"מאז שהייתי קטנה, ידעתי שאכתוב ואצור. כשהייתי ילדה כתבתי יומן. תאר לך ילדה בת שבע כותבת סיפורים טרגיים על ציפור שמתה", מספרת טל גטרייטמן, שהוציאה לאחרונה את ספרה "המדריך לטעויות מומלצות בהודו". גטרייטמן (31), התגלגלה לספר בדרך מעניינת. "למדתי קולנוע במכללת ספיר", היא מספרת. "התגלגלתי לעבוד בפרסום, והבנתי שזה לא בשבילי. עלה לי רעיון לעשות כתבה על ישראליות שנשואות להודים וחיות איתם בהודו. שלחתי מייל לעורכת 'לאישה' דאז, אורנה ננר, והצעתי לה את הרעיון, בלי להכיר אותה. היא נתנה לי אור ירוק, והחלטתי ללכת על זה. קניתי כרטיס להודו וטסתי בעקבות סיפורי האהבה האלה. יצא מזה חודש בהודו וכתבה של שישה עמודים".
אבל חודש בהודו לא הספיק לה. היא התאהבה במדינה המטורפת הזאת וחיפשה דרך לחזור: "מצאתי עבודה במגזין טיולים אינטרנטי ובעקבותיה עברתי להודו לעשרה חודשים. חייתי בדלהי וכתבתי משם. דלהי הפכה לבית שלי. היו לי שם חברים כמו משפחה, סיפור אהבה וחיים שלמים".
לא קל להסתדר לבד בהודו, ועוד כשאת בחורה.
"לא קל בכלל. גם העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, וגם הייתי צריכה לחצות את הודו לפי דרישות העבודה, לגמרי לבד. הייתי בת 27 וכל העבודה הזאת הייתה מרד נעורים מבחינתי. סוג של התגלות עצמית".
במה המרד בא לידי ביטוי? סמים?
"דווקא סמים לא משכו אותי. התעסקתי עם האנשים הלא נכונים. הכרתי מאפיונר הודי, שהפך לחבר קרוב שלי. היה לי רומן עם ישראלי שחי שם, מבוגר ממני ב־15 שנה".
כל ההתעסקות הזאת עם גברים מפוקפקים, לא פגעה אפילו כהוא זה בעבודתה של גטרייטמן, והיא שלחה כתבות מצוינות לאתר: "זה פגע בי בחיים האישיים שלי. לקראת הסוף כבר הסתובבתי בדלהי כמו זומבי, שבורת לב. סבלתי מכל רגע".
במרכז הרומן 24 שעות בישראל במהלך מבצע צוק איתן, כשטילים נופלים על תל אביב. הספר מציג את הודו וישראל כשני מקומות אפלים. "הסיפור הוא אמיתי", מעידה גטרייטמן. "זה סיפור על בוקר אחד שקמתי וקיבלתי התקף חרדה מטורף. הספר מתעסק בייאוש - גם בהודו וגם בישראל - אבל דרך הומור. כי ככה אני מתייחסת לעולם. אני מתמודדת עם הקשיים בעזרת הומור".
טעויות בהודו אני עוד יכול להבין, אבל למה להמליץ עליהן?
"כי אני רוצה שאנשים יצאו מאזור הנוחות ויטיילו. בדרמסלה יש כפר קטן שהישראלים אוהבים. כל חג בית חב"ד והבית היהודי רבים ביניהם איפה יערכו את ארוחת החג. זה אבסורד. אני אומרת: לכו, תטיילו, תכירו תרבויות, צאו מאזור הנוחות. אגב, אני לא ממליצה לקוראים ליישם את מה שקורה בין הגבר הישראלי - איש ביטחון בשגרירות - לגיבורה, כי הם יכולים לגמור בכלא".
למה את מתכוונת?
"יש בהודו איזושהי תחושה של חיים בין האסור והמותר. התלוויתי לבן זוגי לשעבר לבתי משפט בהודו ונחשפתי לתרמילאים שהסתבכו בעסקאות סמים ולאנשי עסקים שסוחטים אותם. הצד האפל משך אותי, ושם הבנתי שאני לא הבן אדם הכי מוסרי בעולם".
איך הבנת את זה?
"נקרעתי שם בין ערכים לתשוקה. הייתי עם מישהו שמסתיר משהו וידעתי את זה, אבל התשוקה גברה על המוסריות. בהודו הכרתי את עצמי. אני לייט בלומר, והספר פוגע במקום הכי רגשי של הלייט בלומרס".
הצלחת להבין מה יש בהודו שגורם לבני טובים ישראלים להפוך לסוחרי סמים?
"הודו היא מדינה ענקית ולא מסודרת, כמו, נניח, ארצות הברית. יש בה חופש מוחלט שנותן לישראלים תחושה שהכל אפשרי. יש שם קלות דעת, וזה משקף את החיים של התרמילאים שם. אני, למשל, נכנסתי עם ביקיני פעם ראשונה לים בהודו, בגיל 27. לכאורה, זה לא נשמע ביג דיל, אבל בשבילי זה היה מיוחד מאוד. זה משהו שיכול לקרות לי רק בהודו. הודו פתחה לי את הנשיות. למדתי לסמוך על עצמי ולקבל את עצמי".