אין לדעת כיצד הייתם מגיבים לו היו פונים אליכם כיום כך: Shalom Lachem Korei Maariv. אך מה שנשמע כעת כבלתי סביר בעליל, לפני עשרות שנים היה בגדר רעיון שנשקל בכובד ראש. העלו אותו שניים שמצטיירים כרחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב - איתמר בן־אב”י, בנו של אליעזר בן־יהודה, מחייה השפה העברית, וזאב ז’בוטינסקי, אות ומופת ללאומיות היהודית.
האומנם לכך חתר ז’בוטינסקי, המנהיג הציוני, שייסד את התנועה הרוויזיוניסטית והיה ראש בית”ר? אכן, זה אחד מהגילויים ב”העברית”, כרך נוסף בסדרת כתביו, בהוצאת מכון ז’בוטינסקי ומרכז מורשת בגין ובמימון משרד ראש הממשלה, שהופיע לקראת יום השנה ה־77 למותו בטרם עת, החל היום לפי הלוח העברי.
מהספר, שעורכו הראשי הוא אריה נאור, פרופסור אמריטוס למדעי המדינה, מי שהיה מזכיר ממשלת בגין, עולה תרומתו הרבה של ז’בוטינסקי, שהיה מדינאי מהמעלה הראשונה ואיש רוח ברוך כישרונות, גם בהחייאת השפה העברית ובהשרשתה. יוזמת ה”ליטון” דלעיל, היינו כתיבת עברית באותיות לטיניות, או “עברית באותיות רומא”, כדבריו, הייתה חוליית סרק יוצאת דופן בפועלו רחב היריעה ועתיר החזון של ז’בוטינסקי למען תקומת שפת אבותיו.
כיצד ז’בוטינסקי הלאומי כה שגה? “זה עניין של ממד הזמן”, סבור פרופ' נאור. “ז’בוטינסקי סבר שיש להחדיר מהר את השפה העברית, וחשב שעד שירגילו את הציבור לאותיות של הכתב האשורי, זה עלול לקחת זמן. הוא הניח שהציבור מכיר את ‘אותיות רומא’ ויוכל לקבל את השינוי. אבל מבחינה לאומית זו
הייתה טעות”.
שיעורי דיקציה
“השפה העברית תהא שפתי ושפת בני, אם בארץ, אם בגולה”, התחייב ז’בוטינסקי. בהתאם לכך כתב במאמר ביידיש דווקא: “חובה לעשות את העברית לשפה היחידה, השולטת בכל חלקי החיים של היהודים בארץ ישראל... ובחינוכו של כל ילד יהודי עליה לשמש הראשית והיסוד לכל; וילד יהודי, שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם, ואפילו הוא בית”רי”.
יתרה מכך, ז’בוטינסקי דרש מעשים ולא הסתפק בתיאוריה. “יש לעקור מתוכנו את חרפת הלועזיות”, כתב ב־33’ לאהרן פרופס, נציב בית”ר בפולין ולימים מייסד ומנהל פסטיבל ישראל. “אל יישאר בקננינו (בקנים - יב”א) חבר או חברה שאינם מבינים עברית... תירוץ ריק הוא לטעון כאילו אי אפשרי הדבר”.
על דברו זה חזר ביתר שאת במאמר שפרסם מקץ כמה שבועות. “אני מצפה ל’עברורה’ של בית”ר”, כתב. “צחוק ולעג הוא לענות לי בתירוצים על דבר הקושי שבלימוד העברית. אל תספרו לי בדיות, ידידי הצעירים, אין שום קושי. נא לאסוף בימים אלה את כל הקננים... ולמסור להם, בשפה שיבינו אותה, את דברי אלה: הא לכם שנה, ידידי הצעירים, שנה בעלת תריסר חודשים, ובסוף השנה או שתבינו עברית, או תעזבונו”.
ז’בוטינסקי ייחס את ההדר הבית”רי גם לנושא השפה העברית והביע דאגה ל”צלצולה היפה של העברית”. “שפתנו הולכת, לדאבוננו, וקמה לתחייה בלעדי אותם הצלילים הנהדרים, שהיו לה בימי הנביאים הקדומים”, קבל וקרא להקפיד בהגיית השווא הנע, הדגש החזק והחטפים מתוך אמונה שהמבטא הנכון והמדויק משמר את הצליל המקורי של השפה. כמו כן, הוא יצא בחריפות נגד שיבושי לשון.
בעניין המבטא, מדהים להיווכח שדברים אשר כתב ז’בוטינסקי ב־1930 תקפים היום עד כדי להרגיז: “אי אפשר עתה לנחש מה היה צלצולו של המבטא העברי בימי אבותינו הקדמונים, ואולם דבר אחד ברור - מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקה. הם לא דיברו בחיפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה - בקיצור, לא ידעו את אופן הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו”.
“ז’בוטינסקי עמד לא אחת על חשיבות המבטא הספרדי, שלו הוא מחנך ומטיף לעומת המבטא האשכנזי המלעילי וייחס משקל רב לנושא הזה”, אומר פרופ’
נאור.
“אבותינו דיברו שפה עשירה בגוונים צלצוליים, הקפידו בהבדל הכי קטן בין הגה להגה, הבליטו כל הברה והברה; אפשר לומר כי ‘התגנדרו’ במבטאם”, ציין ז’בוטינסקי בספר. “חבל לקלקל שפה כזו באותו הטרטור החדגוני אשר שומעים אנחנו לא רק ברחוב ובאספה כי אם, לדאבוננו, גם בבית הספר ועל בימת המחזה”.
“השפה היא הגרעין והבסיס של נגינה לאומית”, סיכם שם. “כמו שעובד הכנר או הפסנתרן על סונטה אשר מחר ינגן אותה בפומבי, כך כל אחד צריך לעבוד על שיפור מבטאו”.
בניגוד למצדדים בהשתלבות במרחב השמי, האמין ז’בוטינסקי שיש לשמור על מרחק בין העברית לבין הערבית. “יש מומחים החושבים כי צריך לקרב את מבטאנו אל המבטא הערבי”, כתב שם עוד. “גם זו איננה אלא טעות. עברית וערבית שפות שמיות הן, אבל אין זאת אומרת כי אבותינו דיברו באקצנט ערבי. גם צרפתית ואיטלקית הן אחיות, אבל יש הבדל ענקי בין צלצולה של השפה האיטלקית לבין זה של הצרפתית”.
באותה הזדמנות הציג ז’בוטינסקי הנחה שלפיה “בימי פריחת שפתנו בארץ ישראל העתיקה כמעט לא היה לנו כל מגע עם הערבים”. לדבריו, “שפתו של
הערבי התפתחה בתנאי אקלים וטבע שאינם דומים לתנאי ארצנו”.
“זאת אומרת כי אין לנו מה ללמוד מפי הערבים”, הסיק. “אומנם יש גם להם עי"ן וטי”ת וקו”ף וצד”י, אבל אין כל יסוד לסברה כי אבותינו ביטאו את האותיות האלה באופן דומה לזה של הערבים בימינו”.
בלי קשר לערבים, ביכה ז’בוטינסקי באותו מאמר את מר גורלו של השווא הנע: “פה ניגשים אנחנו לאחת הצרות הכי מרות של המבטא העברי המחודש. אינני יודע אם יימצאו בארץ תריסר אשכנזים שלא ‘יבלעו’ את השווא הנע ולא יגידו ‘כנסת ישראל’ במקום ‘כ’נסת ישראל’; וגם הספרדים, שלמדו בבתי הספר הציוניים, כבר רכשו להם את השיבוש הזה”.
ז’בוטינסקי סבר שבארץ ישראל ובגולה יש להקים בתי ספר ששפת ההוראה בהם תהיה עברית, כולל בלימודים הכלליים, וקבע: “בית הספר אשר בו שפת המדע תהיה ז’רגון יהיה שווה גזר דין מוות לשפה העברית”.
ז’בוטינסקי לא הסתפק בבתי הספר. הוא גרס שיש ליצור ספרים לילדים ולגיל ההתבגרות, כדבריו, בשפה העברית. “כלל לא נחוץ שספר יכיל סיפורים בנושאים יהודיים”, הבהיר. “הוא יכול לספר אפילו על מסעם של האמריקאים סביב הירח, אבל הכרחי שיהיה מעניין ובשפה העברית”.
“האמצעים העיקריים לשיקומה של השפה העברית - שלושה הם”, סיכם. “האחד – בית ספר, השני - ספר לקריאה, והשלישי - דיבור חי. צריך להכניס בהדרגה את השפה הלאומית לשימוש יומיומי במילים פשוטות וקונקרטיות יותר. צריך להבטיח שכל אלה שיכולים לדבר עברית ידברו ביניהם עברית תמיד - בבית, בחברה, ברחוב, וכן הלאה”.
לז’בוטינסקי היה נהיר שזה לא יבוא בקלות. “אינני מכחיש, כמובן, את העובדה כי להתחיל לדבר עברית הוא דבר מלאכותי”, כתב. “הוא מלאכותי באותה מידה שמלאכותי להתחיל ליישב את ארץ ישראל כאשר היהודים נוטים באופן טבעי להתיישב בניו יורק. הוא מלאכותי באותה מידה שמלאכותי הוא לשאוף להלאמה של התודעה היהודית, כאשר החיים דוחפים אותנו באגרופים אל ההתבוללות”.
בכתביו, המצוטטים בספר, נדרש ז’בוטינסקי לא מעט לשאלת התיאטרון העברי. “’תיאטרון עברי’ אין פירושו ‘רפרטואר עברי’”, הוא קבע. “אין כוונתי לזלזל בתשוקת אמנינו למקוריות... אבל מוכרחים אנו, קודם כל, להתחשב ביש; במקרה הזה מותר להגיד: להתחשב באין. הרפרטואר היהודי (אף אם נכניס בסוג זה מחזות שתוכנם עברי ושפתם זרה) עודנו קטן; המעט אשר ישנו - חסרה בו, על פי רוב, כל פעולה סצינית”. והוא הוסיף: “אין יוצרים ‘מקוריות’ באופן
מלאכותי. תעודתנו לעת עתה לברוא את ה’מוקד’ הלאומי, את המעבדה הלאומית, לאמור: במה שלשונה עברית ואמניה עברים”.
ז’בוטינסקי, שהיה נואם בחסד עליון, העביר בברלין בשנות ה־20 שיעורי דיקציה לשחקני התא”י (התיאטרון הארץ־ישראלי), ובהם שמעון פינקל, בטרם
הצטרף לתיאטרון הבימה. כך סיים מאמר ב”דואר היום” של שלהי 28’: “תמצית הבימה היא בימה עברית בכלל, אצטדיון שעליו נראה חיזיון עברי וחיזיון נוכרי בשפתנו אנו. זהו עיקר התעודה של הבימה”.
וכמובן, לא רק תיאטרון. “בספר יש מאמרים, שבהם ז’בוטינסקי, מי שכתב את ‘שמשון’, מדבר על חשיבות התרגום לעברית של ספרות מספרות העולם”, אומר פרופ’ נאור. “הוא תרגם בעצמו ולא רק את ‘העורב’ של אדגר אלן פו, מה שכולם יודעים, אלא גם מיצירות גתה, דנטה, ד’אנונציו ועוד. בתחום הזה הוא שיתף פעולה עם ביאליק”.
נאור מצביע גם על הוויכוח של ז’בוטינסקי עם חיים ויצמן על תפקיד האוניברסיטה העברית, שגם הוא מהווה נושא למאמר הנכלל בספר: “האם האוניברסיטה צריכה להיות מעיקרה מכון מחקר, כמו שרצה ויצמן, ולימים אכן הקימו לו בשביל זה את המכון ברחובות, או אוניברסיטה של היום כמו שרצה ז’בוטינסקי”.
“מתגלה באור אחר"
אחרי חופשת הקיץ צפוי לספר החדש ערב השקה חגיגי, שיערכו במשותף מכון ז’בוטינסקי והאקדמיה ללשון העברית. נשיאה, פרופ’ משה בר־אשר, שיישא את ההרצאה המרכזית בערב זה, מתייחס לחשיבותו של הספר. “אינני יודע כמה אנשים יודעים שז’בוטינסקי הקדיש מחילו לענייני הלשון העברית”, הוא אומר. “אומנם הוא לא היה בלשן, שאפשר לומר עליו כי חקר איזושהי סוגיה בלשון העברית, אבל כאיש רב־השכלה וכאיש תרבות מאוד מתקדם, יש במאמרים שכתב על הלשון העברית דברים בעלי משקל, ולפיהם החייאתה יותר חשובה מכל התכנים שלהם. זאת ועוד, כפי שעולה מהמאמרים שלו בספר, ז’בוטינסקי היה עד להרבה תופעות בעברית, שהילכו בעשורים הראשונים של המאה ה־20 והשתנו באופן מרתק בהמשך. זאת כשהוא לא ראה פסול בשימוש במילים לועזיות עד שיבוא תרגומן העברי”.
“חשיבות הספר ‘העברית’ נובעת מכך שז’בוטינסקי, המזוהה בצדק עם מושגים כמו ‘קיר הברזל’, ‘חמש המ”מים’ ו’גאון נדיב ואכזר’, חלק מהגותו הלאומית־צבאית־חברתית, מתגלה באור אחר בספר, שהוא החמישי בסדרת הספרים מכתביו”, אומר יו”ר מכון ז’בוטינסקי, יוסי אחימאיר. “כאן באה לביטוי תרומתו לטיפוח השפה העברית ולהפיכתה לשפת היומיום של העם היהודי כחלק מתהליך התחדשותו הלאומית ושיבתו למולדת”.
לבסוף, עוד הערה שתעיד כאלף עדים עד כמה יקרה הייתה העברית ללבו של ז’בוטינסקי: ב־17 בספטמבר 1918, לפני שיצא מירושלים כדי ללחום במלחמת העולם הראשונה כקצין בגדוד העברי, שאותו ייסד, השאיר לרעייתו יוענה מעטפה, שעליה ציין: “לפתוח במקרה שאמות”. במכתבו התייחס קצרות לבנו יחידו ערי: “על ערי להיטיב לדעת עברית. בכל השאר אינני מייעץ לך מאומה. את תמיד יודעת טוב ממני ואף מיטיבה לעשות”.
דומה שדברים אלה אומרים הכל.