יומיים המתינה לי החבילה מהמכבסה על הכיסא בפינת האוכל, עד שהתפניתי לפתוח אותה. העברתי אותה די במאמץ למיטה הזוגית שבחדר השינה, מקללת את מכונת הכביסה שלי, שעלתה על גדותיה, ואת צֶפִי הגעתו המשיחי כנראה של הטכנאי, וקרעתי ממנה את שקית הניילון התכלכלה.
אד חריף של אבקת כביסה עלה מערימת הבגדים הסדורים, וקטיפת חמימות, שעוד הייתה צפונה בבדים מהייבוש שעברו, ליטפה את ידי. ששת הראשונים היו של בעלי, ארבע חולצות, משובצות וחלקות, מכופתרות עד הצווארון, שני מכנסי ג׳ינס שקופלו מכפלת על מכפלת, ואחריהם שלל בגדים צבעוניים של הבת ולבנים של כולנו, שקופלו משום מה כלאחר יד, וכמה מערכות של סדינים וציפיות שהתערבבו זה בזה.
עד מהרה כרעו זרועותי.
הנחתי את המצעים התפוחים על המיטה והתחלתי לפזר את שאר הבגדים בהתאם לארונות שבהם מקומם. היה זה היום שבו לא הייתי נוסעת בדרך כלל למעבדה, אלא קוראת לצורך מחקרי מהבית וקצרת סבלנות על ששוב הוא נחטף בידי מטלותיו האינסופיות, הנחתי את בגדי בתי כפי שהם במגירות השידה שבחדרה. כששבתי לערימה הגדולה, מלווה בדקירת כאב בגבי, שלאחרונה סירב לכל התכופפות, והרמתי שנית את הסדינים, נוכחתי בבגד שלא היה שלנו. שלי.
זו הייתה שמלה. כן. קשה היה לקבוע זאת בבירור בשל הקיפול. אך משום מה חושי פסלו כל אפשרות אחרת — שמלה. והיא לא הייתה —
היא הייתה שלי?
לשנייה היססתי אם בכלל להניח עליה את ידי. הצבע החרדלי הזה שלה, צבע שמעולם לא אהבתי, והבד הצמרירי, גרמו לי תמיהה. וסלידה. לא, לא ייתכן שהדבר הזה שלי, אין לי בכלל שמלה כזאת, מעולם לא הייתה לי. ועכשיו גם לא הבנתי מה ה... סמרטוט הזה עושה בערימת הכביסה שלי. שלנו.
הפכתי רגע בקרעי השקית, כדי לחפש את הפתקית שהוצמדה אליה עם שם משפחתנו. לשווא. בלית ברירה, ומבלי לגעת עדיין בשמלה, שממילא נחה על שאר הבגדים, רכנתי שוב והטיתי את הערימה ימינה ושמאלה. הבגדים נפלו בחלקם לצדדים, אך הפתקית נמצאה לבסוף בתחתית החבילה, צמודה לשארית הניילון, כשהיא משודכת אליו, כרגיל ולמגינת לבי, בסיכות שדכן גדולות וחצי זקורות. וזאת למרות שחזרתי וביקשתי מהבעלים של המכבסה שיימנע מכך מחשש שהבגדים ייקרעו.
אז איך? הוא רטן. בנייר דבק, הצעתי. והוא רק המשיך לנשוף עשן מהסיגריה שבפיו, לחה ומתחככת בזיפיו, מאפרת על חולצת הטריקו הלבנה שלבש, ולעתים על בגדי הלקוחות, שאז נשא את מבטו לחלל, ורטן: ״זה הכל למכונה!״ וכל העת הכיפה הגחמנית שלראשו אתגרה את ידיו לשוב ולהעלותה כמחיר הכיבוס.
תלשתי עתה את הפתקית, נשרטת כמובן מאחת הסיכות, ויישרתי אותה. היא נשאה את שמי. שמי ושם המשפחה. ומתחתם נכתב מספר הטלפון שלי. הפכתי את הערימה על פיה, איפה שקרעתי פתח בשקית, ושוב הייתה השמלה הזאת. עכשיו שלחתי את ידי והרמתי אותה.
היא הייתה בעלת ניחוח נקי כיתר הבגדים, וצמריריות הבד שלה הפתיעה בנעימותה. אבל... היא לא הייתה שלי.
***
הרחקתי ממני את הבגד הזר וניערתי את הקיפול. כפי שניחשתי אכן הייתה זו שמלה, ושל אישה קשישה, סרת טעם, במידה ארבעים ושמונה־חמישים, ומשומשת למדי, בגזרה שמרנית, והצבע — צבע החרדל החלוד. בלי לחשוב, הנחתי לה לנשור ארצה והתרכזתי בחבילה. הבגדים הבאים הרגיעו אותי. שתי שמלות אהובות שלי, חולצות ומכנסי ג׳ינס, גם כן שלי, שוב בגדי נערונת עליזים של הבת, לרבות שלוש חולצות בית ספר ומגבת גוף שהשתייכה
לכביסת מאה אחוז כותנה בכלל, אבל הייתה לחלוטין שלנו. למרות שמתחתיה חזר ובהה בי כעת עוד בגד לא מזוהה.
הפעם לא היססתי.
הייתה זו תחתונית מבד סינתטי מאווש, אולי במידה של השמלה החרדלית, אם כי אי אפשר היה לדעת, התווית בצווארונה הייתה מחוקה. אוטומטית הרחקתי אותה ממני ובחנתי אותה היטב. אף כי לא הבנתי בשביל מה. אני לא לובשת תחתוניות. ועדיין, נכנעת להצצה המוזרה שהזדמנה לי לתוך מלתחה וחיים של אישה אחרת, ראיתי שהבד המחשמל עוטר בתחרה קרועה פה ושם, ובגזרת החזה המודגשת, תחת תפר השד, היה חור שנראה כאילו נוצר מחריכה, אולי של סיגריה? למעט שמה זה משנה. זה... לא־היה־שלנו! כלומר — מחשבה מבהילה שטפה פתאום את מוחי, דלוחה כשלולית ההיא שמצאתי לפני כמה ימים סביב מכונת הכביסה כשחזרתי סחוטה מהמעבדה. מחשבה ששום חוט של היגיון ושל תבונה התופרים את חיי, ככל שהדבר בידי, נעדר ממנה; זולת מצבור של מוך מרובב שמוחי ליקט לאורך השנים ממיני סרטים וסיפורים על כל מיני גברים כאלה, שיש להם מין דחף משונה ללבוש בסתר, מבלי ידיעת נשותיהם...
כן, אבל — שמלות מכוערות כאלה?! תחתוניות בגודל של אוהלים?! וגם — זרם סינתטי ליחך את ידי — למסור אותם למכבסה המקומית יחד עם הכביסה המשפחתית?! צחוק חלול נפרם ממני פתאום ופסק. לא, לא הבעל שלי! פשוט לא יכול להיות. איזו מחשבה טיפשית! ובכלל, גיחכתי לעצמי, לחשוב שבארץ הזאת עם השמש הרצחנית שלה, עוד יש נשים שלובשות תחתוניות! כאלו שבטח מונחות על אותו גוף שגם משתחל אחר כך לשמלת צמר בצבע חרדל...
כן?
לא.
מנין לי? על אף אחד מהבגדים הללו לא היה שם. או כל פרט מזהה אחר. ולמה שיהיה. אבל דבר אחד כן ידעתי בבירור, והוא ששני הסמרטוטים הללו בשום פנים ואופן לא היו שייכים לי. לנו. וששניהם גם נדחפו באותן אצבעות עם ריח האפר, ואולי אפילו בידיה של המגהצת מהמכבסה, אישה בת שישים לערך, עם ציפורניים מלאכותיות ונוצצות, לחבילת הכבסים האישית והנקייה — גופי התכווץ עתה — והכבר־לא־כל־כך־נקייה, שלנו.
הרמתי את השמלה הזרה מהארץ ויחד עם התחתונית קיפלתי סביבן חלק מקרעי השקית, מניחה את הגבבה על כיסא, וכמו מטומטמת הלכתי לשטוף את ידי. אחר כך, באי חשק גובר, המשכתי את פיזור הכביסה, כאילו אני מכניסה בגדים מלוכלכים לארונות שלנו, ושל הילדה. ועל אף שלמזלי שום הפתעות נוספות לא התגלו ביתר החבילה, תמיהתי וסלידתי הפכו לכעס. לרתחה. כי באמת איך דבר כזה קורה?! ועוד במקום כל כך קטן כמו שלנו... הרי האידיוט הזה מהמכבסה משליך את הכבסים שאנו מביאים היישר מהשקיות, שלכולן הוא מחבר מיד פתקית, למכונת הכביסה שלו, וממנה למכונת הייבוש, נכון? ואחר כך הוא מניח אותם על הדלפק כדי שהעובדת שלו תקפל אותם... ואז מה? ייתכן שהם כל כך מזלזלים בנו שמה ,עד שהם משאירים על הדלפק גם בגדים של אחרים ועושים מכולנו קרקס? סלט אחד גדול?!
אמרתי לעצמי שאפסיק הכל, אתקשר אליו ואתלונן. אבל זה היה מגוחך. מה הוא זוכר. וגם היא. וממילא הוטל עלי עכשיו להחזיר את הבגדים הללו. וגם אמרתי שטעויות, שגיאות, בכל זאת קורות. הכל קורה. האם אינני נוכחת בזה במעבדה?! תאים שהקונוונציה לגביהם היא שיתחלקו באופן סימטרי, לשניים, לפתע פתאום מתחלקים לשלושה! אלא שהדקירה שנעלמה בינתיים מגבי צצה בגרוני. רגע, השתנקתי, ואם יש איזו שמלה, או חולצה שלי, או בגד כלשהו של אחד מבני משפחתי שנתתי להם לכיבוס, והוא לא חזר אלי בחבילה, ו... במקומו קיבלנו את השמלה הזו והתחתונית?
כן, היה נדמה לי שכן.
כלומר, היה איזה בגד שלי, שלנו, שבהחלט חסר לי בערימה, שכעת הייתה לא יותר משקית ניילון מרוקנת על המיטה. אבל איזה? בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר. וגם החלוקה הסימטרית — זה צמרר אותי — פעלה כנראה בכל זאת. רק באופן חריג. אבנורמלי. טוב, אני אהיה חייבת לגשת אליו היום, אחרי שהבת תחזור מבית הספר. אני אגש אליו עם הסמרטוטים האלו שהם דחפו לי, ואדרוש את בגדי בחזרה.
אבל הבת שחזרה מהחטיבה סמוקה ומיוזעת עיכבה את התוכניות. המורה מבקשת שנעשה עבודת שורשים, שנתחיל כבר היום, שנראיין ונספר ונצלם את המשפחה שלנו ונצייר עץ של יחסים, היא השליכה את המשימה מפיה בצרורות כבר בכניסת הבית, יחד עם ילקוטה הכבד.
יוחסין, רציתי לתקן אותה, אך המילה התפוררה בפי. גם הבת, כעת לוגמת כוס מים בקולניות, חדלה רגע ואמרה, אני יודעת. אמרתי לה. אבל היא אמרה שהיא לא מוכנה לשמוע, שזאת עבודה שנתית והציון שתיתן חשוב לתעודה.
***
הרכנתי את ראשי ופניתי למטבח. איזו מערכת חינוך היא זאת, התעלמתי מהמחט שחוררה עתה את כל גופי, אם לפתע לא יכולתי להתבונן בעיניה של בתי. כל שנה, אם התחלפה מורה בכיתתה, הסיפור חזר על עצמו. הילדה הייתה שבה מבית הספר, ימים ספורים לאחר תחילת שנת הלימודים, ומודיעה שהמורה החדשה קראה לה היום בהפסקה לשיחה בגלל התשובות שענתה בשאלון. השאלון "הילד והתא המשפחתי" היה אימת ביתנו.
כמה אחים ואחיות יש לך? דקרה בו בשיטתיות אחת השאלות. כלומר, לא היה ספק למישהו שם למעלה, במערכת החינוך וברשויות המדינה, שלכל ילדי הלאום יש אחים ו/ או אחיות. השאלה הייתה רק כמה.
הילדה, לאחר שענתה בצייתנות על שאלות כמו: במה עוסקים ההורים, והאם יש להם בית פרטי או דירה, וכמה חדרים יש בבית, כתבה במשבצת ההערות שאין לה. היא בת יחידה. אחר כך נאלצה להתמודד עם התשובות: סבא וסבתא מצד אמא נפטרו, ויש לה רק סבתא אחת מצד אבא, שגרה רחוק, וגם אין לה קשר עם הדודים והדודות, ולא עם בני הדודים והילדים שלהם. ובמשבצת "האם יש לך מה להוסיף", שנועדה לחריגים ממין זה, הסבירה עוד שאנחנו משפחה קטנה מאוד. אבל לאבא ולאמא ולי יש חברים טובים, וגם היה לנו כלב, שמת.
כבר למחרת הייתי מוזמנת לכיתה לתשאול של פנים אל פנים. בפעמים הראשונות ניסיתי לא לפרט. חוצפה, שלא תעזי לפרט! נהם בעלי. ואם באמת לא רצינו?! את לא חייבת להם כלום! אבל חשדנותן של המורות גברה, ותמיד, במבט של "תאים שאינם מתחלקים נכחדים", הן שאלו בחיוך מעוקם: מה זה? לא רציתם עוד ילדים?!
פעם־פעמיים השבתי שכן, רצינו מאוד, אבל זה פשוט לא הסתדר, והמורה עוינת לא־פחות — עוינות שחרדתי שתזחל לבתי — הייתה משתהה לשנייה כמצפה להסבר. אך משזה נבוך להגיע הייתה חורצת בשאלון משהו שנראה ממקום ישיבתי כאיקס ומסיימת את הראיון.
לא כך היה עם המחנכת הזו. מכיוון שהן אני והן בעלי עוסקים במקצועות שהם מתחום מדעי הרפואה, פגישתנו נפתחה בתחקור מדוקדק לגבי מה בדיוק אני חוקרת שם, במעבדה. אחר כך רכנה לעברי המורה, מטופחת ורהוטה מהמחנכות של השנים הקודמות, ושיתפה אותי בעובדה שהיא חולה במחלה ניוונית כלשהי במצב מתקדם, וכבר איבדה כל תחושה בפניה, מצד ימין, ושכמובן היא מספרת לי זאת בסוד, כי איש בצוות המורים אינו יודע על כך, ודאי שלא המנהלת ושאר ההורים, והיא גם בכלל רכזת שכבה, אם לא ידעתי, ולכן כדרכה בקודש, היא נלחמת כלביאה להמשיך ולהצטיין, מה שנכון ונדרש גם לגבי כיתתה.
לא יכולה שלא להביט רגע בפניה, בעיניה, בחום ובחשש, פתחתי אף אני את סגור לב וסיפרתי. סיפרתי על אינספור מחזורי טיפול של עינויים הורמונליים ועל שגרה משעבדת לצד המשך העבודה והחיים, וסיפרתי על סד ציפיות שהסתיימו יותר מדי פעמים בלא־כלום או בהפלות. ולמרות שלא אהבתי לשמוע את קולי שם, בכיתה הריקה, מספרת אל מול כיסאות התלמידים ההפוכים ודיוקנאותיהם של ראשי הממשלה, זה שחי, וזה שנרצח, לצד זה של נשיא המדינה, עודדתי עצמי שמעתה החיטוט הזה במשפחתנו ישקוט סוף־סוף למשך פרק זמן סביר, והחשוב מכול — בתי תיעזב במנוחה.
מתוך הספר "תשאלי" שראה אור בהוצאת דביר