חייו של הרב הרצוג: הספר שמנער את האבק מעל מוסד הרבנות

רבנים בישראל צריכים לעשות כל שביכולתם כדי להרים את הרבנות מהשפל שאליו הידרדרה: זאת המסקנה העולה מספר, שיצא לאור לאחרונה בניו יורק, המגולל את תולדות חייו של הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. את הספר המרתק הזה אפשר לקרוא כסקירה היסטורית של תקופה מיוחדת בקורות העם היהודי ומדינת ישראל, אבל גם כספר הממחיש מה פירוש הדבר להיות רב בישראל.

על רקע הטענות על תהליכי הדתה במערכת החינוך והסערה שחוללה התבטאותו של יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי, שלפיה "שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי", תרגומו לאנגלית של הספר "רבנות בסערת הימים: החיים והלימוד של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג" ראוי לתשומת לב מיוחדת לא רק של רבנים, אלא של כל מי שנמנים עם הנהגת המדינה ויש להם נגיעה לסוגיות שעומדות שעל סדר יומה של החברה.

הספר "רבנות בסערת הימים" יצא לראשונה לאור בעברית ב־1991 בהוצאת מרחב, פרי עטו של העיתונאי שאול מייזליש, אך לא עורר עניין רב. תרגומו של הספר לאנגלית בידי המתרגם תנחום יורה נעשה על רקע המצב המורכב שבו נתונה הקהילה היהודית כיום, אשר מתמודדת עם סוגיות זהות טעונות וחשה מועקה בגין המשבר המחריף ביחסיה עם ישראל. האם דווקא בתקופה זו יצליח הספר לשפוך אור על פעילות הרבנות ולהשפיע על פועלם של הרבנים, האינטלקטואלים ואנשי האקדמיה המגלים מעורבות בנושאים שעל סדר יומה של הקהילה?

תמימות דעים

תקופת כהונתו של הרב הרצוג, שהחלה עם הכתרתו הרשמית בינואר 1937 והסתיימה עם פטירתו ביולי 1959, היא ככל הנראה המימוש המושלם של הביטוי "האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון". הרב הרצוג כיהן כמנהיג דתי רוחני לא רק עבור תושבי מדינת ישראל, אלא עבור העם היהודי כולו, והוא עשה זאת בצומת היסטורי שהעם היהודי לא חווה כמוהו מאז היותו לעם.

הוא כיהן בתפקיד הרם של הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, ואז של מדינת ישראל. בין היתר, הוא מילא את התפקיד החשוב בתקופת השואה ועמד בראש ההנהגה הרוחנית־דתית של העם בעת הקמת מדינת ישראל ובשנים הראשונות של קוממיות ישראל. ככל הנראה, לא הייתה עוד דמות יהודית ציבורית שהשקיעה כל כך הרבה מרץ, זמן וכוח במאמץ לשיקום ועידוד רוחם של ניצולי שואה, ולא היה מנהיג דתי שתרם אז כל כך לעיצוב פני היהדות הדתית בישראל, לקביעת סדר העדיפויות של הדת ולקידום ערכים של אחדות ואחווה בין שכבות ומחנות שונים.

מתוכן הספר, הכולל סקירת תחנות בחייו של הרב וסיפור ההתפתחויות והאירועים הציבוריים שבהם מילא תפקיד מרכזי, עולה דמותו של מנהיג תורני ורועה רוחני מדפי התלמוד. חיים הרצוג המנוח, בנו של הרב, שכיהן כנשיא המדינה, מגדיר היטב את דמות אביו בהקדמה שכתב למהדורה העברית של הספר: "הוא היה מלומד בתורה, אבל גם התמצה בחוכמת העולם ובמדעים... אבי ומורי מצא שפה משותפת עם כל השכבות והחוגים השונים ביישוב היהודי... היום כשאנו רואים את החומות המפלגות את היהודים, כשאנו רואים את ההפרדה בין השכבות בחברה ובמיוחד את הפילוג בין הקהילות הדתיות – היום אפשר וניתן להעריך את הסמכות המלכדת של אבי".

אלא שזהו תיאור צנוע מדי. הרב הרצוג היה יותר מזה. מה שנותן לספר ממד אקטואלי הוא השילוב בין גדלות ובקיאות בתורה לבין השכלה גבוהה; בין חרדיות ושמירה קפדנית על מצוות קלות כחמורות ובין שיתוף פעולה הדוק עם כל גורם ממלכתי וציבורי; ובין חסידות, יראת שמיים מופלגת וצדקנות לבין קשר עם האיש ברחוב.

על גדלותו ובקיאותו בתורה של הרב הרצוג העידו גדולי תורה ואדמו"רים חסידיים. גם גדולי תורה ואישים תורניים שלא היו ציוניים או אוהדי המדינה התפעלו מהיקף ידיעתו בתלמוד, בספרות ההלכה ובמקורות בכלל. אחד הראשונים שחשף ברבים את גודל אישיותו התורנית של הרב הרצוג היה מרן הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל. השניים ניהלו התכתבות בענייני הלכה וגילו ביטויי הערכה הדדיים. הרב קוק כתב על הרב הרצוג שהוא "ארון קודש מלא ספרים... מאיר פני העולם בהלכה".

שנה לאחר פטירתו של הרב קוק, בשנת 1935, שמו של הרב הרצוג, שכבר היה מפורסם בעולם התורה כעילוי, עלה באופן טבעי כמועמד המתאים ביותר לכהונת רב ראשי. על המכתב שנשלח להרצוג, שכיהן אז כרב הראשי של יהודי אירלנד ושבו הוצעה לו באופן רשמי כהונת הרב הראשי, חתמו ראשי היישוב היהודי דאז, ובהם מנחם אוסישקין, יצחק בן צבי ופרופסור דוד ילין, שלא היו בדיוק נציגי הציבור החרדי. אבל במקביל ובאותו הזמן, המלצות ותמיכות נלהבות במועמדותו של הרב הרצוג יצאו ופורסמו מצדם של גדולי תורה, ראשי ישיבות ואישים תורניים חרדיים, שלא אהדו, בלשון המעטה, את הנהגת היישוב החילונית.

סיפור חייו של הרצוג, שהוא גם סבו של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, מתחיל בעיר הולדתו של הרב, לומז'ה שבפולין, שלפני השואה הייתה מפורסמת כמרכז יהודי תוסס ופורח, מעוז של יהודים חרדים, ופעלה בה ישיבה יוקרתית מפורסמת. אבל הרצוג למד תורה אצל אביו הרב יואל לייב הרצוג, שנחשב בזמנו אחד מגדולי הרבנים בליטא ובפולין. ייתכן שבגין עובדה זו, הרצוג הצעיר לא חש כבול למסגרת ישיבתית שדחתה את העולם החיצוני, ופנה ללימודים אקדמיים. בשנת 1905, בגיל 21, סיים הרצוג הצעיר לראשונה ללמוד את כל מסכתות התלמוד הבבלי. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1914, קיבל תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת לונדון. לא עבר זמן רב והרצוג פרסם את הספר "תורת האוהל", ספר יסוד על הלכות הסנהדרין - ראשון משורה של ספרי הלכה ויהדות שחיבר. עם ההתמדה והדבקות בלימודי התלמוד וספרי ההלכה, הרצוג השתלם בשפות קלאסיות ומודרניות ובמדע המתמטיקה.

בתחילת כהונתו כרב בבלפסט שבאירלנד, הכיר הרצוג את שרה למשפחת הילמן, בתו של הרב שמואל יצחק הילמן, שכיהן כחבר בית הדין הרבני בלונדון. השניים נישאו, ובתקופת מגוריהם בדבלין נולדו להם שני בנים, יעקב וחיים.

בשנים הראשונות לכהונתו כרב ראשי בארץ, מצא את עצמו הרב, שביחסו לבני האדם והקפדתו על נימוסים הזכיר ג'נטלמן בריטי, במאבק נגד הממשלה הבריטית בעקבות פרסום הספר הלבן בשנת 1939. הרצוג יזם וארגן אספות מחאה נגד הספר הלבן, ואף שיגר מכתב לראש ממשלת בריטניה צ'מברליין, שבו הזהיר מפני ההשלכות של גזירות הספר הלבן. בכנס מחאה שקיים בבית הכנסת "ישורון" בירושלים, הרב קרע לגזרים עותק של הספר הלבן. יותר משלושה עשורים אחרי כן, ב־1974, עתיד בנו, חיים הרצוג , אז שגריר ישראל באו"ם, לקרוע מעל במת מליאת האו"ם עותק של ההחלטה הידועה לשמצה שהשוותה בין הציונות לגזענות.

כחלק במאבקו נגד הספר הלבן, ואולי גם מתוך תחושה נבואית שארצות הברית תהפוך למעצמה המשפיעה במזרח התיכון, הרב נסע לארצות הברית באפריל 1941, ונפגש לשיחה ארוכה עם הנשיא רוזוולט בבית הלבן. הביקור היה הזדמנות ליהודים באמריקה להפגין את הערצתם לרב, ובניו יורק ובשיקגו השתתפו אלפי יהודים בקבלות פנים נלהבות לרב.

כשהתרחשו בארץ פעולות טרור נגד הצבא הבריטי, פרסמו הרב הרצוג ועמיתו, הרב הראשי הספרדי בן־ציון מאיר חי עוזיאל, קול קורא ל"אחינו ואחיותינו היקרים", שבו ביקשו והזהירו שני הרבנים, "חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט ושל שפיכת דמי חפים מפשע למען התנקם על שבני אומתם ודתם שפכו דמי יהודים נקיים". הרבנים התריעו מפני פעולות תגמול נגד הצבא הבריטי ש"יביא את מי מאחינו ואחיותינו לידי מעשים של שפיכת דמים, לידי מעשים העלולים גם כן לחלל את שם ישראל ואת כבוד מפעל הבניין והתחייה הלאומי שלנו בארץ קודשנו".

פירוש אמיתי לתפקיד הרב נתן הרב הרצוג בחודשים הראשונים לאחר תום מלחמת העולם השנייה כאשר נחשפו ממדי השואה וחורבן יהדות אירופה. הרב, שכבר היה אז בעשור החמישי לחייו, הקדיש עצמו למטרה אחת ויחידה: טיסות לערי אירופה ההרוסות במטרה להיפגש פנים אל פנים עם ניצולי שואה, במיוחד בני הנוער ששרדו. בפגישות אלו, שתועדו בהרחבה בעיתונים של אותם ימים, קיים הרב שיחות ארוכות עם פליטים ועקורים יהודים שעוד לא השתחררו מייסורי מחנות הריכוז. שנים לאחר מכן עוד רווחו בקרב ניצולי שואה שהשתקעו בישראל סיפורים וזיכרונות על פגישותיהם עם הרב הרצוג.

מוסד קדוש

בחודשים שלפני קום המדינה הכין הרב הרצוג טיוטות של חוקים ונהלים במטרה לשמור את צביונה הדתי של המדינה, ויזם במיוחד הצעות חוק לשמירת השבת. הרב שלח מכתב לגד פרומקין, השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון בפלשתינה תחת המנדט הבריטי. במכתבו הציע הרב הרצוג בחמישה סעיפים חוקים לשמירת שבת, כשרות, חוקי תורה, נישואים וגירושים על פי ההלכה, והבטחת קיומם של חינוך דתי ומוסדות דתיים.

הספר סוקר יוזמות נוספות בתחומים דתיים שהרב העלה בשנים הראשונות לקיום המדינה. אבל נראה שהרב לא הצליח במיוחד לקדם את שאיפותיו בתחומים אלה, ובספר מצוטטות תגובות של הרב המביעות אכזבה על תופעות שפגעו בדת. כך למשל, מכתב שכתב הרב הרצוג בשבתו כרב הראשי לראש הממשלה דוד בן־גוריון ב־6 בינואר 1950, חושף את אכזבתו. "אני בטוח שיבוא יום והגאולה תהיה שלמה", כתב. "אולם בדורנו עלינו לעשות מה שמוטל עלינו, ונקווה שהמלאכה תיגמר על ידי הבאים אחרינו... בהרבה מקרים יש לזכור את הכלל המחוכם: 'תפסת מרובה לא תפסת'".

א־שביעות הרצון מחוסר היכולת לקדם יעדים דתיים והלכתיים ולשים אותם בראש סדר העדיפויות של המדינה הנבנית - לא גרעה מהישגיו של הרב הרצוג. בתקופת כהונתו בראשות הרבנות הראשית, המוסד הזה היה חף לגמרי מפוליטיקה או מנטיות לחוג זה או אחר בציבור. מוסד הרבנות נחשב אז קדוש.

בהקדמה שכתב לספר נכדו של הרב, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא מספר כי עד היום הוא שומע מאנשים שהוא פוגש רשמים המעידים על גדולתו של הרב. "אני שואל את עצמי: היכן הם האנשים שידמו לו? היכן הרבנים שיכולים להשתוות לרב הרצוג? בדור שלנו, האומה זקוקה לרמת הישגים כשלו".