"הורי היו משוכנעים שבנם מת": השבוי מיום כיפור פותח את תיבת פנדורה

"’מפצח’ נותר ללא שמירה. כל החיילים מרוכזים בבונקר החמ”ל או בתאג”ד... קולות החיילים המצרים נשמעים עתה קרובים וברורים יותר ויותר. ‘איטבח אל־יהוד, איטבח אל־יהוד!’, הם חוזרים וצועקים. ניתן לשמוע את הלמות צעדיהם בתוך התעלות הסמוכות לבונקר. אני מצטמרר, ממשיך כאוטומט לטפל בפצועים, אבל הראש שלי כבר לא שם. נראה לי שסופנו הולך וקרב”.

ד”ר דן פלג (73), ששירת במלחמת יום הכיפורים כרופא המילואים במעוז “מפצח” בגזרה הדרומית של תעלת סואץ, כותב כך על הרגעים שלפני הכניעה בספרו “מי שישרוד - שיספר!”, שרואה אור בימים אלו בהוצאת “אסטרולוג”. “הופקרנו לגורלנו”, הוא קובע 44 שנה אחרי ומסרב להפנות אצבע מאשימה, “אבל לא הייתה ברירה אחרת. אלמלא כן, השריון סביבנו היה נשחק לחלוטין”.

מדוע המתנת זמן כה רב מאז המלחמה כדי לכתוב את הספר?
“נושא המלחמה והשבי היה סגור אצלי כל השנים באיזושהי תיבה סגורה המוכנה ליירט כל מי שרצה להתקרב אליה. זה פרץ החוצה כשפרשתי לגמלאות מעבודתי במרכז הרפואי רבין. רק אז התפניתי לומר לעצמי: ‘אוקיי, אתה בעצם לא יודע כלום על המלחמה, שבה בתור רופא החיילים לא נתנו לך להוציא את האף החוצה מהבונקר’”.

לא ירית אז ולו ירייה אחת.
“לא רק זאת, אלא גם אף ירייה לא עברה מעל הראש שלי, כשהייתי נתון בתוך בונקר מבוצר היטב, ששום תחמושת מצרית לא הצליחה לחדור אליו”.

עתה מצא פלג, הגמלאי הטרי, שעת כושר להשלמת המידע שהיה חסר לו בהיותו קצין צעיר. זאת, לא רק תוך כדי תחקור החיילים דאז במעוז, אלא גם בצלילה לנושא השריון בגזרה שלו, ש”אז לא היה לי מושג לגביו וכיום אפשר לבחון אותי עליו”.

מה דחף אותך לכך?
“קודם כל הייתי חייב את זה - את המידע בנוגע למה שקרה במעוז ובסביבתו - לעצמי, אולי כמשהו תרפויטי. ואני גם חייב זאת לבנותי ולנכדי. באופן מפתיע, לא דיברתי עם איש, כולל מהמשפחה שלי, על המלחמה ההיא. ‘ספר מה היה’, אמר לי אחי עלי כשחזרתי מהשבי. ‘עלי, עוד נדבר על זה’, הגבתי. אבל היום שבו ‘נדבר על זה’ לא הגיע אף פעם”.

מדוע?
“כי מרוב שהעניין היה טראומטי לגבי, הוא נשאר אצלי סגור. לא הייתי רוצה להיתפס להשוואות, אבל זה היה די דומה לסגירות של ניצולי שואה. כנראה קל יותר לשחרר טראומה כאשר כותבים עליה ולא מספרים בצורה ורבלית”.

אתה מספר ומעלה תמיהה מדוע לא ניתנה הפקודה לפינוי המעוז.
“אני מעלה את השאלה עם סימן קריאה גדול, אם כי ברור שלדרג המדיני ולראשי הצבא היו צרות יותר גדולות לנוכח האבדות הכבדות בראשית המלחמה. הדרג הלוחם בשטח, שהיה מנוע מלהחליט בעצמו, העלה בפני אלה שמעליו את השאלה מה לעשות עם המעוזים ולא קיבל תשובה חד־משמעית”.

כשיצאת בספטמבר 73’ לשירות המילואים הראשון שלך על גדות התעלה, הבאת בחשבון אפשרות של מלחמה?
“בשום פנים ואופן לא. לאנשי המילואים דאז הצטיירו התעלה והמעוזים שלאורכה כמקום שאליו היו יוצאים להסתלבט. מקובל היה לחשוב שזאת ממש קייטנה, שבה המילואימניקים נהנו מהחיים. אחרי מלחמת ההתשה, הצפי למלחמה היה נמוך מאוד. ואם בכל זאת יקרה משהו, כך נאמר, אז צה”ל החזק והגיבור ינפנף בקלות את המצרים החצופים".

"זאת הייתה שאננות טוטאלית", מספר פלג, "שאננות ויהירות - שתי מילים, שאמורות להיכתב באותיות של קידוש לבנה בכל הנוגע לתקופה ההיא. כי השאננות והיהירות היו בבירור אם כל חטאת. הלקח מכך הוא שצריך להתייחס ברצינות ובלי קיצורי דרך לכל איום ואסור לעגל פינות”.

אכן, כשפלג וחבריו הרופאים עברו בדרך לשירות המילואים שלהם בסיני השתלמות קצרה, ואחד מהם שאל מה יקרה אם למרות הכל המצרים יעזו לחצות את התעלה, הוא נענה שכל אחד במקצועו. “המפגש שלי עם מעוז ‘מפצח’ היה מעניין”, מעיד פלג. “עד אז לא יצא לי להיות על גדות התעלה, גם לא הזדמן לי לחוות תנאים מדבריים. המראה שנגלה לעיני היה מדבר בצד שלנו, ומולנו חיץ מצרי ירוק מלא במטעים. כשהגעתי למעוז, האווירה בו הייתה נינוחה מאוד, אפילו מבודחת, עם קשר של צעקות ושל קללות עם המצרים שבצד השני”.

מכתבים לא שש לשלוח משם. “היינו בטוחים שנגיע הביתה לפניהם, ונפילה בשבי לא הייתה כלולה בתוכניות שלנו”, הוא נזכר. “הקשר היחיד עם הבית היה באמצעות טלפון צבאי חורק של פעם, כשהיינו תלויים בחסדי טלפנית, אם תעביר את השיחה אם לא, בתקווה שלא תתנתק. מי חלם אז על טלפון סלולרי”.

היסטריה טוטלית
בהתחלה שעמם שם לדוקטור, “בעיקר חילקתי לחיילים כדורים נגד שלשולים ואקמול”, לדבריו. “כדי להפיג את השעמום הייתי מטפס במכנסיים קצרים או אפילו בבגד ים למגדל התצפית ומשקיף בטלסקופ על המצרים”, משחזר פלג. “ראיתי אותם מגבירים את הנוכחות הצבאית שלהם עם כל הכלים, כולל טנקים, תותחים וטילים, תופעה שהתעצמה מיום ליום. מולנו אפשר היה לצפות במאות ובאלפי מצרים מטיילים בין כלי המשחית שלהם”.

חששת?
“כרופא לא חששתי ולו לרגע אחד, מה גם שקצין המודיעין המנוסה של המעוז חיווה את דעתו שמדובר בתרגיל מצרי שיסתיים למחרת יום הכיפורים. עם זאת, הוא הבחין בסימנים מבשרי מלחמה, אבל לא התייחסו להתרעות שלו. כשאחד מחיילי המעוז דיווח שוב ושוב על התנועות של המצרים, איימו עליו שאם לא יפסיק, יישלח למשפט בפיקוד דרום בבאר שבע”.

יום כיפור. שבת בוקר. המעוז עדיין בשגרה?
“בהחלט. בשגרה אם כי במצב של כוננות. חשבנו שלכל היותר הולך להיות משהו מוגבל כמו שהיה במלחמת ההתשה. עדיין לא העלינו בדעתנו שתהיה מלחמה רחבת היקף”.

הציוד הרפואי שעמד לרשותך כרופא היה תקין?
“לגמרי. עזרה לי מאוד העובדה שאני קצין חובשים במקצועי הצבאי. עירויי הדם היו תלויים מבעוד מועד. וידאתי שכל פרט ופרט יהיה מוכן למקרה שאצטרך אותו. פתאום שמענו בבונקר מטוסים טסים בגובה אפס מעל המעוז. בהתחלה הם לא ירו על המעוז, אלא כיוונו לעבר מטרות אסטרטגיות בגזרה. אחרי כמה דקות הם פתחו בהרעשה כבדה מאוד. בונקר התאג”ד, שהיה מדופן היטב ואליו הגיעו הדי התפוצצויות הפגזים, ממש רעד, אבל בשום פנים ואופן לא היה בסכנת התמוטטות”.

ואז הגיע אליך הפצוע הראשון שלכם.
“זה היה אבי וייס, קצין המודיעין של המעוז, שעליו סיפרתי קודם. הפציעה תפסה אותו במגדל התצפית, שממנו הוא לא היה מוכן לרדת. כשהתרצה והיה בדרך למטה, המצרים טיווחו את המגדל. וייס נפגע באחד העורקים הראשיים של כף יד ימין, והדם פרץ ממנו כמו מברז. כשראיתי אותו מאדים, גם אני נבהלתי. אם חשבתי עד אז שכל האקשן אינו אלא משחק ילדים, אז הבנתי שמשחק הילדים נפסק. באותו רגע עוד הייתי נתון באשליה שלפני הפצוע הראשון והאחרון במתקפה מוגבלת. לא תיארתי לעצמי שיש התרחשות מעבר למה שקרה במעוז שלנו וכי מדובר במלחמה כוללת ואכזרית”.

וכשהמצרים החלו חודרים למעוז?
“רק שמעתי קולות. כשרציתי לראות מה קורה, חיילים תפסו אותי בחולצה ומנעו ממני לצאת מהבונקר. ‘דוקטור, אנחנו צריכים אותך!’ הם אמרו לי. מבחינתם, הייתי הביטחון שלהם, המבוגר האחראי. בסך הכל החזקנו מעמד. המצב היה בשליטה. אבל אז חיילים במעוז הבחינו שלפצצות שנפלו במרחק של עשרות מטרים מאיתנו לא היה צבע רגיל, והם חשדו שמדובר בפצצות אב”כ. באותו רגע הייתה היסטריה טוטלית ופחד מהבלתי נודע. ממש הייתה פאניקה, עד שהבנו שהייתה טעות באבחון”.

על מה שקדם לאבחון המתקן כותב פלג בספר: “קשה לתאר את רמת החרדה שלי. הדופק שלי מואץ, נשימתי מהירה וזיעה מכסה את מצחי. אני ממש חרד לגורלי ומוצף בתחושה של חוסר אונים לנוכח אמצעי לחימה מאיים ובלתי מוכר זה”.

רגע דרמטי אחר התרחש כשסגן רפי אלדן, מפקד מעוז מפצח, שאל בקשר: “המג”ד עמנואל, לאן אתה נוסע?” כשראה את הטנקים הישראליים, שהיו אמורים לחלץ את חיילי המעוז, פונים אחורה לפי פקודה ומתרחקים.

“זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במלחמה”, הודה כעבור זמן מג”ד 52 בשריון, סא”ל (לימים אלוף) עמנואל סקל. “אני מפקד הגזרה. אני מכיר את כולם אישית, אני האבא שלהם. והנה נתנו לי פקודה: ‘תנתק מגע, צא מטווח הטילים’”.

אתה כותב בספר על ששת חיילי המעוז שנפלו. לאחד מהם, משה אדדי, הוענק עיטור העוז.
“אדדי, שכונה ‘לץ’, סירב לעזוב את העמדה שלו גם כשנהרסה בהפגזה. בשעה שהמשיך להילחם, הוא עצר את שיירת הטנקים של המצרים באמצעות ררנ”ט (רימונים נגד טנקים) שירה לעברה והפגין אומץ בלתי רגיל”.

“התאבדתי רוחנית”
בשיא הלחץ, כשבונקר התאג”ד התמלא בפצועים ופלג חש לראשונה איום קיומי ממשי, כדי להרגיע את עצמו ולשרוד - מצא פתרון קסם. “אתאבד רוחנית”, אמר לעצמו. “כשמרוב לחץ ראיתי שאני לא מתפקד, נהיה לגמרי פסיכי ומרגיש שהחיים שלי נגמרים בעוד רגע, החלטתי להתאבד רוחנית, כלומר להתנתק רגשית ממה שקרה. ‘אין יותר דני’, אמרתי לעצמי, נפרדתי מכל יקירי וכל רגע שהמשכתי לחיות החשבתי כצ’ופר”.

מה יצא לך מכך?
“לאחר שעשיתי את המהלך הזה, פתאום הצלחתי לתפקד. זה, אגב, משהו שלא אני המצאתי, והוא מוכר בספרות המקצועית. במצב של לחץ קיצוני - אתה נלחם בזה או בורח. ואני החלטתי לברוח”.

פלג לא ישכח את סופו של המעוז: “לא הייתה החלטה מסודרת לגבי כניעה. המצרים השליכו רימוני עשן אל תוך פתחי האוורור של הבונקר עד שכמעט נחנקנו מרוב עשן. ניסיתי לעשות משהו כשחילקתי לחיילים משולשי חבישה טבולים במים מתוך עירוי הנוזלים. כשזה לא עזר, פשוט נשפכנו החוצה”.

לדבריו, כאן עבר עליו אחד הרגעים הנוראים ביותר במלחמה. “בעודנו צועדים בתעלות המעוז, חוטפים מכות מקתות הרובים של המצרים שמעלינו, הרגשנו שדרכנו על גופות, מה שרודף אותי עד היום”, הוא מעיד. “אלה היו ששת החיילים הראשונים שיצאו מהבונקר ונרצחו בדם קר. אף לא לרגע חשבתי אז שאלה גופות של החברים שלי”.

עיניהם של פלג וחבריו כוסו, ידיהם נקשרו בחוטי טלפון. כך הם נגררו למשאית שהובילה אותם לכלא עבאסייה בקהיר, שבו עברו עליהם 40 ימי שבי גדושים בעינויי זוועה. בדרך לכלא, כשעברו דרך ריכוזי חיילים מצרים, זוכר פלג שהם צעקו לעבר השבויים הישראלים “אללה אכבר” ואיימו בקתות רוביהם.

חווית את המצרים כעם אכזרי?
“אני לא חושב. הם עם שיש לו תרבות שונה מאוד מזו המערבית, לרבות התאכזרות לכל אסיר, לא רק ישראלי. כך אני מתאר בספר איך ראיתי במו עיני דרך חרך קטן בדלת התא שלי כיצד הם התאכזרו ללא רחם לחייל מצרי שהושלך לכלא שלנו כאסיר”.

עובדת היותך רופא העניקה לך יתרון בכלא המצרי?
“אם חשבתי שאיהנה מיתרון כלשהו, כאשר בהתאם לאמנה בינלאומית רופא לא אמור להיות אסיר, התבדיתי. בכל פעם שאמרתי ‘אנא חכים’, כלומר, אני רופא, הם הפליאו בי עוד יותר את מכותיהם. הם לא האמינו לי שאני רופא. אחד החוקרים ערך לי בחינה כאשר הפשיל את חולצתו ורצה לראות אם אזהה את ניתוח המעי העיוור שעבר. הזיהוי שלי היה נכון, ולפחות באותו רגע לא עוניתי”.

לאחר כל הסבל בכלא, בסיכומו של דבר היית בר מזל.
“אכן, בניגוד לחיילים ישראלים שנפלו בשבי הסורי, או בשבי המצרי במלחמת ההתשה, תקופת השבי שלנו לא נמשכה שנים, אלא רק 40 יום שבהם הייתי מבודד כמעט לגמרי והייתי מוותר עליהם ברצון”.

לדברי פלג, המצרים לא אפשרו לו לחגוג את השחרור מהשבי. לאחר שבמהלכו נמנע ממנו טיפול רפואי בפציעה בשפתיו, הובא יום אחד לטיפול בבית חולים. לאחר מכן אזקו אותו, כיסו את עיניו והשליכו אותו חזרה לתא, שממנו הוסע עם השבויים האחרים לנמל התעופה של קהיר.

“לא האמנתי שזה קורה לי, שהגענו למטוס”, הוא מספר. “קיוויתי כל הזמן לחופש, אבל לאחר שהמצרים שיקרו לי בכלא שוב ושוב במצח נחושה - כולל הבלוף שחמישה תאים ממני יושב משה דיין ו־13 תאים ממני יושבת גולדה מאיר - כבר לא האמנתי להם לשום דבר. הם הרי יכלו למכור לי כל דבר לאחר שלא היה לי אז שמץ של מושג אשר למה שקרה במלחמה. המצרים אפילו רצו שאאמין להם כי הכוחות המצריים כבר הגיעו לתל אביב”.

כשהגיע עם חבריו לנתב”ג, ציפתה לפלג אכזבה. “הורי קיבלו הוראה להישאר בביתם בפתח תקווה ולא להגיע לשדה התעופה”, הוא נזכר. “הם, עם האופי היקי הדפוק שלהם, צייתו. מה הסיבה לאותה הוראה? הכל הלך עקום. עדיין היו לנו שבויים בסוריה, והיה חשש מפטפוטים מיותרים”.

השיבה למצרים
החיים לא זימנו פיקניק לשבוי המשוחרר פלג. בתו התינוקת ליאת לקתה בדלקת קרום המוח מסכנת חיים והחלימה. כיום היא ביוכימאית ובעלת תואר דוקטור. בתו השנייה, נעמה, היא עורכת דין. אמו, מרים, עקרת בית ילידת וינה, לקתה בסרטן ונפטרה כעבור שנים.

“שלא יספרו לי סיפורים, שזה לא קשור לשבי שלי”, אומר פלג. “בשבילי אמא שלי היא קורבן של המלחמה. הרי יש מחקרים המצביעים על קשר בין לחץ לבין התפתחות גידולים ממאירים, והוא גורע באופן משמעותי מהיכולת להתמודד איתם. ובקשר אלי הייתה סיבה להילחץ. במלחמה לא הייתה עדות כלשהי שאני חי עד ימים ספורים לפני שחזרתי ממצרים. לא הופעתי בשום צילום של שבויים, והורי היו משוכנעים שבנם מת”.

15 שנה לאחר השבי הגיעו נישואיו של פלג ורעייתו עדנה לקצם. עד שמופיעה בספר המילה “גירושים” אי אפשר לנחש שזה מה שיקרה ביניהם. פלג כותב בחום על גרושתו. “בזמן השבי שלי היא עברה תקופה בלתי אפשרית”, הוא אומר עליה. האם הגירושים נבעו מהשלכות המלחמה ההיא? “אי אפשר לדעת”.

פלג נשוי בשנית ליעל, עורכת דין, שהתלוותה אליו בביקורו במצרים, שאותו עבר ברגשות הומים. “אוקטובר 1989”, הוא כותב בספר. “אני מרגיש צורך לברוח קצת. טראומת הפרידה מעדנה ומבנותי עינתה אותי. הלכתי לאיבוד. יעל ואני החלטנו לנסוע לכמה ימים לחו”ל. לא בהכרח למקום רחוק, אבל העיקר לברוח. 'אולי מצרים?' שאלה יעל בהיסוס מה. 'כן', עניתי מיידית במעט האנרגיה שנשארה לי”.

מוזיאון המלחמה המצרי המפואר, שנפתח זה מקרוב בקהיר, היה עדיין פתוח רק לאח”מים וסגור לקהל הרחב. “למרות זאת, הוזמנו להיכנס וניתן לי אירוח של וי־איי־פי”, מספר פלג. “הביקור במוזיאון החזיר אותי למלחמה 16 שנה אחרי. בסיומו יצאנו עם מונית לסיור בעיר. כששאלתי את הנהג היכן מקום השבי שלי, השיב: ‘מפיש עבאסייה’. מתחם הכלא, שבו כל כך סבלנו, נהרס ובמקומו נבנו בתים אחרים. בביקור שם סגרתי קצה שהיה פתוח אצלי”.

זיהית בעצמך סימנים של הלם קרב?
“לא, לא מצאתי אף פעם. אני משוכנע שאני לא עומד בקריטריונים של הלומי קרב. עם זאת, נראה לי שאני מצוי בספקטרום הרחב של נפגעי פוסט־טראומה. במלחמת המפרץ הייתי במרחק של חצי קילומטר מהמקום שבו נפלו טילי סקאד. כששמעתי את קולות הפיצוצים, הייתי משוכנע ב־100% שאלה טילים עם ראשים כימיים ונלחצתי”.

מדוע לא ביקשת הכרה כנכה צה”ל?
“לא חשבתי שזה נכון מבחינתי, גם לא הצטרפתי לשום עמותת שבויים כמו ‘ערים בלילה’. סברתי שמוטב שאמשיך את חיי כרגיל בלי להצטרף לאיזושהי קבוצה הנושאת כותרת מסוימת. הסתפקתי בבועה המוגנת היטב שבניתי סביב עצמי”.

במסגרת הבועה הזאת עשה פלג חיל כרופא נשים ומיילד, שבמשך זמן רב ניהל את חדר הלידה של המרכז הרפואי רבין. הוא מתגורר בדירה נאה בקומה ה־16 של בית דירות צפון תל־אביבי, ואף שניכר בו שחייו מתנהלים בנועם, העבר במלחמה מלווה אותו.

“הפכתי לפסימיסט אולטימטיבי”, הוא מציין. “תמיד הייתי קצת פסימי אבל אני חושב שהמלחמה והשבי החריפו אצלי את התכונה הזאת. היום אני חושב קודם שדברים עלולים להיגמר רע ולא על הסיכוי שהם יסתיימו בצורה טובה. האם זה מצביע עלי כעל פוסט־טראומטי? שיחליטו אחרים. בסיכומו של דבר, אני משוכנע שמלחמה היא אירוע הרבה יותר טראומטי מאשר שבי. אם במלחמה חשים איום קיומי, בשבי יודעים שמתישהו הוא ייגמר וחוזרים ממנו”.