"להיות אח של יוצר אהוד ומוכשר כמו גבריאל אחי, זה תיק, שעל אף משקלו הכבד הנו מלא כל טוב ומבורך", אומר עמנואל בלחסן, אחיו של המוזיקאי המוכשר גבריאל בלחסן, גיטריסט ההרכב המקורי של להקת "אלג'יר", שהלך לעולמו לפני ארבע שנים בנסיבות מסתוריות. "מתוך כך שאחי מת בטרם עת ובמפתיע מדום לב, בשיא יצירתו, הרי התיק עז שבעתיים, ומשאו מורגש על כתפיי בכל עת. אף שאני מבוגר ממנו, למדתי מגבריאל המון: את הטוטאליות של היצירה, את ההקרבה הנדרשת, את תעצומות הנפש, את המטרה הנעלה ואת החשיפה, שהיא קשה ליוצר רגיש ובעל עור דק".
את כל מה שלמד הוא יישם בספר ביכוריו "אירבוס A320". "הספר, שנכתב עם הרבה שהיות והפסקות, זכה להשתהות נוספת אחרי מותו של גבריאל, שטלטל אותי כך שלא הצלחתי לכתוב כלום", הוא מספר. "כששבתי אל הכתוב, רוחו וזכרו נמסכו לתוך הכתובים ברמיזה דקה בלבד, אך נוכחת. גבריאל אחי ידע והיה מעודכן לכל אורך השנים שבהן הספר נכתב בהפוגות גדולות. הוא גם דחק בי ואמר לי: 'נו, שיצא כבר'. לכן חשתי בצורך להקדיש את הספר בצורה סמלית לזכרו".
איך זה התחיל?
"בשלהי שנות ה־90 עסקתי בכתיבת שירה ופרוזה קצרה. הייתי תלמידם של המשוררים נתן יונתן ז"ל ומשה בן שאול ז"ל - שהיה לי הכבוד להיות ידידו הקרוב ובן טיפוחיו - ואשר רייך ומאיר ויזלטיר יבדל"א. דברים שכתבתי התפרסמו בעיתונות ובמוספי ספרות. לאורך השנים עסקתי בספורט תחרותי מקצועי ובמוזיקה, כתבתי ושימשתי כעורך מאמרים וטורים מקצועיים בתחומי ספורט האופניים, ריצה וסיבולת, וכפרשן בערוץ 1 וברדיו. בסתיו 2001 התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, שהתארכו וצמחו לכדי רומן. אחר כך זנחתי את זה לכמה שנים, ושוב חזרתי בעידודה של הסופרת אפרת שטיגליץ. במהלך ארבע וחצי השנים האחרונות המשכתי לכתוב ועבדתי עם עורכת הספרות רותם בירון. כשהושלמה הכתיבה, הגשתי את כתב היד לכמה הוצאות ספרים. לשמחתי קיבלתי מענה חיובי מהיר, ולבסוף יצא הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דן שביט".
ואיך התחושה?
"ספר ביכורים הוא חתיכת מעמד. יש שמחה והתרגשות חיוביים, תחושת הכרה בהצלחה, ההבנה שאכן עשיתי כאן משהו, יצירה ראויה. הקונספט של רומן סיפורים, התגלגל ונברא מעצמו תוך כדי תהליך הכתיבה. מתוך תהליך היצירה, מחד חלחלה בי ההבנה שאין מדובר באוסף סיפורים קצרים, ומאידך שאין זה רומן במבנה קלאסי מוכר וידוע. והנה נולד לו יציר הכלאיים יוצא הדופן הזה: רומן סיפורים. הספר מורכב מפרקים־סיפורים בינוניים עד ארוכים, המחוברים בחוט שדרה חזק. העלילה ורצף ההתרחשויות הם ישראליים מאוד - הצבא, מרחבי הנגב, נתב"ג, דתיות־חילוניות, השירות הצבאי ברצועת עזה. יש בהן נקודות שכל ישראלי עשוי להזדהות עמן. אך בה־בעת העלילות ייחודיות לדמות המרכזית, על הספציפיות הביוגרפית שלו: ספורטאי, אך רגיש מאוד, ישראלי, אך ממקום של מהגרים ושפה זרה, אמונה ואי־אמונה דתית, מרחבים גיאוגרפיים ומקרים שקרו רק לו".
כמה מהספר מבוסס על חייך?
"הספר לא אוטוביוגרפי. הוא ניזון כמו כל יוצר בחלקו מזרעים שמקורם בי, בחוויותי הרגשיות־גיאוגרפיות־תרבותיות. למעט פרק וחצי שהתשתית העיקרית בו היא אוטוביוגרפית, רובו - בעיקר הפרקים הגדולים שבו - הם בדיה מוחלטת. הספר הוא גרעינים ושתילים קטנים של אוטוביוגרפיה, שפיתחתי לכדי עצים מסועפי ענפים ודמיוניים לחלוטין. כבר קראתי מבקר שציין שבספר יש תחושה אוטוביוגרפית 'קרובה מדי לכותב'. אם כך, זה משמח אותי שהצלחתי 'לשטות' בו, כלומר להעניק תחושה אמיתית לעלילות שלא היו ולא נבראו".