מעט בני אדם, מוסריים ככל שיהיו, היו יוזמים את המשימה שכפה על עצמו מחבר הספר. סוון לינדקוויסט, יליד 1932, דוקטור לספרות והיסטוריה באוניברסיטת שטוקהולם, יצא למסע נורא בהשראת הספר “לב האפלה" של ג'וזף קונרד. מסעו הממשי במדבריות אפריקה הסהרית התקיים בסוף העשור החמישי לחייו בתנאים פיזיים קשים ביותר. הספר שכתב לאחר מכן (יצא לאור בשוודיה, 1992) נע על פני תקופות היסטוריות רעות כשלעצמן. כשערך את המסע היה כבר לינדקוויסט סופר בשל, שלזכותו עשרות ספרים ומאמרים, אך ביצירה הזאת באה לביטוי השקפה פסימית, ואולי יש לומר ריאליסטית, שביטויה דרש העזה גדולה ונחישות.
ז'אנר הכתיבה של לינדקוויסט אוסף אליו תבניות שונות, כדי להתיכן לכלל אמירה ספרותית ייחודית ומגובשת, שאינה מתירה למבט לסטות ממנה. היצירה בעלת עוצמה חריפה ומגוונת, בהכותה בחיישנים רגשיים, שכליים ופיזיים באבחה אחת. לינדקוויסט פורש התרחשויות היסטוריות בתמציתיות נוקדנית, מתחייב לעובדות הקשיחות בלבד ומשלב בהן פרשנות נוקבת, ללא סטיות מרככות. הוא עושה זאת בקטעים קצרים ממוספרים, כך שכל קטע הינו אוטונומי ומאפשר זמן ספיגה כנחוץ לו. קטע 154 מתחילתו ועד סופו: “אושוויץ הוא היישום המודרני, התעשייתי, של מעשה ההכחדה, שעליו התבסס שלטון המעצמות האירופי זה זמן רב".
ברצף הקטעים העובדתיים, המסופרים בסרקאזם לא מוסתר, משבץ הסופר סיוטים פיוטיים חוזרים ונשנים, שפוקדים אותו בלילות של חום מדברי וסופות חול. קטע 140 מתחילתו ועד סופו: “לארוחת ערב יש צפרדעים. צפרדעים חיות. אני מתעורר כשאני עומד לערוף בשיניי את ראשה של קרפדה ירוקה. היא עוד פועמת בידי".
ככלל, אפשר היה לתייג את הספר כספר מסע, אך הוא לא ייענה לשום רובריקה תוחמת. הוא יצירה עצמאית מחודדת הנורית לחללו של עולם אינטליגנטי, כדי לפגוע בו במדויק. כדי לעורר לחשיבה את תושבי המערב הלבן, “הנאור". האפריקאים כהי העור מכירים את הסיפור ההיסטורי הזה על בשׂרם. הם יודעים אותו כבר דורות רבים, מאז שהאדם הלבן הגיע בספינותיו לחופי אפריקה ואיי האוקיינוסים. לינדקוויסט מתמקד במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמעללי המדינות האירופיות במרחבי אפריקה. המסקנה העיקרית, שאליה הוא מוליך את הספר המר, היא, שהיטלר והנאצים לא המציאו כלום. השמדת עמים בשם הצורך ב"מרחב מחיה" הומצאה מאות שנים קודם לכן בידי הבלגים וההולנדים והצרפתים והאנגלים. כולם השמידו מיליונים כדי להרחיב גבולות אימפריאליים ולהשתלט על אוצרות טבע.
סיפור המסע של לינדקוויסט עצמו ארוג היטב ובכוונה יתרה בין העובדות ההיסטוריות שהוא בוחר להביא כאן. הסיוטים הופכים לחלק מסיפור המסע. הם מגשרים בין הזוועה ההיסטורית לקשיי המסע של המחבר. הם מבטאים את כלא חוסר הישע האנושי של אדם משכיל ומוסרי לנוכח המעשים הנוראים, שאת פרטיהם הוא מרשה לעצמו לדעת. קונרד כתב ספרות מן העובדות, שאותן הכיר מקרוב כחובל שהעמיק אל פיתולי נהרות אפריקה. אך הפיקשן של קונרד על קורץ המטורף וממלכת עבדיו, מבהיר לינדקוויסט, נכתב במקביל להתרחשות זהה במציאות, שקונרד טרם ידע עליה. התרחשות אימים מתוצרת צרפת, בלב ניז'ר.
בתיאורי מסע המחבר על פני סהרה חש הקורא בחול החורק בין שיניו ובחום הלח המפעפע מתוך הגוף אל פני העור. לינדקוויסט מתאר נסיעות בנות יום באוטובוסים חורקים על פני דיונות נטולות נתיבים. הוא חונה ביישובים מחוקים, שהרוח והחול אינם חדלים לנצח אותם. הוא מעמיק אל מדבר אינסופי, לעבר עיירות ששמותיהן לא נודעו במערב אלא להיסטוריונים שביקשו להתעמק בתולדות הקולוניאליזם הצרפתי. או האנגלי. או הבלגי. או הגרמני. ומה שכל אלה עוללו למיליוני גברים, נשים, זקנים וילדים תמימים.
“ב־1904 בדרום מערב אפריקה הוכיחו הגרמנים שגם הם רכשו את המיומנות שהאמריקנים, הבריטים ואירופים אחרים תרגלו כל המאה ה־19 - מיומנות האצת הכחדתם של עמים ‘דלי תרבות'". הגרמנים גירשו את בני ההררו באפריקה אל מחוץ לשטחי מחייתם, אל המדבר, שם מתו בהמוניהם בצמא. עם שלם. 80 אלף בני אדם, שדרכם אל המים והשדות נחסמה בגדר גרמנית וכוחות צבא. היטלר, כותב המחבר, נולד וגדל לתוך האווירה המותרת הזאת. היהודים אומנם לא היו “דלי תרבות", אבל הם היו בני בלי ארץ, והם תפסו מקום ב"מרחב המחיה". המונח “מחנה ריכוז", אומר הספר, הומצא ב־1896 בידי הספרדים בקובה, אבל הוא עשה דרך קולוניאלית בטוחה עד לשפה ולפוליטיקה הגרמנית.
"אתה כבר יודע מספיק. גם אני יודע", כך פותח לינדקוויסט את ספרו. "מה שחסר לנו הוא לא ידע. מה שחסר הוא האומץ להבין את מה שאנחנו יודעים ולהסיק את המסקנות". כן, האירופים הללו, לא צדיקים גדולים. ודאי שלא הנאצים הארורים. ואנחנו? לאיזה מרחב מחיה אנחנו מתאווים עד כלות כוחותינו? איזה עם־לא־עם רוחש שם מאחורי הגדר שהקמנו?