נשים בוחרים בספר מתוך ערימה בזכות כל מיני איתותים שהספר שולח אליהם. כריכה מושכת, שם הסופר, שם ההוצאה, הז'אנר, תאריך ההוצאה לאור, מקור או תרגום, ואם תרגום - באיזו שפה נכתב המקור. גם מצב רוחם של אנשים קובע לאיזה ספר ישלחו יד. עונת השנה, קובעת, כמובן. בטן שבעה או רעבה, תחושה פיזית (נגיד, כאב ראש). מעולם לא חשבתי שאבחר לקרוא ספר מפני שמי שכתבה אותו נולדה בדגניה ב', אבל זאת עובדה ואין סיבה שאעלים אותה. השם בן הגיא העלה לפני קיצים בדגניה ב', ולכן התחלתי לקרוא את “ווקמן".
בילדותי שהיתי חודשים מתארכים אצל סבא וסבתא, ותחושת דגניה ב' הציפה אותי למקרא שם המשפחה של הסופרת. השם הוטמע בנוף עמק הירדן ושב אלי עם בערת הרגליים היחפות על המדרכות שבין המדשאות. עם שם משפחת הוותיקים עלתה רוח השרקייה, שהייתה נושבת אחר הצוהריים מן הכנרת. המשבים היו מכים בברזנט המפוספס שהצל על המרפסת, וטבעות המתכת שלו צלצלו נרעשות.
בתוך הקריאה שמחתי על הסופרת שהתגלתה לי בזכות שמה. שמחתי על כתיבתה הנקייה, על הארכיטקטורה של הסיפור החזק שבנתה, על האווירה שיצרה, על הנוף שתיארה במוחשיות מדויקת, על הנושאים האנושיים והישראליים שטיפלה בהם ברומן, וגם על המתח שהקימה במחושב והותירה בעינו לאחר תום הסיפור.
לא קראתי את ספריה הקודמים של בן הגיא (“ים ויבשה", “גודאי" [בשיתוף עם זהבה גושן]), אך אם “ווקמן" אמור לייצג את כישוריה, הוא עושה עבודה מצוינת. הסיפור מוגש באמצעות דמותה של צעירה בת 20, זיו שמה. התנהגותה ורגשותיה מעוצבים באמינות שלמה. הגיל הזה, שבו צעירה ישראלית משתחררת מהצבא ומחפשת את דרכה וזהותה, מקבל כאן טיפול רגיש. זיו מסתגרת בין אוזניות הווקמן שלה, וכמו לוקחת פסק זמן מהתנועה קדימה הנהוגה בחיים. היא מתפקדת בעבודה זמנית כאשת אחזקה וניקיון באתר מרפא המתבסס על מעיין חם, שמימיו בעלי סגולות רפואיות. מי שירצה להעלות בדמיונו את חמת גדר לא יטעה. בעלי האתר הם חברי קיבוץ חדש על הגולן, והם מעסיקים עובדים שכירים. זיו היא אחת מהן, ומבטה הוא זרקור הממקד התבוננות בנפשות האחרות שבסיפור.
המצבים היומיומיים שעולים אל בימת ההתרחשות נראים כגזורים מתוך מציאות אותנטית. יש ביטחון רב בעיצוב הדמויות הישראליות האלה, הדיאלוגים שלהן והיחסים הנרקמים ביניהן. בן הגיא יוצקת את חומרי הגלם שלה לתבנית ספרותית יציבה ומדויקת. הסיפור שלה משכנע בכל רמת התייחסות.
זיו, שהדמימה את קשריה עם העולם, היא אנלוגית למים הטהורים שפורצים מהמעיין. עורה לבן, המיניות שלה על סף התבטאות, חלומותיה על לונדון, הכל מעיד על רגע לפני התחלת החיים. ואז באים החיים בכיעורם. זיו מתוודעת לשחיתות שמזהמת בממש את מי המרפא. היא, המבצעת בהקפדה עבודת ניקיון באתר, מתוודעת לפסולת האנושית שמולה היא חסרת ישע. העולם שבו היא מתהלכת מסוגרת בווקמן שלה רוחש נופשים רעשנים, הנהלה מושחתת, חובבנות מקצועית והתנהגות גסה ולא קולגיאלית. זיו מודעת לגועל נפש אך אינה נוקטת עמדה, ממשיכה להתקין שקיות זבל בתוך פחי האשפה, נמלטת בהפסקות אל מעבר לגדר, למקום אסור, שבו נדמה לה שהיא לבדה בתוך השקט. אך כפי שמי המרפא מכילים חיידקים, גם השקט מסתיר רחש רעיל.
בעלילה שזורים כמזכרת המעשים והאירועים שמתרחשים לאחר מלחמת ששת הימים, ובתוכם חמדנות הישראלים שהשתלטו על אוצרות הטבע בשטחים שנכבשו. במרחצאות העתיקים, מבהיר הסיפור, הרי נותרו עקבות של כובשים היסטוריים רבים.
"ווקמן", מעין בן הגיא, עם עובד, ספריה לעם, 206 ע"מ
לילדים ולמבוגרים
"ילד חולות, שישה סיפורים בעקבות ס. יזהר", מאת שֹהם סמיט, איורים: ולי מינצי (הקיבוץ המאוחד, 54 עמ'):
המחברת התמחתה בסיפורי חיים של כותבים גדולים, כפי שיש להגישם לצעירים ביותר. היא פורשת מפה יפה ועדינה של ילדותו הישראלית של ס. יזהר, מתוך נאמנות רבה ליצירתו. האיורים המלווים נפלאים בעדינותם, בדיוק התקופתי, בבחירות הצבע. הערה קטנה: בגב הספר נכתב שהסופר נולד ברחובות ובפרק הראשון נכתב שנולד בתל אביב. אי־בהירות שעלולה לתסכל קורא צעיר כמבוגר.
"וילובי, משפחה מהספרים", מאת לויס לורי, מאנגלית: מאירה פירון (טל־מאי, ספרי חמד, ידיעות ספרים, 144 עמ'):
בחזית הספר מופיעה התרעה: “נכתב ברשעות ואויר בנבזות על ידי הסופרת". הרמיזה העבה הזאת, שבאה להקדים תרופה למכה, אינה מצחיקה ואינה צוברת סימוכין חכמים עם הקריאה. הספר רוכב על גל האופנה הניזון מסיפורת קלאסית לילדים. במקרה הזה, על סיפורי יתומים. כדי לחזק את הפרפראזה מהפֶּכת היוצרות, הסופרת מביאה בסוף רשימה של קלאסיקות יתמות, בבחינת קביים נוספים לסיפור צולע. הסיפור עצמו חסר את העידון ואת הברק המקורי הנחוץ לפרפראזה איכותית, והוא עשיר בחוסר טעם פשטני. יש בו ילדים שהוריהם מואסים בהם וילדים שמתכננים לרצוח את הוריהם. הסוף איכשהו טוב, אם לא אכפת לכם מהורים שנשלחו למות על הר קרח.
"מיילו בממלכת החוכמה", נורטון ג'סטר, מאנגלית: יניב פרקש, איורים: ג'ולז פייפר (הוצאת אריה ניר ומודן, 223 עמ'):
העטיפה יפהפייה. מתאבנת כמו בונבוניירה נהדרת, והטקסט מתחיל טוב: “היֹה היָה ילד ושמו מיילו, שלא ידע מה לעשות עם עצמו - לא רק מדי פעם אלא באופן קבוע. כשהיה בבית הספר השתוקק להיות בחוץ וכשהיה בחוץ השתוקק להיות בפנים". ואז הוא קיבל מתנה מוזרה והחל במסע חכמולוגי, מרובה פרטים והסתעפויות לא אלגנטיות. ישנם קוראים שאוהבים לתעות בסבך דימויים לא נחוצים. אני לא אחת מהם.