה דבר אחד: לא הייתי מחלק אותו לפרקים, אלא כותב אותו ברצף אחד. אף שהוא מופשט ומאוד פילוסופי, אני מאוד אוהב את הדחיסות שלו. ברטרוספקטיבה, אני סבור שהיה עלי להותיר אותו כיחידה אחת הרמטית".
מדוע רוב הכתיבה שלך "לא קלילה"?
"אני חושב שכתיבת ספרות קלה אינה טבעית לי. וגם אם מתחשק לי לפעמים לכתוב משהו קליל, בסופו של דבר זה לא יעלה יפה. הספרים שלי כתובים בכמה וכמה ז'אנרים ובסגנונות שונים, עד שלא פעם מבקרים ואנשים אמרו לי שהם נכתבו על ידי סופרים שונים. קחי למשל שלושה ספרים שכתבתי: 'אמיליה ומלח הארץ', 'מקלטור' ו'בנגאזי - ברגן־בלזן'. הראשון הוא ספר וידוי לכל דבר ועניין. השני הוא רומן אידאות פילוסופי, והשלישי הוא רומן היסטורי".
ילד של סבתא
"בנגאזי - ברגן־בלזן", ספרו האחרון של סוכרי שיצא בהוצאת עם עובד, מגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. במרכז הספר עומד סיפורה של משפחת חג'ג' היהודית, מהנכבדות בקהילת בנגאזי, מהכיבוש הגרמני של לוב ב־1941 ועד שחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב־1945.
"לכתוב רומן טוב זה דבר לא קל", אומר סוכרי כעת, "אך לכתוב רומן על השואה זה דבר קשה. לכתוב רומן על השואה, שהמשפחה שלך הייתה חלק ממנה, זה כבר נושק לבלתי אפשרי. למרות כל הקשיים האלה, והעובדה שהטקסט שלי היה נתון במהלך הכתיבה בסד האירועים ההיסטוריים, משום שהיה עלי לדייק בהם עד תום, לא חשבתי שלא אצליח להגיע לתוצאה שחפצתי בה. אני שמח שהגעתי אליה, אבל בדרך תמיד יש ספקות והרהורים לגבי מהלך כזה או אחר שאתה נוקט כסופר. ביטחון עצמי מופרז הוא לא דבר רצוי לסופר. אסור להיות זחוח לשנייה. ההרהור והערעור הם כלי עבודה הכרחיים של הסופר, והוא חייב להפעילם כל הזמן. אין אמן רציני שלא עושה זאת".
אתה סולח לעצמך על טעויות שאתה עושה כסופר?
"אני סלחן כלפי עצמי באופן כללי, והסלחנות כלפי טעויות שלי היא נגזרת של זה. כל סופר או פילוסוף מצטער במבט לאחור על דברים מסוימים שהוא כתב. זהו נדבך פנימי של הכתיבה והמחשבה עליה. ללא הצער הזה אין התקדמות יצירתית. אין בנמצא יוצר שאינו מצטער בדיעבד על החלטות שלו. יש כאלה שקשים עם עצמם כתוצאה מכך, אך אני, כאמור, נמנה עם הזן הסלחני יותר. בסך הכל אני די שלם עם עצמי. נהי ובכי הם מחוץ לרזומה שלי. כשיש לי טרוניות אני מתעל אותן לכדי מעשה. לכן כתבתי את 'בנגאזי - ברגן־בלזן'. במקום להתלונן על כך שהסיפור הזה לא נמצא בספרה הציבורית הישראלית, כתבתי אותו בעצמי, אף שזה היה מאוד תובעני.
"אני חושב שזה קשור בסטרוקטורה הנפשית שלי", מוסיף סוכרי. "אף שידעתי מצבים לא קלים בחיי, מעולם לא היה בי נתז אחד של מררה. קנאה ומרירות רחוקות מעולמי. ושוב, למרות שידעתי תקופות לא קלות בלשון המעטה, לא אימצתי את התכונות הללו. אף פעם. אגב, כלפי אלה שתוקפים אותי ואת הקרובים לי אני לא סלחן כלל וכלל. תמיד אגיב בזמן ובמקום שיתאימו לי. יכול להיות שזה קשור לכך ששהיתי רבות בילדותי המוקדמת בפרדס כץ. שם למדתי שאסור להפגין חולשה, שדינו של זה שעושה זאת הוא חולשה פיזית מתמשכת".
איך נראתה ילדותך?
"הייתי ילד של סבתא. גדלתי באווירה מטריארכלית. בין אמי וסבתי מפרידות 16 שנים. גדלתי כבן וכנכד וכאחיין בין נשים מורכבות וחכמות באורח יוצא דופן. כתבתי רומן שלם על היחסים ביני ובין סבתי ועל היחסים של שנינו עם המקום הזה ("אמיליה ומלח הארץ" – ר"ז). לא לחינם תמיד כתבתי על נשים חזקות. אני גם סבור שהן יותר מעניינות מאיתנו, הגברים, ומאוד הייתי רוצה שמדינת ישראל תונהג בידי אישה, מישהי כדוגמת אנגלה מרקל. אין ספק שאמי, סבתי ודודותי הרעיפו עלי אהבה רבה, והיו ימים שבהם הם נהגו בי כבנזר הבריאה. אולי זה גם מקור הכוח שהיה לי בתקופות הקשות שלי, כמות האהבה הלא פרופורציונלית שהנשים במשפחתי הרעיפו עלי".
האם אתה חש צורך בספריך להפריך סטיגמות כלשהן על מזרחים, למשל על היחס לגבר לעומת היחס לאישה?
"'אמיליה ומלח הארץ' נסב על דמות שהיא שונה בתכלית השינוי מהתדמית הפומבית של האישה המזרחית. הגיבורה שלו רואה במטבח מלכודת, היא בעלת מחשבה מופשטת ואנליטית לעילא, משכילה, דוברת שפות רבות וגם לא הכי חמימה שבעולם ובנוסף לכל ניצולת שואה. הספר הזה עורר הדים רבים בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה, אבל הקבוצה שהעניקה לו את המחמאות הכי גדולות הייתה הפמיניסטיות. לאו דווקא מזרחיות ולאו דווקא ישראליות. חלק מהן התקשרו אלי וסיפרו לי כמה הן קשורות לספר הזה וכמה הן מזדהות איתו. זה ריגש אותי לא פחות מהביקורות האוהדות הרבות שכתבו עליו, ומכך שהוא נלמד באוניברסיטאות שונות. כאשר כתבתי אותו היה דחוף לי לשרטט את חיי בצורה ספרותית, ובין היתר גם את ההיכרות שלי עם דמות נשית שהיא הפוכה מהסטריאוטיפ שרווח עד אז בספרות העברית של האישה המזרחית".
מה שמניע אותך בכתיבתך זה הצורך לתת מקום לעברך האישי או לספר סיפור אוניברסלי?
"אני מאוד מוקיר ומעריך את המורשת המשפחתית שלי. לא לחינם כתבתי עליה באופן רחב כל כך. יחד עם זאת, מה שתמיד עומד לנגד עיני הוא הערכים האוניברסליים, וגם הם באים לידי ביטוי רחב בספרות שלי. אני מרגיש שבלעדיהם הקיום שלי מרוקן ממשמעות. הסיפור הקונקרטי על תרבותי מבטא את הערכים הללו. רוח האדם היא הגיבורה המרכזית של ספרי. היא תמיד עומדת לפני הדמות הפרטיקולרית שאני משרטט ומגולמת בתוכה".
סוכרי מספר כי חוויית ההגירה של משפחתו, שהגיעה מלוב ומסוריה, עדיין צרובה בו. "מה שמאפיין את חיי הוא חיפוש אחר מקום", הוא אומר. "מעולם לא הרגשתי נוח במיוחד בישראל הישנה, וגם זאת החדשה די זרה לי. המקום שלי תמיד היה מחוץ למרחב טריטוריאלי מובהק. הוא אוכלס בחברים הקרובים שלי, במשפחתי, בספרי הפילוסופיה והפרוזה, במוזיקה ובסרטים, שלשמחתי תמיד ובכל מצב תמכו בי, גם במצבים הקשים וגם בהצלחות. ההגירה של משפחתי הייתה פלטפורמה נוחה לצמיחת תחושת הזרות שלי כילד וכנער. גדלתי במרחב אשכנזי מובהק, ולא תמיד זה היה קל".
"בצפון תל אביב של שנות ה־70 וה־80 לא היו בכלל משפחות צפון־אפריקאיות, ואם כבר היו שם מזרחים, הם היו עיראקים. ישראל של היום, לעומת זאת, זרה לי בשל דבר שונה בתכלית. אני לא יכול לשאת את הרוחות הלאומניות שנושבות בה. אני סולד מכל משב כזה. לדאבון הלב, המשבים הללו הופכים תכופים ועוצמתיים יותר ויותר. אנו חיים במקום שבו יותר ויותר אנשים שוקלים את הבעת דעתם הפוליטית בפרהסיה פן יבולע להם, מקום שלפעמים נדמה שכל מי שמשמיע בו עמדה חריגה הופך מיידית לאויב העם. לצערי, אין עמידה מספקת מול הרוח הזאת, והיא מצליחה לסחוף אחריה גם אנשים שבעבר היו מתונים".
תחושת זרות
בימים אלו, כאמור, עלתה בתיאטרון La Mama היוקרתי בניו יורק הצגה על פי ספרו של סוכרי, “בנגאזי - ברגן־בלזן”: “כמה חודשים לאחר ש'בנגאזי - ברגן־בלזן' ראה אור פניתי למחזאי מוכשר בשם להב תימור בהצעה לנסות להמחיזו. בד בבד, פנתה אלי אשת תיאטרון בשם מיכל ג'מילי, כדי להעלות את הספר כהצגה. הכרתי בין להב למיכל, שמתגוררת זה 20 שנים בארצות הברית, וביחד הם החלו לעבוד על מימוש המחזה".
"לאחר מכן רעייתו של להב תרגמה את המחזה לאנגלית. להפתעתי, תיאטרון כה סלקטיבי כמו La Mama הסכים להעלות אותו על במתו. מאוד התרגשתי כאשר תיאטרון כל כך מכובד ומשפיע בניו יורק בחר להעלות הצגה על פי ספרי. צפיתי בהצגה חמש פעמים, ואין לי אלא להודות מעומק הלב לצוותים האמריקאי והישראלי שעשו עבודה נדירה וגרמו להצגה לקרום עור וגידים. מאוד אהבתי את המחזה של תימור ואת הבימוי שלו ושל המפיקה ג'מילי ואת המשחק של מוחמד בכרי, המוזיקה של אבי בללי והתאורה של אבי יונה בואנו. גם כל השחקנים והשחקניות האמריקאים הם נהדרים".