יצאנו משם בצהרי יום חורפי, ומיהרנו על מדרכה ששוליה צימחו עלים זעירים אחרי הגשם. נח ביניהם דף תלוש מסֵפֶר, שנרטב בלילה וכבר התייבש והקשיח. התעכבתי ובתי שלחה קריאה מעבר לכתפה: נו, אמא! גחנתי לראות, כאילו יהיו בדף סימני דרך לפתח שלא ידעתי לחפש. הכותרת הרצה בראש העמוד הייתה “הקרן הקיימת", ושתי מילים בתוך הטקסט קבעו: “הקרקע נרכשה", ואולי “האדמה נרכשה". הקונוטציות לא בישרו על לידת שיר, אבל בזיכרון נותרה התמונה התמימה, מִקטע נבחר מתוך שלל פרטי מציאות: עלעלים טריים סביב דף מספר.
מה היה הבניין שיצאנו ממנו? את המקום ההוא, לצד מדרכה זרויית חול, לא אמצא במפה. זה משמח, כי התמונה עצמה מקבלת עוצמה שלא הייתה בה לפני שמבטי מִסגר אותה. ובעניין זה, רוברט לואיס סטיבנסון (1850–1894), שהיה משוטט דגול, מצטט כאן אחרים בפרגמנטים על השוטטות: "עקרון השוטטות אצל פּרוּסט. 'ואז, בלי כל קשר לכל אותן טרדות ספרותיות, איזה גג, נצנוץ של שמש על אבן, ניחוח של שביל, היו גורמים לי להיעצר לפתע בעקבות עונג מסוים שהסבו לי, וגם כי נדמה שהם מסתירים משהו מעבר למה שאני רואה'".
ההתבוננות כשלעצמה, לפי כותבים באסופה המצוינת הזאת, אינה אמורה לשאת רווחים כלכליים. מדובר ברווחים אחרים, בלתי מתכלים. הרשימה של וירג'יניה וולף (1882–1941) “רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" היא מן היצירות המפיצות חדווה חסרת שם. וולף מתארת יציאה לרחובות בסיוע התירוץ של צורך לקנות עפרון עופרת, אך בעצם כדי לבלוע רשמים, להתעופף החוצה מתוך העצמי. להבחין בבעלי מלאכות מיוחדות, לפגוש בעלי מומים, להיכנס לחנות ספרים ישנים. “וכך אנחנו סוקרות במבטנו את החנות (...) לדוגמה, ספר השירים הקטן הזה, בהדפסה נאה כל כך, מעוטר בתחריטים עדינים ובדיוקן המחבר. (...) שירתו, בהיותה מעודנת ומוקפדת ונמלצת, עודנה מפיצה צליל חלילי שברירי כשל אורגן באיזה רחוב צדדי, שנגן רחוב איטלקי זקן, לבוש ז'קט קורדרוי, מנגן בו בהכנעה". איך היא מתחילה במבט כללי חרישי, מתבייתת על פרט אחד וממריאה איתו להוויות רחוקות מלונדון, אך לונדון היא שמתניעה בה את כל זאת. המתרגמת בחרה לנקוט גוף ראשון רבות בעברית, מה שמעלה את הרשימה לבמה נוספת של אמירה.
הנרי דיוויד תורו (1817–1862), למשל, ממליץ כאן על רווחים רוחניים. “בני אדם נוהרים לקליפורניה ולאוסטרליה כאילו אפשר למצוא בהן זהב אמיתי; אך לאמיתו של דבר הוא שוכן בכיוון ההפוך בדיוק". המאמר הארוך “חיים בלא עיקרון" סוקר בנימה סאטירית תחומים שונים של פעילות האדם האמריקאי. כל השגותיו של תורו רלוונטיות לכאן ולעכשיו. המאבק על החירות: “מהו ייעודה של חירות מדינית, אם לא השגת חירות מוסרית?". על פוליטיקה ועיתונות: “התחום הקרוי פוליטיקה רדוד ובלתי אנושי עד כדי כך שמעולם לא הרגשתי שיש לו איזו נגיעה בי. דומה שהעיתונים מייחדים טורים לתחומי הפוליטיקה והממשל בלי לגבות עליהם כסף; ואולי זה כל מה שמציל את התחומים האלה; אבל היות שאני נמנה עם אוהבי הספרות, ובמידת מה גם עם אוהבי האמת, לעולם איני קורא טורים אלה. איני רוצה להקהות את חוש הצדק שלי".
גארנט קדוגן, ג'מייקני יליד 1970, מתאר את ההסתגלות לחוש הצדק הקהה של האמריקאים, בעודו פוסע בקרבם. בהיותו שחור–עור הוא מתאר הליכה בקינגסטון, עיר הולדתו, בניו אורלינס ובניו יורק. “אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". המאמר של קדוגן קליל, כמעט מבודח, אבל הסיטואציות שהוא מתאר מצביעות על גזענות חיה ונמרצת, כאילו נדרשו הוכחות מהשטח שטראמפ חולש עליו.
"לאהוב, לשוטט, להפליג", וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, וולטר בנימין, גארהט קדוגן, הנרי דיוויד תורו, רוברט לואיס סטיבנסון, מאנגלית: יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב; מצרפתית: אנמרי בארטפלד; מגרמנית: הראל קון, תשע נשמות, 122 עמ'
***
גם לילדים
30 שנה המתין הסופר עוזי גדור עד ששלף ממגירתו את הסיפור, ודווקא הוא מדגים את התואם השלם בין סגנונו הייחודי של הכותב לתוכני סיפורו. הסגנון הגדורי הוא כלי לדיוק, למימוש הנגיעה הישירה בלב העניין. עורכים לשוניים מאבדים את הכיוון נוכח המצאת התחביר שלו, אך גדור בשלו, וטוב שכך. יצירתו מתעצבת בעידון נדיר ותוך נאמנות זכה לאמת הפנימית, לליבת האמירה. זה ספר שמיועד לכל גיל, יצירה אומנותית נטו. אם הוא מתאר תחושה, או מצב, או חלום, המשפט שלו תמיד יגשש אל קוראו הנאמן. ודאי כאן, בסיפור המוגש מתודעתו של ילד שעדיין לא מלאו לו 6. המספר מוסר את רשמיו של יותם, כמו בגבולות הבנת הילד, אך תוך מבט אמפתי שהוא מחליף עם הקורא מעל לראש הילד. כך נוצר סיפור רב־שכבות, עשיר בתמונות כפריות ובדמויות אנושיות מובהקות. הדפים מתעוררים לחיים שופעי ריחות, צלילים והתרחשויות. בתוך השגרה הילדית, של תור לאוטובוס בית הספר, משחקי אחר הצהריים בין העצים ושעמום שבת בבוקר, מונח אוצר הסיפור המרכזי, היקר: יותם מטפח יחסים חשאיים עם שלושה גורי נמייה. הוא מוצא דרכים לגונן על הגורים מפני המבוגרים המבקשים לחסלם עם אמם. סיפור פשוט נפלא. ("סוד", סטימצקי, 64 עמ')
חיי הומבולדט
ציטטה נוספת מספרה של אנדריאה וולף על חייו ומסקנותיו של חלוץ מסעות המחקר המדעי, אלכסנדר פון הומבולדט (1769–1859): “היה דבר אחד שפגם בחדוותו של הומבולדט: שוק העבדים שנמצא ממש מול הבית ששכרו בכיכר המרכזית של קומאנה. מראשית המאה ה–16 ייבאו הספרדים עבדים למושבותיהם באמריקה הדרומית (...). מדי בוקר הועמדו למכירה צעירים וצעירות מאפריקה. הם אולצו למשוח את גופם בשמן אגוזי קוקוס כדי לשוות לו בוהק שחור". ("המצאת הטבע, הרפתקאותיו של א.פ. הומבולדט הגיבור האבוד של המדע", מאנגלית: עמנואל לוטם, שוקן, 456 עמ')
