"אני רואה במשבר החדש הזה ברכה. אני מאמין שחובתם העליונה של הטורקים היא לחיות כאומה של כבוד או לצאת מבימת ההיסטוריה ברוב פאר והדר".
ג'מאל פאשה, מושל סוריה, עם כניסת טורקיה למלחמת העולם הראשונה, 2 בנובמבר 1914
הסערה פרצה כהפרעת מזג אוויר קלה מהסוג השכיח בעונה זו של השנה. במשך ימים אחדים בראשית ינואר 1914 נשבה רוח חמה ויבשה ממדבר סהרה ושטפה את מימיו הצוננים מחורף של מזרח הים התיכון. בבוקר היום התשיעי חוללה ההתכנסות הזאת רוח דרומית־מערבית עזה שהתעצמה וקרבה ליבשה
בדרום ארץ ישראל. כאשר קרבה הרוח לבאר שבע, כפר קטן בפאתי מדבר צין, כ–40 קילומטרים בעומק השטח, היא איימה לחולל חמסין ועמו סופת חול.
אדם חסר ניסיון שנקלע למדבר בעת חמסין היה עלול לאבד את שלוותו. יש לו כמה מאפיינים של סופת חול קשה — הירידה בלחץ הברומטרי תחילה וההקדמה לרוח הסוערת והחובטת בכל — אך העובדה שמה שיורד משמיים הוא חול ולא מים פירושה החמרה מהירה בתנאי הראות עד כדי סנטימטרים אחדים וחיכוך בלתי פוסק של החול בגוף עד שהוא מכסה את האף ואת הפה וחודר לכל קמט בבגד ויוצר תחושת חנק. ברגעים שכאלה המוח עשוי להיתפס בנקל לכל רעיון גרוע שבגרועים — להמשיך במסע, לנסות בכל הכוח להיחלץ מהסופה. בני אדם הנכנעים לדחף הזה נוטים ללכת לאיבוד או אף למות.
אך שלושת הבריטים שהמתינו בבאר שבע באותו יום אחר הצהריים לא היו חסרי ניסיון. הם השתהו בכפר — מקום יישוב נידח של כ־800 תושבים, שהיה ידוע בעיקר כתחנת השקיה לשיירות הגמלים החולפות בסמוך — יום נוסף בציפייה לבואה של משלחת חילוץ בראשות שני אמריקנים. אך הערב ירד, ועדיין לא היה כל סימן לבואם של האמריקנים, ומה שנראה תחילה כאובך חם ועמום במערב לכל היותר נהיה לחומת חול המתנשאת לגובה כקילומטר וחצי הקרֵבה במהירות לעברם. פרק זמן קצר לאחר רדת החשכה החל החמסין.
###
כל אותו הלילה געשה הסופה. בבית הקטן שחלקו הבריטים חבט החול בחלונות המוגפים כגשם סוחף, וכל מאמציהם לאטום את המבנה לא מנעו מהם ומכל דבר אחר בתוכו להתכסות בשכבה עדינה של חול מדבר. עם עלות השחר שככה מעט הרוח, עד שהשמש העולה נראתה כעיגול כסוף חיוור בשמי המזרח.
רק אחר הצהריים גווע החמסין ואִפשר לתושבי באר שבע לצאת מבתיהם ומאוהליהם ולהתהלך אנה ואנה. אז קיבלו הבריטים ידיעות על האמריקנים. ככל הנראה הם הבחינו בסערה הקרבה ונטו אוהל ערב קודם במדבר, קילומטרים אחדים ממזרח לעיר. השלושה רתמו את הגמלים ויצאו אל המחנה האמריקני. במרחבים המבודדים שמסביב היה השפע שמצאו במחנה מחזה מוזר ביותר. לצד שתי עגלות רתומות לסוסים ועמוסות חציר לבהמות של החבורה היו עוד כמה עגלות עמוסות רהיטי שדה גדולים יותר. עתה, לאחר חלוף החמסין, שקדו המשרתים המקומיים על פירוק המחנה, ובו פירוק שני אוהלי “בל" יפים ומרווחים — שנרכשו מן הסתם אצל אחד הספקים של המשלחת בלונדון או בניו יורק — אלה שימשו את שני האמריקנים הצעירים שהובילו את המשלחת.
השניים, באמצע שנות ה־20 לחייהם, היו לבושים חליפות שדה מערביות וחבשו כובעי באולר. שמותיהם היו ויליאם ייל ורודולף מקגוורן. כפי שהסבירו לאורחיהם הבריטים, הם היו בדרום ארץ ישראל כחלק מהטיול הגדול לארץ הקודש, אלא שהם לא חזו בעיני רוחם סופת חול כזו שתשבש את ההרפתקה שלהם.
אך משהו באמריקנים האלה לא נראה כשורה. הם היו לבושים היטב ונסעו בנוחות רבה, אך לא היה בהם — במקגוורן קטן הקומה והמסויג ובייל גדול הגוף ובעל פני המתאגרף הגסים — דבר שהזכיר חברים טבעיים למסע או מועמדים טבעיים לעלייה לרגל לאתרים מימי התנ"ך. גם התנהגותם עוררה חשד. היתקלות בזרים בפינה נידחת זו של סוריה הייתה חידוש מהסוג שיוצר חברות על אתר, ואילו ייל ומקגוורן לא קרנו תחושה שכזו. אדרבה, האמריקנים נראו מבולבלים ואפילו מוטרדים מעצם בואם של הבריטים, ונדמה שרק תכתיבי הכנסת האורחים במדבר מאלצים את ייל — הדומיננטי בעליל בין השניים — להזמין את אורחיו לאוהל האכילה הראשי ולשגר את אחד הנספחים לשיירה להכין תה.
אך אם האמריקנים נראו מוזרים, זו בדיוק הייתה תגובתו של ויליאם ייל לאורחיו הבריטים. הבוגר שבהם — ומנהיג החבורה, להערכתו של ייל — היה גבר שחור שיער בעל פני נץ באמצע שנות ה־30 לחייו, לבוש מדי צבא בריטי מהוהים. חבריו לבשו בגדים אזרחיים והיו צעירים ממנו במעט, האחד אולי באמצע שנות ה־20 לחייו, והשלישי נראה כבן עשרה לכל היותר. יותר מכל השתאה ייל מכך ששני הגברים הבוגרים בקושי פצו פה. דווקא בן העשרה הוא שהשתלט על השיחה באוהל וקשקש כמו עקעק. הוא היה צנום ושברירי מעט, פניו הכבדים דחו מעט את ייל, אך עיניו היו בולטות ומרתקות, תכולות וחודרות.
האורח הצעיר הסביר שהוא וחבריו באו לאזור כדי לערוך סקר ארכיאולוגי על החורבות מימי התנ"ך לארגון הבריטי “הקרן לחקר ארץ ישראל". אחר כך שעשע את מארחיו האמריקנים בסיפורי ההרפתקאות שלו במזרח הקרוב, סיפורים רהוטים ומרתקים שרק כעבור זמן מה הבין ייל שהם מסתירים מאחוריהם מעין חקירה.
“הפטפוט שלו היה רווי מבול של שאלות — לכאורה תמימות — עלינו ועל התוכניות שלנו. הוא הניח שאנחנו תיירים המסיירים באזור ברוב פאר לראות את העתיקות הידועות של חצי האי סיני ושל ארץ ישראל. רק לאחר שהאורחים עזבו הבנו שהמעריץ הנלהב הצעיר וחסר הניסיון לכאורה סחט מאיתנו מידע במיומנות ובהצלחה רבה".
###
יחלוף זמן מה עד שוויליאם ייל יבין זאת, אך זה היה המפגש הראשון שלו עם תומס אדוארד לורנס, ששמו ייצא בתוך פרק זמן קצר למרחוק בכינוי לורנס איש ערב. יחלוף גם זמן־מה עד שהוא יגלה שלורנס הביע עניין במסע האמריקנים לארץ הקודש רק כדי להשתעשע בהם ושהוא ידע מלכתחילה שהסיפור שלהם כוזב.
למעשה, ויליאם ייל ורודולף מקגוורן היו סוכניה של חברת סטנדרד אויל מניו יורק, והם הגיעו לארץ ישראל בשליחות חשאית לחפש נפט. על פי ההוראות שקיבלו מהנהלת סטנדרד, הם בילו שלושה חודשים מחופשים לצעירים עשירים שעתותיהם בידיהם — פלייבויס בלשון הימים ההם — בביקור בארץ הקודש. בעזרת סיפור הכיסוי שלהם הגיעו בחשאי לים המלח, חפרו במקום ועשו בדיקות גיאולוגיות למרגלות הרי יהודה.
אך אם בתחילת השיטוטים שלהם הדיף סיפור הפלייבויס ניחוח של סבירות — למצער באזור יהודה היו עתיקות, וים המלח תפס חלק נכבד בסיפורי התנ"ך — הוא החל לעורר חשד כאשר הם סטו והגיעו ליישוב הזנוח באר שבע. הוא היה ממש מצחיק כאשר מביאים בחשבון את יעדם הסופי של ייל ומקגוורן: גוש הרים נידח בלב המדבר, כ–40 קילומטרים מדרום–מזרח לבאר שבע, הוא כורנוב.
למעשה לא החמסין אלא העובדה שסיפור הכיסוי שלהם איבד כל סבירות היא שגרמה לאמריקנים להימנע מלהיכנס לבאר שבע בליל אמש. כאשר קרבו לכפר נודע לאנשי הנפט דבר בואם של שלושת הבריטים. הם השתדלו לחמוק מפגישה ומהשאלות המביכות שיתעוררו מן הסתם ובחרו לנטות את אוהלם במדבר בכוונה להיכנס לבאר שבע באין רואים עם אור ראשון, לאסוף במהירות את הציוד להמשך מסעם ולחמוק לפני שמישהו יעלה על עקבותיהם.
התקדמותו האטית של החמסין סיכלה את התוכנית, ובעודו ממתין לשוך הסערה בבוקר חשש ייל שזו רק שאלה של זמן עד אשר הזרים בבאר שבע יגלו את קיומו של המחנה שלהם במדבר ויופיעו בו — חשש שהתאמת למראה השלושה רכובים על סוסיהם. אך מה שייל לא יכול לדעת היה שמאמצי ההסתרה שלו היו חסרי שחר מלכתחילה, שהמפגש שלהם במדבר היה רחוק מלהיות מאולתר. יום קודם לכן קיבלו לורנס וחבריו למשלחת הארכיאולוגית מברק מהקונסוליה הבריטית בירושלים. במברק דיווחו להם על נוכחותם של אנשי הנפט האמריקנים באזור, והם השתהו בבאר שבע במטרה מפורשת להיתקל בייל ובמקגוורן ולגלות לאן פניהם מועדים.
אם זו נראית משימה מוזרה לצוות של סקר ארכיאולוגי, זה לא היה כל הסיפור. אומנם לכאורה לורנס ולאונרד וולי — האזרח האחר באוהל, ארכיאולוג ידוע ומכובד — היו בדרום ארץ ישראל בחיפוש של עתיקות מתקופת התנ"ך, אך המיזם שלהם היה עלה תאנה שהסתיר משימה רגישה הרבה יותר, מבצע חשאי מורכב ביוזמת הצבא הבריטי. פקידי ממשל עות'מאנים ידעו בלי ספק על הסקר של “הקרן לחקר ארץ ישראל" במדבר צין — הרי הם אישרו אותו — אך הם לא ידעו על חמשת צוותי החקר הצבאיים הבריטיים שפעלו במסווה של הקרן באותה שעה ממש ברחבי המדבר ומיפו בחשאי את החזית הדרומית־מערבית של האימפריה העות'מאנית. מי שפיקח על המבצע הסודי היה האורח השלישי לובש המדים במחנה האמריקני — קפטן סטיוארט פרנסיס ניוקומב מחיל ההנדסה המלכותי.
מה שהתרחש מחוץ לבאר שבע היה אפוא משחק הונאה מורכב למדי שכל צד חיפש בו את האמת מאחורי הבדיה של האחר בעודו עושה כל מאמץ לשמור על הבדיה שלו עצמו.
מתוך "לורנס בחצי האי ערב - מלחמה, הונאה, טירוף אימפריאלי ויצירתו של המזרח התיכון המודרני" מאת הסופר והעיתונאי סקוט אנדרסון, המתמחה בסיקור אזורי מלחמה. אנדרסון שהה תקופות ארוכות בישראל ובמצרים ופרסם רשמים מצפון אירלנד, מצ'צ'ניה, מסודן, מבוסניה ומאל סלוודור. תרגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת עם עובד