ולי שכחו אותה? יואב, המדריך שליווה אותה לכאן, הבטיח שיחזור בתוך חצי שעה, אבל כבר עברה כמעט שעה ולא היה כל זכר ממנו. מה היא אמורה לעשות עכשיו? לחזור, לחכות לו? הוא אמר לה במפורש לחכות לו בתוך הכלוב ולא לזוז, בשום פנים ואופן לא לזוז.
דנה לקחה את המטאטא הגס שהפקידו בידיה והמשיכה לגרוף עוד ערמות זבל לתוך בור הניקוז. לא משנה כמה עבדה, נראה שהתא הקטן הזה לעולם לא יהיה נקי. ידיה כאבו, מכנסי העבודה שקיבלה היו צרים, ומגפי הגומי שהכריחו אותה לנעול היו קטנים עליה והכאיבו לכפות רגליה.
אם היה לה הנייד, היא הייתה מתקשרת לשאול מה קורה עם האיסוף שלה, אבל יואב הכריח אותה להפקיד את הטלפון במשרד לפני שיצאה לעבודה. "כאן צריכים להיות נטו בעבודה", אמר כמעט בגערה, "לא לפטפט עם החברות ולצלם תמונות לאינסטוש".
"באתי לעבוד", אמרה בקול הכי יציב והכי בטוח שהצליחה לגייס, אף שהטון התוקפני שלו הצליח לערער לה את הביטחון.
אבל היא לא הרפתה והמשיכה ללחוץ, להסביר שוב ושוב עד כמה היא אוהבת חיות, לומר שהיא רואה בהתנדבות בגן החיות שליחות — כל מה שתרגלה עם עומר.
ולכן למרות שהיא שונאת את זה, היא שלפה את הקלף שתמיד עובד. היא סיפרה לדליה על אמא שלה, על אחותה. חמש דקות לאחר מכן אמרה לה דליה ש"לאור הנסיבות המיוחדות..." היא מסכימה לקבל אותה לעבודה. "אני רוצה להתחיל כמה שיותר מהר", דנה לא התאפקה. "אין בעיה", הנהנה דליה, "צריך רק שאבא שלך יחתום על טופס הסכמה".
***
היום בשעה ארבע בדיוק, כששערי הגן נסגרו בפני מבקרים, היא התייצבה במשרד של דליה והושיטה לה את הטופס שעליו התנוססה חתימתו המזויפת של אביה. הטלפון שנתנה היה הטלפון של עומר, שאמור להתחזות לאבא שלה במקרה שדליה תחליט לערוך בירור טלפוני.
ועכשיו היא כאן. לבד בכלוב הצר, הקטן והחשוך הזה. מחכה ליואב, שמשום־מה מבושש לחזור.
לפתע נדלק האור בכלוב. אור הניאון החלש אפשר לה לראות שוב, אך לא הרגיע את הפחד שלה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. יואב הסביר לה שלאחר שמסיימים לנקות את הכלובים, פותחים את השערים המפרידים בין הכלוב לחצר, שבה מסתובבות החיות כל היום לעיני המבקרים. ואז החיות נכנסות לכלוב.
יואב שב וציין בפניה בשמחה גדולה עד כמה מסוכנים הזאבים, עד כמה גדול הרעב שלהם לבשר. היא לא הייתה זקוקה להסברים שלו. שאריות פגרי החיות, שהיו מונחות על רצפת הכלוב כשנכנסה אליו ושגרפה במרץ לבור הניקוז, הבהירו לה בדיוק עם מה יש לה עסק. מה תעשה אם השער ייפתח, ושני הזאבים ייכנסו פנימה וירצו להפוך אותה לארוחת הערב שלהם? יום שלם היו בחוץ, עיני מבקרים עוקבות אחריהם, אצבעות של ילדים והורים מצביעות עליהם. הם בטח רעבים וכועסים.
היא הביטה לעבר השער שדרכו נכנסה לכלוב. כמה זמן ייקח לה לרוץ אליו אם הזאבים יופיעו? האם תהיה מהירה מספיק? היא אחזה בכל כוחה במטאטא, מהדקת את אצבעותיה סביב מוט העץ. זה עשוי להיות כלי הנשק שלה, האמצעי להדוף אותם. האם תהיה חזקה מספיק מול זוג טורפים רעבים?
בחוץ הבריק ברק והאיר את התא באור משונה וקר.
"אני אבקש מאמא או מאבא של איילת ללוות אותי בחזרה", הבטיחה לו. אם הוא יתקשר אליה לנייד, לא תהיה תשובה. היא מכירה אותו: הוא לא יחכה ויתקשר מיד לאיילת. האם איילת תצליח להדוף את החקירות שלו? איילת נלחצת בקלות ולא טובה במיוחד בשמירת סודות. אם דנה תמשיך לבוא לגן החיות, היא לא תוכל להשתמש באיילת כתירוץ לאורך זמן ותצטרך למצוא סיפור כיסוי אחר. היא גם תצטרך להסביר לאיילת לאן היא הולכת. איילת ציפתה שדנה תבוא אליה ותעזור לה עם התליונים החדשים שקנתה לצמיד שלה. דנה התחמקה וגמגמה משהו על דברים שהיא צריכה לסדר, אבל הגמגום של היום לא יספיק למחר, למחרתיים, לכמה זמן שזה ייקח.
דנה לא סיפרה לאיילת לאן היא הולכת. החשאיות היא המפתח להצלחה שלה כאן. אם יֵדעו מה היא עושה בגן החיות, מה היא מנסה להשיג, ימנעו זאת ממנה. רק עומר יודע. הוא היחיד שגילתה לו. אילו הייתה יכולה, הייתה אומרת לאבא שלה שהיא הולכת לעומר, אבל עומר גר בדירה מולם, ואבא שלה צריך רק לחצות את חדר המדרגות כדי להבין ששיקרה.
היא ניגשה לשער המפריד בין הכלוב לחוץ, הוציאה את הראש ושאפה מלוא ריאותיה מהאוויר הקר. האוויר הצלול הרגיע אותה קצת.
לאן נעלמו כולם?
דנה שבה לכלוב, לאוויר הדחוס והמסריח, לריח הפחד שנדף ממנה.
היה מפתה כל כך לצעוד צעד, לעבור את המפתן ולצאת מכאן, אבל היא החליטה לא להתפתות לחזור.
אם תעזוב, הם יסלקו אותה. דליה הבהירה לה שעליה לעשות בדיוק את מה שיואב אומר לה, גם יואב הסביר לה את זה וסיפר לה על מתנדבת שהייתה להם בקיץ, שהחליטה לעשות מה שהיא רוצה והורחקה מהעבודה. "גן חיות יכול להיות מקום מסוכן", סיכם ונתן בה מבט חודר.
***
בחוץ החל לרדת גשם. היא שמעה את הטיפות מידפקות על גג הכלוב.
עוד לפני שהספיקה להשלים את המחשבה ולהחליט מה לעשות, היא שמעה רחש מחוץ לכלוב ודמה קפא. היא לא הייתה צריכה להסתובב לאחור כדי לדעת ששני הזאבים שם, מריחים אותה, מביטים בה, מחכים לשנייה שהשער ייפתח.
שני מטרים הפרידו בינה לשתי החיות הטורפות. היא יכלה לראות את הפרווה האפורה, העיניים החודרות, הזנב הארוך. זאב אחד חשף שיניים לעברה. האם היא מאיימת עליו כפי שהוא מאיים עליה? ומה יעשה עם תחושת האיום הזאת? האם ייסוג לאחור, האם יתקוף, ייכנס לכלוב וינסה להדוף את מי שחדרה לטריטוריה שלו?
זה טירוף להישאר כאן. היא לא יודעת מדוע יואב השאיר אותה, אבל זה לא משנה. היא חייבת לצאת מכאן. זה מסוכן מדי.
היא רצתה לומר משהו, להסביר, אך קפאה במקומה, מרגישה לכודה: שני הזאבים מאחוריה, איתי אשכנזי המפלצת לפניה.
"צאי מכאן, עכשיו..." הוא התקדם אליה, והיא נסוגה צעד לאחור.
רעם הרעים בחוץ והרעיד את גופה.
ברק נוסף הבריק, ופניו של איתי אשכנזי שוב הוארו. היא נסוגה עוד צעד לאחור. עוד רגע היא תיצמד לשער של כלוב הזאבים.
"את לא אמורה להיות כאן", הוא ממש צעק עכשיו. "צאי מכאן!" נהם לעברה.
"צאי מכאן עכשיו", הוא עשה עוד צעד לעברה, מתעלם לחלוטין מהמקל שהניפה מולו, יודע שהם לא שווי כוחות, שהוא יכול לפרק אותה אם רק ירצה, שהיא תהיה בידו כחומר ביד היוצר.
הספר "סיכון כפול", החלק הראשון בסדרת "תיק נוער", יצא לאחרונה בהוצאת כנרת