לא הרבה יודעים זאת, אבל כשאוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, ביקש לפרסם את יומניה של בתו באמצעות הוצאות לאור מעט לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הוא לא מצא הרבה אוזניים קשובות. קשה להאמין היום, אבל אז הוא לא ממש הצליח לשכנע את המוציאים לאור שהספר שלו יימכר. “זה קרה סמוך מדי למלחמה, הקהל עוד לא היה בשל לטקסטים כאלו”, מספר איב קוגלמן, עיתונאי יהודי המתגורר בבאזל ועומד בראש קרן אנה פרנק. “רק אחרי המחזה שעלה בברודוויי, 'יומנה של נערה', המו”לים הבינו שזה יכול להיות ספר נמכר, וב־25 ביוני 1947 הוא פורסם לראשונה”.
כבר בשנים הראשונות היה ברור שמדובר ברב מכר כלל־עולמי, אבל אוטו פרנק לא רצה להפוך את הסיפור האישי הכואב של בתו שנספתה לעסק מסחרי משגשג. “הוא לא רצה שאף אחד מהמשפחה יתעשר מזה, אז הוא הקים את הקרן הזו, קרן אנה פרנק, שאליה מועברות כל ההכנסות ממכירות הספר ומשם – לצדקה, לכל מיני מיזמים שמסייעים לשלום ולילדים בכל העולם”.
הקרן שפתח פרנק לפני כשבעה עשורים עדיין פועלת ולמעשה מגשימה את ייעודה, תוך שהיא עדיין מחזיקה בזכויות היוצרים של היומן הפופולרי.
הסיפורים שנכתבו מעליית הגג באמסטרדם עדיין מציתים את הדמיון של מיליוני נערים ונערות ברחבי העולם, והסיפור הבא ממחיש עד כמה היומן הוא אחד האייקונים שהכי מזוהים עם שואת יהודי אירופה: לפני כשנתיים העלו לרשת את היומן בלי לבקש אישור מהקרן. הקרן התעקשה, וההפצה הבלתי חוקית הסתיימה – לאחר התערבות של בית המשפט.
למה להתעקש להוריד מהרשת ספר שחשוב מאוד שאנשים יקראו? הרי גם ככה אתם לא מפיצים את הספר למטרות רווח. אולי עדיף לסיפור ולמסר שלו שהוא יופץ בחינם לכל דורש?
“כי זכויות יוצרים זה דבר חשוב”, עונה קוגלמן, “ ואין בעולם ילד או מבוגר שלא יכול לקבל בחינם את הספר אם אין לו כסף, ולכן אין סיבה שנאפשר למי שלא ביקש רשות להפיץ את הספר. אין שום בעיה להשיג עותק של היומן גם בלי לשלם: הרבה מהספרים שאנחנו מדפיסים מחולקים בחינם. אין מטרה של רווח בקרן שלנו, ולכן לא היה לנו שום תמריץ כלכלי לבקש שיפסיקו בהפצה הרשתית הלא חוקית שלנו. רצינו לשמור על העניין הזה מסודר ולשמור על הכללים הנהוגים בעולם הספרות. לכסף לא היה שום קשר לזה – זה חלק מקוד תרבותי שנהוג במדינות דמוקרטיות שבהן מכבדים זכויות יוצרים. זה היה עניין עקרוני”.
כל מי שפעיל בקרן עושה זאת בהתנדבות, אולם אפילו הפעילים לא ממש יודעים להגיד כמה העתקים של היומן נמכרים מדי שנה. “קשה לנו מאד לדעת כמה העתקים של הספר נמכרים, כי אין רישום וכי הרבה מהם מופצים גם בחינם”, אומר קוגלמן.“אני משוכנע שמדובר במיליוני העתקים, מאחר שזה ספר שנמצא בהרבה מדינות באירופה בתוכנית הלימודים, אז יש המון דרישה של תלמידים. מאחר שכולנו מתנדבים והכל הולך לצדקה, אף אחד לא מנהל רישומים. אנחנו רואים שכל מה שמודפס - נמכר”.
הגברת המודעות
לא חסרים טקסטים של ילדים ניצולי שואה, גם לא עדויות, מכל הסוגים – החל מילדים שכתבו את זיכרונותיהם ועד עדויות מצוירות. אבל נראה שמכל היצירות הללו, היומן של אנה פרנק הוא בין הספרים היחידים שעדיין נותרו רלוונטיים גם לנוער, שמחובר בעיקר למסכי הניידים והאייפדים. בהרבה מובנים הוא כנראה הדרך הכי פשוטה להנגשת השואה לכל נער בעולם, ולא משנה באיזו שפה הוא מדבר.
מה מייחד את היומן של אנה פרנק והופך אותו לפופולרי כל כך במשך שנים רבות?
“אני חושב שזה שילוב של כמה דברים, אבל מעל הכל זו העובדה שהיומן שלה לא מתמקד רק בנושאים שקשורים לשואה ולמלחמה. היא מגוללת סיפור שקשור להרבה דברים שקורים לבני נוער גם בלי קשר לשואה: למשל, היחסים שלה עם אמה, הגילוי של המיניות של עצמה ובעיקר הנושא של איכות הכתיבה: זה ספר שכתוב מצוין, ולא סתם הוא תורגם לשפות רבות כבר בהתחלה. מדובר בנערה שכותבת כמו נערה עבור נערים ונערות”.
אבל הספר לא רק נועד לרתק ולרגש, אלא מבחינת אוטו פרנק היה לו תפקיד חשוב הרבה יותר: להבטיח - יחד עם סיפורים ועדויות דומות - שהעולם לא ישכח את סבלם של הילדים בשואה. “קצת אחרי שהספר יצא, כבר אז היו מכחישי שואה שניסו להכחיש גם את הספר ואת מה שקרה בו, וברור שהמאבק בעניין הוא חלק מהמאבק בהכחשת השואה”, מוסיף קוגלמן.
בשנים האחרונות, נוכח העלייה במספר התקריות האנטישמיות, מרגישים בקרן צורך להגביר את המאבק בהכחשת השואה: החל משנת 2008 החלו בקרן לעבוד בשיתוף פעולה עם מערכות חינוך גם בעולם הערבי, ומתברר שהספר נפוץ ונקרא גם שם, אף שהיחסים בין ישראל והעולם היהודי בכלל לבין המדינות הללו בפרט רחוקים מלהיות טובים.
העתקים של הספר ניתן למצוא בעשור האחרון במדינות כמו מרוקו, תוניסיה, אלג’יריה, מצרים, טורקיה ואפילו באיראן. המטרה: הגברת המודעות לשואה במדינות אלה וכמובן חשיפת הנוער המקומי למה שאירע לנערה בת גילם בזמן מלחמת העולם השנייה. “הם נפתחו לזה מאוד”, מספר קוגלמן. “אנחנו גם עובדים על זה שבמדינות הללו ידעו שהיו שם גם פעם יהודים, שיהודים הם חלק מההיסטוריה לא רק של עצמם, אלא של כל המדינות האלו, וגם, כמובן, שידעו איזה סבל חוו היהודים בשואה. יוצא שהספר פופולרי מאוד בבתי הספר במדינות ערב בימים אלו. העובדה שזה יומן של נערה, על כל מה שזה אומר, מעניינת גם ילדים שנולדו במדינות ערב”.
זה עוזר בקרב נגד הכחשת השואה בקרב הציבור במדינות ערב?
“חשוב מאוד לציין שהראשונים להכחיש את השואה היו האירופים, לא מדינות ערב, והם אלו שנאבקו גם נגד היומן. השואה היא לא חלק מהמורשת הערבית, היא כן חלק מהמורשת האירופית. למרות זאת, יש גם הכחשת שואה במדינות ערב, ולכן אנחנו חושפים אותם לעוד טקסטים שקשורים לשואה, למשל של פרימו לוי”.
קודם כל ילדה
איב קוגלמן, שעורך עיתון יהודי שרואה אור בשווייץ, מכיר מקרוב לא רק את תופעת הכחשת השואה, אלא גם את האנטישמיות, שלדבריו לא מרימה בשנים האחרונות את ראשה באירופה מחדש, כמו שנהוג לחשוב בישראל, מהסיבה הפשוטה: היא מעולם לא הורידה אותו: “אנחנו מכירים את זה כבר שנים, וזה לא השתנה לרעה בשנים האחרונות. זה תמיד היה, לצערי, זו לא תופעה שהתחילה בשנים האחרונות”.
בתור יהודי שמסתובב לא מעט בעולם ועוסק לא מעט בשואה, הוא רואה לפעמים את השימוש שעושים גורמים פוליטיים ישראלים בשואה ובזיכרון הכואב. דעתו לא תמיד נוחה מהאופן שבו ישראל מציגה את העניין לעולם: “כל נציג רשמי מחו”ל שמגיע לישראל, ישר שולחים אותו ליד ושם וישר מספרים לו על השואה. לא לוקחים אותו למקומות שמראים פנים אחרות של ישראל, הכנסת למשל או אתר אחר בעל חשיבות היסטורית”.
הוא מבין כי השואה היא אחד הכלים שבהם משתמשת ישראל כדי לחזק את טיעוניה במאבק התודעתי מול הפלסטינים וגם מול האיראנים. הוא, באופן אישי, מותח ביקורת על המגמה הזו, אך מתעקש שלא להפנות אצבע מאשימה לאישיות מסוימת: “כל מי שעושה שימוש אינסטרומנטלי בשואה והופך אותה לטיעון פוליטי לכל מטרה שהיא, בעצם פוגע בנספים בשואה בכך שהוא משתמש בסיפור שלהם ובקול שלהם למטרתו האישית”.
אבל זה לא הדבר היחיד שמרגיז את קוגלמן ביחס של מדינת ישראל לשואה, ובעיקר לניצוליה. כשהוא מגיע לישראל הוא נתקל לא אחת במצב הכספי הקשה של מעט הניצולים שעוד נותרו בחיים, ונחשף ללא מעט סיפורים קורעי לב. “באחד הביקורים האחרונים שלי ראיתי מקרה מדהים של גבר בן 80, ניצול שואה ששרד את כל התופת ההיא, וחייב לעבוד לפרנסתו פשוט כי אין לו כסף”, הוא מספר. “הוא עובד שעות ארוכות במונית, שזו עבודה מאוד קשה לגבר בגילו, בין היתר כדי לממן לאשתו תרופות. זה משהו שבאופן אישי מאוד קשה לי לראות”.
בקרן מבינים את החשיבות של חידוד המסרים של היומן ועמלים בימים אלו על גרסה חדשה שלו, שתראה אור בחודש אוקטובר הקרוב. מדובר בספר גרפי ובסרט אנימציה שיספרו את סיפורה של אנה פרנק בטקסט ובתמונות. מי שעבד בשיתוף פעולה עם הקרן במיזם הזה הוא הבמאי ארי פולמן. מבחינת קוגלמן וחבריו לקרן, זהו אמצעי נוסף להנגשת סיפורה של אנה פרנק. “תהיה לו גם גרסה מודפסת וגם גרסה דיגיטלית”, הוא אומר, “ואנחנו רוצים שהוא יפורסם לקראת החגים. מובן שגם ההכנסה ממכירות הספר החדש יוקדשו למטרות הקרן. האמירה שלנו בכל הסיפור היא שאנה פרנק הייתה קודם כל נערה, ילדה, כמו רבע מהנספים בשואה, וזו תופעה שקיימת עד היום: הפיכת ילדים לקורבנות של אירועים פוליטיים שאין להם כל קשר אליהם. אפשר לראות את זה בסוריה או בסודן. הילדים הם הראשונים לשלם את המחיר בכל טרגדיה אנושית, וזו כמובן אחת המטרות של הקרן – סיוע לילדים בכל מקום בעולם.