כרוניקת האובדנים: יצירה לא שגרתית שחופרת ומהפכת את אדמת הרגש

מכאן המקצב המיוחד, המתון, כמעט שקול, שבו נמסרת אוטוביוגרפיית הצער. הבחירות המילוליות השואפות לדייק, הניסיון המתמיד לתאר ולנתח את המצבים הרגשיים שבהם מתנסה המספר. המשהו הנושך הזה, ההולך ומכאיב ככל שהקריאה נמשכת, לא מפני שמישהו צועק או משתולל או שפציעתו או מותו מתוארים בפלסטיות. להפך. מדובר ברגש שעולה בלחש מן התהום, וכשדמות הרגש הזה ברורה לחלוטין, הקורא יודע שמדובר באלגיה. אלגיה שהתחברה בשנים רבות של כמיהה ללא הקלה. אילו התבקשה מוזיקה לליווי הטקסט הזה, היינו שומעים ברקע את "לקרימוזה" מתוך הרקוויאם של מוצרט. אלה קולות האבל השקט, אחרי השוֹק הראשוני, ובטון הזה נכתב הספר.

יומן האבל הזה מדגים בעידון איך משפיעה היתמות על אנשים שונים, במקרה זה שלושה ילדים. ליז, האחות הבוגרת, יפהפייה המגוננת על לבה בקיפאון יובשני. היא הלכה ורחקה אל עולם דקדנטי, בוהמייני, אפוף סמים ואלכוהול. "החלופה לתמונת החיים והמוות היא האַין", היא מסבירה לז'יל, אחרי שהתבגרו. "האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אומנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכול המוות".

האח האמצעי, מרטי, פונה לחיים תקניים של איש מדע מן השורה. הוא מתחתן עם אישה תומכת, הוא משלים עם עקרותה, הוא מגדל כלב. משהו מפוכח מדי שולט על האבל שלו. וז'יל הצעיר מוסיף להתייסר. מתאהב בחברתו הטובה ונכסף אליה כל חייו הבוגרים. היא ורק היא תמלא את כל החללים הפעורים ביתמותו.

מעניין שוֶלס, בן למשפחת כותבים ואנשי רוח, ונכדו של הפוליטיקאי הנאצי בלדור פון שיראך (שפיקד על תנועת הנוער ההיטלראי והיה מושל וינה לאחר כיבושה), בחר שלא לערב בסיפורו אירועים היסטוריים חיצוניים. לא מלחמות, ולא נפילה של חומה, ולא איום האסלאם הקיצוני. הוא מספר קאמרי שחופר ומהפך את אדמת הרגש, מתאמץ למצוא בה פשר או תכלית. ומהבחינה הזאת, בהתכנסות הפואטית אל פנים סיפור האובדנים האישיים, הוא מתבלט בדורו הטרי. לא הכל הרה גורל בהיקף לאומי או מדינתי. לעתים די בתאונת דרכים בדרך לחופשה כדי להסיט את ההיסטוריה הפרטית לאזור חשוף, נטול נתיב או קיר מגן. הספרות נועדה להתעמק דווקא באירוע הזה, האישי, המסוים. 

"על סוף הבדידו ", בנדיקט וֶלס. תרגום מגרמנית: ארז וולק, ספרי פועלים, 261 עמ'

ויליאם מוריס (1834–1896) היה איש אשכולות אנגלי, שחשב שלאנושות יש סיכוי לשפר את מצבה. הוא פרש את עיקרי רעיונותיו החברתיים–כלכליים בנאום שנשא ב–1884 בפני חברים בסניף לונדוני של הפדרציה הסוציאליסטית–דמוקרטית. בספרון דקיק (שכותרתו "איך אנו חיים ואיך ביכולתנו לחיות") מוגש הנאום בעטיפה מלבבת. נראית בה כרזה צבעונית מ–1920 הקוראת לפועלים להתאחד.

מוריס היה סוציאליסט אדוק, והנאום שלו חושף אופטימיות ונאיביות, אך הוא מדייק בתיאור הקודר של המצב החברתי והכלכלי של רוב אוכלוסי בריטניה הגדולה בתקופתו. בימי חייו התעצם התיעוש המכני תוך ניצול הפועל הפשוט בידי המעטים שהתעשרו. ההתפתחות המואצת של התעשייה והאורבניזציה שגברה בעקבותיה, גבו מחירים אקולוגיים כבדים, ומוריס ראה רחובות מזוהמים, תעלות ונחלים שהפכו לנתיבי ביוב, ובני אדם שרדפו אחרי עצמם כדי להתפרנס בלא זמן פנאי או קורת רוח. רוב כורי הפחם והפועלים לא ראו כר דשא ולא חוו יצירת אומנות. מוריס סבר שהחיים המרודים האלה יכולים להשתנות אם אמצעי הייצור וההון יחולקו באופן הוגן בין האזרחים, ואם הייצור לא יעלה על צורכי האוכלוסייה. איך? הוא לא פירט.

מוריס הסופר, המשורר, המתרגם, הארכיטקט, המו"ל, האומן הוויזואלי, מעצב ויצרן הדפסים בדגמי פרחים בהשראת הטבע שאהב, האיש שקבע קו אופנתי דומיננטי בתקופה הוויקטוריאנית, רצה שיהיה טוב לבני האדם. שייהנו מהחיים. הוא אמר שתחרות היא מלחמה. מלחמה על שווקים וייצור מוגזם ומיותר. "כה ארוכה היא ידה של מלחמת הסחר, עד כי אין מדינה בטוחה מנזקיה. מסורות של אלפי שנים קורסות מפניה בתוך חודש ימים". הכוונה לנזקי הקולוניאליזם, שהגיע לשיאו בימיו. התחרות "משתלטת על מדינה חלשה וברברית למחצה, וכל הרומנטיקה, ההנאה או האומנות שהיו קיימות בה נרמסות אל תוך ביצה של זיהום וכיעור".

אופן היישום המעשי של עקרונותיו שוחרי הטוב לא הוגש בנאום הצודק הזה, אלא באופן כללי, אוטופי מעצם מהותו. הרלוונטיות של רעיונותיו עדיין זועקת מארובות העולם הקפיטליסטי.

(מאנגלית: רעיה ג'קסון, נהר, 65 עמ')