פרק ראשון מתוך "ילד רע", ספרה החדש של יעל שכנאי. מיוחד לשבוע הספר

ספטמבר בחיפה.

הלילות קרים והימים לעתים גשומים, לעתים חמים, מתאימים לתחזיות שלהי הקיץ, תחילת הסתיו. שם, במקום שבו עמד הצריף הקטן, עמד נדב ובמשך שבועיים שלמים שייף את העצים שלקח מהנגרייה של עמירם בסוף הרחוב, נעץ מסמרים ובנה בית. מדי פעם ביקש את עזרתו של גדעון, כי הקרשים היו כבדים, וגם השיוף ותקיעת המסמרים היו מלאכות מתישות לילד צעיר כמוהו. הוא לא התייאש ועבד בדבקות רבה. בחופש הגדול שידרו בטלוויזיה שוב את כל פרקי סדרת "האיים האבודים". נדב צפה בה בדבקות. לא החמיץ אף פרק והשתאה מעוז רוחם של חמשת הילדים הניצולים שהגיעו לאי אחרי שאונייתם נטרפה. היינו יושבים יחד מדי פעם ורואים את הפרקים. לא עקבתי אחרי כולם ברצף, אבל ראיתי את העניין של בני בכורי בעצמאותם של הילדים, בהישרדותם ובמלחמתם ברודן הגדול של האי. שם בוודאי ניטעה בו ההחלטה לבנות במו ידיו מקום משלו. כיוון שלא היה לנו עץ חזק וגבוה, ונדב בעצם רצה בית על עץ, הרשינו לו למקם את הצריף בסוף הגינה, ליד שיח הוורדים. בלילות הקיץ הוא ישן שם. היה סוחב איתו כרית ושמיכה, פנס וספר. 

בבוקר הייתי מוצאת אותו מצונף בתוך השמיכה הלחה ולוקחת אותו על הידיים למיטתו. בן שמונה היה, קל כנוצה. לא הבנתי איך לא כואב לו הגב מהשינה על הדשא, אבל נדמה שהוא לא חש בכך כלל. הוא אהב להוציא את הראש מהצריף ולהביט בכוכבים. היה מספר לי שהוא מחפש את הדובה הגדולה ואת שביל החלב, לפי הכתוב באנציקלופדיה לילדים שקניתי לו כשהיה בן שש, ודמיין מסעות בדרכי השמיים. ביום היה מצייר במחברתו את הדרך בין שביל החלב לדובה, בין פלוטו לוונוס, ולא עבר זמן רב עד שביקש מאיתנו לקנות לו טלסקופ וצפה בכוכבים ובירח מדי ערב.

גם הבוקר, כשהתעוררתי בשעה שש וישבתי עם כוס הקפה בכיסא הפלסטיק הלבן בחצר, ליד השולחן ששעוונית ירוקה מכסה אותו, הבטתי באותו החלל שנשאר שם, במקום שבו עמד הצריף. נדמה לי שכמה קרשים נשארו במחסן, זכר לימים ההם. רק בגיל שמונה־עשרה הסכים נדב לפרק את הצריף וביקש לשמור את הקרשים. שאלנו אותו בצחוק אם הוא רוצה לשמור אותם לנכדים שלו, והוא חייך והצטרף לצחוקנו. 

הטלפון צלצל, ומהקפה שלי ניתזו כמה טיפות בשל הבהלה שתקפה אותי. הצלצול ניתק את חוט מחשבתי. השעה הייתה מוקדמת מאוד, וישר ידעתי, בתחושה אינטואיטיבית של אמא, שנדב בוודאי תפס את הטלפון מוקדם והתקשר. הוא יודע שאני מתעוררת בשעות כאלה. קולו נמוך ומדוד. 

"שלום", הוא אומר. "אני צריך כמה זוגות תחתונים, ואם אפשר שמיכת צמר, קר פה בלילות". "נדבי", אני מנסה בקול רך. "להכין לך משהו לאכול? להביא לך משהו מתוק?" והוא עונה כאילו הופעל על ידי סוללות. "לא, אמא, את יודעת שאי אפשר. אם תשאירי לי שטר של מאה שקלים, אוכל לקנות משהו מתוק בקפטריה".

למרות תשובתו אני ממשיכה לשמור על טון נינוח, מסיימת את השיחה ואומרת שאגיע מחר, בשעות הביקור, עם שמיכה, תחתונים וגם גופיות חורף וקצת כסף.

בשעה הבאה אצא לעבודתי בבית האבות "שער הזהב" שבקריות. אסע מחיפה, מהבית שבו גידלתי בן ועוד זוג תאומות עם בעלי, ואשב במשרדי שבבית האבות, או אצא לחצר ואולי אבקר בחדרים של אנשים קשישים, קצתם תשושי נפש, קצתם תשושי גוף, איש־איש וסיפורו. 

גשם מתחיל לטפטף. גשם טורדני, כמו סיכות קטנות, דוקרות. אני רואה את הכריזנטמות נרעדות, כשמטר רטוב ננעץ בהן ורוח לא חזקה מתחילה לנשב. אני נכנסת פנימה וסוגרת את החלון אך עדיין לא מגלגלת את התריס, נזכרת פתאום בשיר של תרצה אתר, "עד רדת הערב, גשם הקשב לנשים בחלון". אני אוהבת להביט בגשם, גם אם החלון נשטף בטיפות זולגות, כאלה שמשאירות סימן עוד ימים רבים, עד שהחלונות עוברים ניקוי והברקה. העולם פתאום מתעוות כמו דרך פריזמה קעורה של עדשה.

אני מסיימת את הקפה במהירות, עולה לחדרי, כדי להזדרז עם פעילויות הבוקר, ובתוך כחצי שעה, בדרך ל"שער הזהב", אני מתקשרת לניב, בתי, המבוגרת מאחותה בחמש דקות תמימות. אני יודעת שהיום הן מתחילות את יום הלימודים בשעה השנייה. כשגדעון עזב, לפני כשנה, הן החליטו לעזוב איתו. ודאי שהרגשתי דקירה כואבת בלבי. תאומותי בחרו לתמוך בגדעון ולהשאיר אותי לבד, עם נדב. כמה שיחות בינינו הבהירו לי שהמניע לא היה חוסר אהבתן אלי, אלא הפחד על גדעון השבור, שנראה כאילו לא ישתקם מההריסות. "לך יש את נדב, אמא, ואת גם יותר חזקה", הן אמרו לי וחשבו שבכך הן מחמיאות לחוזק ולחוסן הנפשיים שלי.

ניב ענתה לי אחרי שלושה צלצולים. ניב היא ג'ינג'ית קלאסית ורותם בעלת שיער שטני ארוך. ניב בעלת מזג סוער ובלתי נשלט. אחותה היא המכונסת והרגועה מבניהן. 

קולה עליז. "אמא, תראי איזה כיף, גשם יורד, גשם ראשון, אני מתה על זה", ואני מנצלת את המומנטום המאושר ואומרת לה שאני בנסיעה וגשם שוטף את הכביש, והיא מבקשת שאזהר בנהיגה, כי הכביש חלק אחרי גשם ראשון, ושאסע בזהירות. זיק של חמלה נשמע בקולה וגורם לי דריכות נרגשת. 

"אני נזהרת", אני אומרת לניב ושואלת אותה איפה רותם.

"רותם במקלחת, תכף נצא לבית הספר".

"רוצות להיפגש אחר הצהריים? נלך לאכול משהו ואולי לקנות מעיל או מגפיים? משהו שבא לכן לחורף?"

"מגניב", ניב אומרת וצועקת לאחותה במרחק משפופרת הטלפון, "רו־־־תם, אני סוגרת עם אמא שנפגוש אותה בקניון אחר הצהריים, בסדר? נעשה קצת שופינג, טוב?" ורותם צועקת בחזרה "כן" מלא במשחת שיניים ואני מרגישה שהבוקר הזה מתחיל עם סימנים טובים. 

***

נדב נולד לפני עשרים שנה, שנה ושבעה חודשים לאחר נישואינו. שלוש שנים וחצי אחר כך נולדו רותם וניב, אחיותיו. ניסיתי להרות זמן קצר אחרי שילדתי את נדב, אך רק לאחר כמעט שלוש שנים גדעון ואני זכינו בשלושה ילדים. קראנו לנדב בשמו, כי האמנו שכשמו כך יהיה. נדיב וטוב, אוהב אדם ונותן מעצמו לבריות. כשרותם וניב נולדו, קראנו להן בשמותיהן ללא משמעות של ציפיות עתידיות. רותם עם שמה הפרחוני והאביבי, וניב עם שמה הקצר, שהצליל שלו סימל עבורי צמיחה, תנובה, ניצן שמניב פרי. 

את עבודתי ב"שער הזהב" אני מסיימת בשעה שתיים וחצי. אני אוהבת את המשרה החלקית שלי, שלוש פעמים בשבוע, ראשון, שלישי וחמישי. זו גם השעה שהמטופלים ישנים את שנת הצהריים שלהם. אני יוצאת בחזרה הביתה ומנסה לחשוב על הבילוי הצפוי לי עם רותם וניב בהמשך היום. מחר הוא היום החופשי שלי מהעבודה ואסע לנדב. את ארוחת הצהריים שלי בבית אני בולעת בזריזות. היום לא היה לי רגע מנוחה. בתה של פרידה האוזר וחתנה באו אלי בשעה תשע וחצי וישבו אצלי במשך שעתיים ארוכות ביותר. 

הרבה דמעות נשפכו בשיחה הזאת; על הידרדרות מצב האם, על הקושי של הבת לראות את אמה דועכת במהירות רבה עד שאינה מזהה אותה, וכשהיא מזהה, היא בטוחה שזה עתה בתה חזרה מבית הספר, והיא אמא רעה שלא הספיקה לטגן לה את השניצל לצהריים. בתה של פרידה וחתנה היו מאותם אנשים שתקריות כאלה, כמו תקרית השניצל, אצל יקיריהם חולי הדמנציה, הקשו עליהם. התמיכה בהם הייתה מתמשכת, אטית ומלאת קשיים. לעובדת סוציאלית יש פגישות שבהן היא צריכה מְכַל גדול של סובלנות וקופסת ענק של ממחטות נייר על השולחן. לאחר שהלכו, הזדרזתי לשירותים, שכן היה עלי למהר להיכנס לביקור בחדרו של ישעיהו לבנברג בן השמונים ושמונה וחצי, העצמאי והנמרץ, שהתעקש להזמין אותי למשחק קלפים ולספר לי על כמה מהלכים אסטרטגיים שהמציא כדי לנצח את הצד שכנגד, בתנאי שלא אגלה לאף אחד. 

בראשי הלמו אלף פטישים. אומנם לא היו לי שניצל מטוגן ופירה כמו אצל פרידה האוזר בימים טובים יותר, אבל גם הגולאש שנשאר מאתמול היה מספק, וחצי שעה לאחר שהגעתי הביתה, צללתי לשנת צהריים מתוקה, בתקווה שהעייפות תתפוגג עד שאצא עם רותם וניב.

בארבע וחצי בדיוק השעון המעורר בטלפון הנייד שלי מעיר אותי עם Fragile של סטינג. כמה נעים לקום לתוך המוזיקה הזאת, היא תמיד משאירה אותי לזמן קצר ומתוק בתוך עננים של חלום בהקיץ. חצי דקה חולפת עד שעיני נפקחות סופית. אני מושיטה יד כדי לכבות את המוזיקה, אבל עיני נתקלות במעטפית של מסרון על צג הנייד, ואני רואה שגדעון כתב לי לפני כשעה שהוא בהתקף קשה של אסתמה והגיע הביתה מהעבודה מוקדם מהרגיל, שואל אם אני יודעת איפה הבנות. התקשרתי אליו ושמעתי אותו מדבר איתי דרך מסכת החמצן של האינהלציה. גדעון נתקף באסתמה לפני שנה בערך, כמו שהפסיכולוגים משערים, בעקבות הטראומה הקשה. מאז הוא צמוד למכשירי האינהלציה ולמשאפים. הפעם הוא נשמע ממש לא טוב, בטח בהתחשב בעובדה שכבר שעה שהוא בבית ושואף חמצן מתוך המסיכה עם החומרים הנכונים כדי להקל עליו.

"אל תדאגי", הוא נוהם ממעמקיה, "אני כבר מרגיש מצוין עכשיו, זה רק נדמה לך, כי אני מדבר דרך המסיכה. את יודעת איפה הבנות?"

"כן," אני משיבה, "הן מסיימות מאוחר, ואני תכף נפגשת איתן בקניון. הבטחתי להן אחר צהריים של פינוק". 

תמיד חייתי בתחושה שהוא מאמין שתשומת הלב שאני מעניקה להן פחותה מזו שאני נותנת לנדב. אני לא יכולה לדעת אם זה אכן כך, או שהוא רק חש ככה. לא עצרתי לשאול אותו למה הוא מתכוון ב"מצוין" הזה, כדי לא לעורר שדים מרבצם, ובעיקר כדי לא להעיק עליו כשהוא שרוי בהתקף קוצר הנשימה שלו, ואמרתי לו לנוח ולקחת את התרופות שנרשמו לו, וכמובן, שאתקשר אחר כך לברר אם הוקל לו.

***

למרות הפרֵדה גדעון ואני ממשיכים בשגרה ידידותית. בלי ריבים וכעסים בולטים מעל פני השטח. הוא נוטר לי, אני יודעת. גם אני שומרת לו טינה. אבל לעת עתה אנחנו לא מתמודדים עם זה, מחליטים להתמקד בקשיים הגדולים יותר ובהסתגלות לחיינו החדשים.

"אולי תתקשר לאיתמר?" אני מציעה. איתמר, אחיו הבכור, הוא רופא פנימי, ולפיכך מאז שנישאנו כמעט שלא נזקקנו לשירותי קופת חולים. הבנות חולות? איתמר מגיע. לנדב יש אבעבועות רוח? איתמר בא בריצה. לי יש דלקת ריאות? איתמר מגיע עם תיק מלא אנטיביוטיקות צבעוניות, מקשיב בריכוז כשהוא ממקם את הסטתוסקופ על חזי, בעודי נושמת בחרחורים כבדים. גם את התקפי האסתמה של גדעון איתמר מלווה מקרוב.

"הוא יגיע אחר כך, אמר שיקפוץ אחרי שיסיים במחלקה בבית החולים", מרגיע אותי גדעון, ואני נפרדת ממנו לשלום וממהרת להתארגן ליציאה ל"גרנד קניון" בחיפה, שבו קבעתי עם רותם וניב, ובתוך עשר דקות אני כבר במכונית, מתאפרת קצת ברמזורים האדומים, לאחר שדחיתי את שתיית הקפה של אחרי שנת הצהריים למפגש איתן.

מרחוק אני רואה את שערה הג'ינג'י העולץ של ניב מקפץ לצדדים מתוך הקוקו הגבוה שלה, קווצות־קווצות סוררות כמו הנמשים שעל פניה. רותם לידה, לועסת מסטיק ומסתמסת. ניב קולטת אותי בזווית העין ומנופפת תוך כדי קפיצות במקום. הילדה ההיפראקטיבית שלי עדיין נראית במצב רוח טוב, אם כי סוער בדיוק כמו כשהיא במצב רוח רע. הסערה לא עוזבת אותה לעולם, ורותם נמצאת שם לאיזון.

"אמא, מה קורה?" היא מחבקת אותי, ורותם, שבדיוק סיימה עם האס־אם־אסים, מתקרבת אלי גם היא ומגישה פנים לנשיקת־אוויר מרפרפת, יוצאת ידי חובה. 

"מה שלומכן, בנות שלי?" אני שואלת וסוקרת אותן במהירות במבטי — הבגדים נקיים? הריח שלהן נעים? הוא מכבס להן? מגהץ להן? הן רזו מדי? גבהו? צריכות נעליים חדשות? יש להן סווטשירטים לעונת המעבר?