יותר מש"תל אביב־גן עדן־גיהינום" (הוצאת טוטם, 270 עמ') מספר על תל אביב, הוא מספר על גן העדן ועל הגיהינום ועל מה שביניהם. אוהד עוזיאל כתב רומן ביכורים, שהוא הרבה יותר מעוד רומן יאפי סתמי; ומצליח לבנות רבדים ספרותיים חשובים נוספים, המרוממים את ספרו למדרגת ספרות גבוהה, יותר מקיטורים של הגבר המצוי על "אכלה לי־שתתה לי־עזבה אותי".
את העלילה הספרותית המתרחשת ברובד המציאותי, בין תל אביב לארצות הברית, קישט בשתי עלילות נוספות המשתרגות אלו באלו, והמארג המיוחד הזה מוסיף כמובן לעניין.
מעשה בשלושה זוגות: אחד ארצי בתל אביב, ושניים פנטסטיים בגן העדן ובגיהינום. הזוג הארצי מתענג ומתייסר בחיבוטי האהבה; ואילו השטן והמלאך יושבים על כתפי הגיבורים הארציים ומניעים את מחשבותיהם ופעולותיהם. זוג המלאכים, שבתיאל ומוריאל, הם שוחרי טוב. הם עושים הכל כדי לשמר את הקשר הארצי הרומנטי בין הצעירים התל־אביביים ונאבקים קשות בזוג שדים, בשם 87 ו־22, שעושים הכל כדי לחבל באהבה הארצית, אך מבלי משים מתאהבים בעצמם, ובכך עוברים על הקודים של הגיהינום.
מסובך? לא ממש. הסיפור קולח, ולאחר כמה פרקונים כאלה, אפשר להבין מי נגד מי ומי בעד מי, ואפשר ליהנות גם מההומור וגם מהעלילה, שלוקחת אותנו מהמחוזות הארציים אל מחוזות הפנטזיה. שם עוזיאל מגלה כישרון מפתיע בעיצוב דמויות גם של מלאכים וגם של שדים. הגם שקיצור מסוים של הרומן היה עשוי לתרום להתמצאות טובה יותר במבוכי העולם הבא.
במהלך הקריאה הבחנתי בדמיון תמטי מסוים ודי מפתיע בין ספרו של אוהד עוזיאל וזה של אביו, מאיר עוזיאל, שפרסם לפני כשלוש שנים רומן אהבה בשם "איש הישר בעיניו", הכולל אף הוא רובד מאגי מפוצל סיפורי משנה. עוזיאל האב כתב רומן אהבה המתרחש בתקופה קדומה, ואילו עוזיאל הבן כתב רומן עכשווי מאוד, אך חובה לציין שהוא עושה זאת בדרך מקורית משלו.