האם סערת המאמרים האנטישמיים בצרפת הסתיימה?

אנטואן גאלימאר התקשה בסוף השבוע להסתיר את אכזבתו. הבעלים והמו"ל של הוצאת ספרים הצרפתית היוקרתית "גאלימאר", נאלץ לוותר על פרסומם מחדש של כתביו האנטישמיים של הסופר "הגאון המקולל" לואי פרדיננד סלין, בעקבות השערורייה שעוררה כוונה זו. גאלימאר מצא נוסחה שבה הודה כי "לא נוצרו התנאים לגבי צורת הפרסום וההתמודדות עם הזיכרון, שיאפשרו פרסום מכובד".

הוא הסביר כי הוא עושה זאת "כמו"ל חופשי וקשוב לרגשות תקופתו", לאחר שיומיים קודם לכן עוד טען כי "אסור שהוצאה תעשה צנזורה עצמית. אין כל סיבה לא לפרסם את הספר, ויש דברים גרועים יותר". ואולי גם העדיף שאף אחד לא יעלה את דבר פעילותה של ההוצאה תחת הכיבוש והתעמולה הנאצית. גם לא את נאמנותה לסלין, שהיה סופר הבית שלה אחרי מלחמת העולם השנייה, מאז שחזר מגלותו בגרמניה, לשם נמלט אחרי נחיתת בעלות הברית, ובדנמרק, שם ביקש מקלט ובילה שנה וחצי במאסר, עד שהגיע להסדר עם מערכת המשפט הצרפתית.
 

לואי פרדיננד סלין, או בשמו האמיתי דטוש, רופא במקצועו, היה לדעת רבים סופר גדול, ויש שטענו, כמו הסופר היהודי האמריקאי פיליפ רות, כי היה גדול הסופרים הצרפתים. אך הוא היה גם אנטישמי אלים ופרו־נאצי מובהק, שתמך בגלוי בהשמדת יהודים. ברומן המטלטל והמהפכני שלו מ־1932 על (ונגד) מלחמת העולם הראשונה - "מסע אל קצה הלילה" (שתורגם בסופו של דבר גם לעברית ב־1994, אחרי שנים של היסוסים, על ידי אילנה המרמן ובהוצאת "עם עובד"), הוא שבר את הקודים הנרטיביים המקובלים עד אז. סלין יצר שיח פנימי ושפה חדשה, שעושה שימוש בשפה רשמית ואפילו רפואית, לצד שפת רחוב וניבולי פה שהציפו גם את ספריו הבאים, בעיקר את אלה שעסקו ביהודים.
 

יצירתו הידועה השנייה, "מוות באשראי", הייתה מהפכנית עוד יותר גם מבחינה סגנונית. סלין עשה, למשל, שימוש במשפטים מקוטעים כדי להביע את מצב רוחו, אך התקבל בצורה פחות טובה גם בשל הניהיליזם המוחלט שבו והירי לכל עבר. לכן, בספריו הבאים הוא כבר ידע על מי להטיל את האשמה והאחריות למצב העולם. הקומוניסטים, למשל, שאותם אכזב כשכתב ספר אנטי־סובייטי חריף, אחרי ביקור בברית המועצות. אבל יותר מכולם, את היהודים, שעליהם שפך את כל שנאתו בצורה קריקטוריסטית כל כך, עד שהיו שהתייחסו לפמפלט שלו "דברים של מה בכך לקראת טבח", כאל סאטירה על עצם הניסיון למצוא את האשמים תמיד, עד שמהר מאוד סלין הבהיר, למי שהיה לו עוד ספק, כי בנושא היהודים הוא רציני עד מוות. 

 

גיבור תרבות
 

היום הגישה המבדילה בין הספרות "הטהורה" להקשריה החברתיים כבר איננה תופסת בחקר הספרות. אבל צרפת היא מדינה ייחודית בכך שהספרות תופסת בה מעמד שווה כוח וזכויות ומקביל למדינה הפוליטית. הרפובליקה הספרותית הצרפתית מתקיימת בזכות עצמה, על פי כלליה ובתוך עולמה. לספרות חיים מלאים משלה, והחיים הספרותיים מתנהלים כסדרם לצד חיי היומיום. 
 

במדינה אחרת, הייתה דמותם של סלין ודומיו נכנסת להיסטוריה של התרבות או לפח האשפה שלה, על צדדיה החיוביים והשליליים, אבל לא בצרפת. סלין הוא גיבור מהשורה הראשונה ברפובליקה הספרותית, כך שמדי פעם חוזרת רוחו להסעיר גם את צרפת הממשית. כמו בשנת 2011, כששר התרבות דאז פרדריק מיטראן נאלץ לוותר על הכללתו ברשימת גדולי התרבות הצרפתית, וכמו בימים אלה, כש"גאלימאר", שדגדגו לה, כנראה, באצבעות זכויות הפרסום על יצירתו של סלין, שבהן היא מחזיקה.
 

בעקבות פרסום הכתבים האסורים במהדורה "מדעית" בקוויבק בקנדה, תוך ניצול החוק שמעביר אחרי 50 שנה את זכויות הפרסום למרחב הציבורי, החליטה "גאלימאר" לפרסם ספר עב־כרס עם "כתביו הפולמוסיים" של הסופר, כפי שהיא קוראת להם, שבו נאספו גם שלושת הפמפלטים האנטישמיים האלימים עד טירוף, ששימשו את התעמולה הנאצית ואף שאלו ממנה ציטוטים נרחבים, שאיש, גם לא סלין ויורשיו, לא חשבו לפרסם שוב אחרי מלחמת העולם השנייה. סלין עצמו אסר על כך, וגם אלמנתו לוסט - היום בת 101. רק עכשיו, אולי בשל גילה, שינתה את דעתה והעניקה את הסכמתה ל"גאלימאר". 
 

"דברים של מה בכך לקראת טבח", "בית ספר לגוויות" ו"הסדינים היפים" (ביטוי צרפתי שמשמעותו מצב ביש), שכתב סלין בין 1937 ל־1941. "גאלימאר" גם הבטיחה להוסיף בספר דברי הסבר ופרשנות. "חשבנו שהפעם זה יעבור בשקט", אמר גורם בהוצאה, שהופתע מהסערה שפרצה. רבים, ובמיוחד בקהילה היהודית, ביניהם צייד הנאצים וההיסטוריון סרז' קלרספלד, מצאו שדברי הפרשנות אינם מספיקים. "שום פרשנות לא תשנה דבר. האנשים לא
מתעניינים בהערות בשולי הדף", אמר קלרספלד.
 

דווקא מבקר יהודי בשם פייר אסולין היה בין יוזמי ההוצאה, והוא גם אמור לכתוב הקדמה לספר. מתאם המלחמה באנטישמיות מטעם ממשלת צרפת, פרדריק פוטייה, הביע גם הוא את ספקותיו, והזהיר את ההוצאה מפני הסיכונים שבפרסום הספר דווקא בהקשר הנוכחי של עליית האנטישמיות. היסטוריונים כמו זאב שטרנהל דרשו שהטקסט ילווה גם על ידי היסטוריונים, שיציגו את התקופה ואת מה שאירע לשנואי נפשו של סלין. 

 

ראש ממשלת צרפת, אדוארד פיליפ, מצא לנכון בראיון עיתונאי לתמוך בפרסום הספר. "אינני פוחד מהפרסום, אך יש ללוות אותו בקפידה בהסברים מתאימים", הוא אמר בראיון, כמה ימים לפני ש"גאלימאר" נכנעה לביקורת. "יש סיבות טובות לשנוא את האיש, אבל אי אפשר להתעלם מהסופר שתופס מקום מרכזי בספרות הצרפתית". בכך איבד פיליפ הרבה מניות אצל היהודים. שגרירת ישראל בצרפת, עליזה בן־נון, דרשה במכתב גלוי שכתבה להוצאה, לבטל את הפרסום. קלרספלד הביע מצדו את זעמו על דברי ראש הממשלה: "לא יעלה על הדעת שהחברה והפוליטיקה בצרפת יסכימו לפרסום הטקסטים המזיקים, גם אם הם כתובים בכישרון, המסיתים לשנאה גזעית והשמדת היהודים. אי אפשר לפרסם שוב את הטקסטים ששלחו את הורינו אל מותם". 

"לא אפרסם את הטקסטים האלה אם לא יבינו אותי כהלכה. אם סרז' קלרספלד נגדי, אני לא יכול לעשות שום דבר", אמר אנטואן גאלימאר אחרי שהשעה את תוכניתו. לדבריו, "היום האנטישמיות איננה יותר של הנוצרים, אלא של המוסלמים, והם לא יקראו את הטקסטים של סלין". הוא, לדבריו, לא מוותר. לשיטתו, יהיה אפשר לשקול את פרסום המהדורה החדשה "כשהתנאים והנסיבות יאפשרו זאת". 
 

שרת התרבות של צרפת, פרנסואז ניסן, שהיא בעצמה מו"לית לשעבר של הוצאת "פארי־סיד", הגיבה על הביטול במילים אלה: "חופש ההוצאה לאור הוא עיקרון מוחלט, גם כשמדובר בטקסטים מלאי שנאה כמו אלה. המערך הביקורתי היה אמור לעמוד במרכז תוכנית המהדורה. הוויכוח הלגיטימי של השבועות האחרונים לא העמיד בספק עיקרון זה, ואני מכבדת את החלטתו של אנטואן גאלימאר".
 

במהלך הדיון הציבורי הסוער, העלו תומכי הפרסום גם טיעונים חיוביים לכאורה. כמו הסופר דוד אליו, שנוח לו לצמצם את הבעיה לניסיון של צרפת לרפא את עצמה מבחינה נפשית: "ההיסטוריה שלנו מלאה בדפים מפוארים וברגעים דרמטיים. עלינו לעמת אותה עם המציאות כדי להבין פעם אחת ולתמיד מה קרה, כדי שזה לא יקרה שוב. שבירת המדחום אף פעם לא מרפאת את המחלה".
 

היהודים הם, כמובן, גורם לא רלוונטי לתהליך ההבראה, לעימות הפנימי האצילי הזה, שמתמיה איך פרסום דברי בלע אנטישמיים יעזור לפתור אותו. מזווית אחרת, הסופר יאן מואה טען מצדו כי דווקא פרסום כל כתביו של סלין, בלי להוציא את כתביו השפלים, "ימסמס את כוח הכישוף" של יצירתו הגאונית. והיו גם שטענו כי מוטב לפרסם רשמית, כדי שלא ליצור אצל אלה שמחפשים ומוצאים פרסומים לא רשמיים את התחושה המתוקה של טעימה מפרי אסור.

למעריציו של סלין, ולא רק בצרפת, היה תמיד נוח לטעון כי למרות עמדותיו וכתיבתו האנטישמית, הוא לא שיתף בפועל פעולה עם הנאצים. אניק דירפור ופייר אנרי טגייף מפריכים טיעונים אלה בספר שיצא בשנה שעברה, כשהם מספרים כיצד הלשין על רופא יהודי שאת מקומו רצה לתפוס. במכתבים גלויים, הוא התלונן בתקופת הכיבוש על אי־דיכוים המספיק של היהודים. לדבריו, "יהודי אחד זה כולם. יהודי יחיד לא קיים. אם יש פשפש אחד, מחטאים את כל הבית".
 

נראה שהוויכוח לגבי פרסום כתביו של סלין עוסק רק ב"מכובדות". קל מאוד למצוא ולקרוא את הכתבים האסורים באינטרנט או להשיג אותם בחנויות. למי שטורח לקרוא בהם היום, אם אינו מזדהה עם הכתוב, קשה להבין את גאוניותם הספרותית. "דברים של מה בכך לקראת טבח" הוא אוסף מעייף של דברי תעמולה אנטישמית קלאסית, תשפוכת שכתובה בשפה בוטה, שבה כל מילה שלישית היא "יהודי" בכל ההטיות האפשריות, ואפשר רק לתהות אילו הערות שולים אפשר לכתוב שם, פרט ל"המחבר אנטישמי חולני".
 

המחבר מחטט ומלקט בתזזית מכל הבא ליד, כולל סטטיסטיקות מופרכות, איתור יהודים בכל מקום, כמו למשל לנין היהודי וילדיו דוברי היידיש. המחבר מפשפש אפילו בעיתונים יהודיים שכוחי אל, כדי לדלות משם מידע על שליטת היהודים בעולם, ומגיע אפילו עד תיאטרון הבימה, רוקם הקונספירציה העולמית. אגב, הטריגר הוא כמובן אישי, וכל הכעס על היהודים מתחיל מכך שאוצר בשם גוטמן סירב לקבל את יצירותיו לייצג את צרפת בתערוכה העולמית.
 

אבל מעבר לניבולי הפה, הניסוחים המעשיים לגבי היהודים והגורל שיאה להם הם חד־משמעיים, ולא יעזרו שום התפתלויות ספרותיות. סלין מציע פתרון יצירתי - ליצור לכל היהודים גטו בקו הראשון של החזית, בלי לתת בידיהם נשק, כדי שלא ישתמטו, לדבריו, מהמלחמה. אבל הוא לא בוחל בפתרונות סופיים אחרים ואינו מסתיר את דעתו כיצד יש לטפל ביהודים ללא רחמים. 
 

מתוך "דברים של מה בכך": "לבכות זה ניצחונם של היהודים, והם מצליחים בכך באופן ראוי להערצה. העולם הוא שלנו באמצעות הדמעות! 20 מיליון מרטירים מאומנים היטב זהו כוח! הנרדפים מגיחים... משחר הימים, מדורות של עינויים...". 

מתוך "בית הספר לגוויות": "היהודים הם, מבחינה גזעית, מפלצות, היברידים, זאבים שסועים שצריכים להיעלם... היהודי מעולם לא נרדף על ידי האירים, הוא רדף את עצמו. הוא מקולל בקריעת בשרו ההיברידי... אני מרגיש חבר טוב מאוד של היטלר, של כל הגרמנים, הם אחים וצודקים מאוד שהם גזענים... האויבים האמיתיים שלנו הם היהודים והבונים החופשיים...". 
 

במכתב למזכירה הספרותית שלו כתב סלין ב־1937: "אני רוצה לשסע את גרונם של היהודים... כשהיטלר החליט לטהר את הרובע שלהם בברלין, הוא שלח למקומות ההתכנסות שלהם יחידות עם מקלעים שהרגו במטחים, בלי הבחנה, את כל הנוכחים... זו השיטה הטובה". 
 

הוויכוח על פרסום כתביו של סלין אינו צריך להסוות את המציאות המרה - פרסומן בהוצאות מכובדות של "יצירות" אנטישמיות הכתובות על ידי נאצים ואנטישמים, נמשך ואף גבר בשנים האחרונות. "גאלימאר" עצמה פרסמה בקודש הקודשים שלה, "לה פלייאד", השמור לגדולי הסופרים, את כל יצירותיו של דרייה לה רושל, הסופר ששיתף פעולה עם הנאצים, עמד בראש כתב העת של ההוצאה בתקופת הכיבוש והתאבד לאחר שחרור צרפת. הוצאת רובר לאפון פרסמה ב־2015 את הרב־מכר האנטישמי של הסופר לוסיין רברה, "ההריסות", שנכתב בזמן המצוד של יהודי פריז וגירושם למחנות ההשמדה, והיה בשעתו האפלה נפוץ הרבה יותר מספריו של סלין.