חיפוש אחר דרכי בריחה מכאן־ומעכשיו מצא השבוע נתיב קל שהוליך לעבר החוף המערבי. ולא סתם חוף מערבי כלשהו בצפון קליפורניה, אלא מדרון מגונן בהקפדה, צופה אל גשר הזהב. איזבל איינדה הצ'יליאנית (נולדה בלימה, פרו, ב־1942) מתגוררת כיום בסן פרנסיסקו לאחר שנדדה במדינות רבות. היכרותה עם נופי העיר ושכונותיה אפשרה לה לרהט בנחת את הרומן הרומנטי שלפנינו. בדרך כלל התקשיתי למצוא עניין בסיפורים שאיינדה רקחה, אבל הפעם חבר כישרונה להמציא עלילה מרתקת לחום יולי במדינת ביבי, ולא הייתה סיבה לגיטימית לסרב להזמנת המילוט. יתרה מזאת, הלגיטימיות אף צברה תוקף בזכות הנקודה היהודית. אותו מדרון ירוק הצופה אל המפרץ, שייך בסיפור לאחוזתה של משפחת בלסקו היהודית, והסיפור נטווה בעיקר סביב תולדות המשפחה הזאת, החל מפלישת הנאצים לפולין ב־1939.
איינדה לא הסתפקה בשואה היהודית, וקיבצה אל עיר הקסם הליברלי עוד נמלטים מגלויות מגוונות: מהגרים יפנים, למשל, ומהגרים ממזרח אירופה. לתולדות כל הקבוצות האלה הזריקה הסופרת גם צרות אנושיות מושכות עניין כגון פדופיליה והזנחה הורית. לכך הוסיפה נטיות הומוסקסואליות שמומשו בעידן שראה בהן סטייה ואף הוציא אותן אל מחוץ לחוק. לסוגיות הרציניות האלה הוסיפה איינדה את הזקנה, את האופן שבו נהיים זקנים ואחר כך גוססים.
הסופרת בראה דמויות ברורות ונושמות, בני אדם שחום גופם מוחש בדפים. שתי הנשים האוחזות בחוטי העלילה, אחת צעירונת, איריניה בזילי, והאחרת, אלמה בלסקו, באמצע שנות ה־80 לחייה, מניעות את הסיפור בין שני פלחי זמן. האחד - שנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת, והשני, זמננו אלה, באותה עיר נהדרת. כל הנשים בסיפור, כולל היפניות, ניחנו באופי חזק, והן יוזמתיות ודעתניות. הגברים, חוץ ממתועב אמריקאי אחד, כולם ג'נטלמנים, נדיבים, קשובים, עדינים, סבלניים. נפלא מכולם הוא “המאהב הסודי", איצ'י, יפני שנולד בקליפורניה לאביו, הגנן היפני של אחוזת היהודים ההדורה.
איינדה מביאה את אירינה, הצעירה המסתורית, למקום עבודה חדש, בית אבות למעמד הבינוני, ומפגשיה שם יתניעו סיפור שיכלול עולמות ריאליים ונסתרים כאחד. איינדה תומכת באינטואיציות ובתחושות חזקות שאין להן הסבר מדעי. כך, בליל מותה של אלמה, רואה אירינה את המאהב היפני לצד מיטת אהובתו הגוססת, אף שאיצ'י כבר אינו בחיים זה שלוש שנים.
בקריאת הסיפור הרומנטי הסוחף הזה, נכבלים בעוז אל הרגשות העוצמתיים של האוהבים, עד כי הכל ייתכן. אלמה, הילדה שהוריה שלחו מפולין אל הדודה באמריקה, כדי שיוכלו לעלות בשקט לרכבת אל מחנה המוות, תתאהב עד כלות דווקא ביפני המעודן. ודווקא היפני המעודן יבלה שנות נעורים מכריעות במחנה ריכוז בלב מדבריות יוטה, באותה מלחמה שממנה ניצלה אלמה. קווים מקבילים נמתחים בין איצ'י לאלמה ובין אלמה לאירינה, שגודלה בידי סביה במולדובה, ונשלחה אל אמה השתויה באמריקה.
שלושתם סבלו מילדות חריגה ומהיעדר הורים בתפקוד מלא. ושלושתם מלמדים איך לאהוב. אם בזהירות ובעדינות ובהיחבא, אך בהתמדה ובתשוקה שאינה מתכלה, ואם בקיפאון שיש להפשירו, ובסבלנות אינסופית. איינדה מאמינה בכוחה של האהבה. אהבה פעילה בכל דרך שהיא. בין גבר לאישה שאינה יכולה לוותר על מעמדה הרם לטובת חיי עוני בבקתת הגנן. בין גבר נשוי לגבר אחר, למרות התקופה המנדה אותם. בין הומוסקסואל לאשתו התלויה בתמיכתו ובהערכתו. בין אישה מבוגרת לצעירה אבודה ומוכשרת, שאותה היא מטפחת ועליה היא סומכת. וגם באהבה נוספת, נדיבה וחמה, שמרעיפים דוד ודודה אמריקאים על אחייניתם הפולנייה, יתומה מבוהלת. ובסיום הקריאה נאמר אמן לאהבה ואמן לסן פרנסיסקו לנוכח הים. כי הנה צלחנו עוד שבוע ביולי.
להיות בשומקום
ספרו של פִּיקוֹ אָיֶיר, “אמנות השקט", מפתה ביותר מהיבט אחד. המחבר, בריטי ממוצא הודי (יליד 1957), בחר להתפרנס מכתיבת ספרי מסע, ז'אנר לוכד עין ככוכב ראשון בשמי הערב. הליכה בעקבות השקט היא מן ההליכות הסימפטיות, ואם כך, יעד ה"שומקום" שמציע אייר נראה כמחוז חפץ רצוי. הספר נפתח במפגש עם ליאונרד כהן באתר ההתבודדות שלו עם החכם היפני שעמו תרגל “ישיבה שקטה". הטקסט, המלווה בתצלומי נופים אופקיים, רכי צבע ונמנעים מדרמה (צילום: אֵיידִיס אֵינַרסְדוֹטִיר האיסלנדית), מדבר על נחיצות השקט וההאטה דווקא בתקופתנו, והוא עושה זאת בבהירות רבת יופי, עד כדי ציטוט הספר כולו. “אנו, האנשים הכותבים" נאלצים (...) לבלות זמן רב בהליכה לשומקום. היצירות שלנו מתהוות לא בשעה שאנו אוספים רשמים בעולם שבחוץ, אלא כשאנחנו יושבים בשקט ומעבדים את הרשמים הללו לכדי משפטים. אפשר לומר שתפקידנו הוא להפוך חיים של תנועה לשקט של האמנות". אייר מפנה בהקשר זה לכתבי מרסל פרוסט, ולכן אין עוד לייחל לדָבר.
(מאנגלית: מרב זקס־פורטל, ספרי TED, ידיעות אחרונות, 96 עמ')
להיות בפרו
“הרומנטיקן" של מריו ורגס יוסה טווה עלילה דרום אמריקאית בטעם טלנובלה. רוב ההתרחשויות נרקמות בעיר פּיוּרָה שבצפון פרו. הנה תיאור תיירותי מפרק 18: “דון ריגוברטו, דונה לוקרסיה ופונצ'יטו הגיעו לפיורה בשעת בוקר מאוחרת בטיסה של לן־פרו, ונסעו במונית למלון לוס פורטאלס שבכיכר ארמאס. החדרים שהזמין עבורם פליסיטו יאנקה, חדר זוגי וחדר יחיד, סמוכים זה לזה, היו לשביעות רצונם. כמעט מיד לאחר שהתמקמו יצאו השלושה לטייל. הם עשו סיבוב בכיכר ארמאס שעצי תמרינדי גבוהים ועתיקים הצלו עליה ושורת עצי צאלון נאים, על פרחיהם האדומים כדם, שיוותה לה ססגוניות". לעת העלעול בדפי “התשוקות הסוערות" (לשון גב הספר) נמדדו בפיורה 19 מעלות צלזיוס. ודאי שזוהי טמפרטורה מתאימה למימוש תשוקות, ואפילו כאלו מהסוג המתון.
(מספרדית: עינת טלמון, אחוזת בית, 359 עמ')