על היהדות וישראל
עת לחלום ועת להקיץ
הייתי רוצה לומר לאחרים מה שאני אומר לעצמי. יש שעה לחלום בלהות, לביעותים, ויש שעה להקיץ. בלי לברוח מהביעותים, אסור להתנהג בהקיץ כאילו זה המשכו של חלום בלהות. אני מאמין שאין זה משבר חולף, אין זה חירום לשעה. ועם זה, בחינת מעמדנו מראה כי זה מעמד מיוחד בתולדות ישראל, וגם בתולדות ההיסטוריה האוניברסלית.
מי שמכיר אותי יודע שאיני נוהג לצטט את עצמי, אבל ברגע זה, על יד שולחן זה, נזכרתי שבקובץ “שיח לוחמים" כלולה שיחה שאני השתתפתי באחת מן השיחות עם לוחמים מיד אחרי מלחמת ששת הימים. ולאחר שהקשבתי להם ולבני הארץ שאמרו מה שאמרו וברוח הימים ההם, אני שאלתי אותם: “ואם יתקיים בנו הפסוק 'והארץ תשקוט' - 10 שנים, 20 שנה, 40 שנה - היכן אתם תעמדו בזה? ומחר כהורים לבנים וכסבים לנכדים? סבא שלי ואבי סבי חינך אותי לדרך ארוכה שיש בה הרבה מאבק והרבה סבל. היכן סף הסבל שלכם?", בזאת נקטעה השיחה. נפלה מבוכה, שתיקה, וככה הודפס הדבר, ללא תשובה.
זה היה כשעוד היינו במדים של מלחמת ששת הימים. אני חש שאחד משורשי המשבר הוא שניטעה בנו אשליה, ובשום אופן לא בכוונת הוגיה של הציונות, או לא כל הוגיה ולא כל נווטיה, שתיתכן קפיצת דרך. ושכבר עשינו את קפיצת הדרך, וההלם הוא ההלם של סף הסבל, סף היכולת לשאת בסבל. זאת אומרת, האימה היא לא אימת הקורבנות שאתה נותן, אלא אימת הסוף - מה אחרי זה? 20 שנה זה היה כמעט ברור. אני זוכר היטב במה חזרו לוחמי מלחמת השחרור: באידיאלים - מה צריך לעשות לאחר המלחמה כדי שנהיה מתוקנים יותר, טובים יותר, סוציאליסטים יותר, בורגנים יותר, כאלה יותר. אבל דבר אחד היה כמעט ברור - שאין זה סוף הדרך. אני זוכר כמה נדהמו כמה מידידי שיודעים לקרוא שירה, שבפואמה שכתבתי סמוך למלחמת השחרור אחרי הפרידה מהדרום, זה מסתיים באיזה צל ארוך שהולך לפניהם. שאלו אותי, אמרתי: זו לא פרוגרמה, זו תחושה של אדם שכותב.
לאחר מלחמת ששת הימים זו הייתה החוויה המרכזית: זה סוף המאבק הנורא, זה הביסוס; התווכחו אם זו אתחלתא דגאולה, או חצי אתחלתא, או באמצע הגאולה. גם תיאולוגים. אל נעמיד את עצמנו לשופטים, צריך להיזהר, אולי גם זו לטובה, מי יודע? בפרספקטיבה אולי נעריך אחרת את מלחמת יום הכיפורים וגם את ששת הימים.
אבל פתאום אנחנו כמו עירומים מעצמנו... ואני מאמין שלו קמה או אם תקום כתשובה למצוקה של היום תנועה יוצרת, תשובת יצירה - כמו שתמיד נתנו ברגעי משבר גדולים; כמו שהציונות הייתה בעיקרה תנועת יצירה; תשובת יצירה למופת אחר של הזדהות עם הארץ, עם העם, עם העבר, עם העתיד, עם אורח חיים מוסרי ושורשי יותר, מופת ולא הטפת מוסר (אין אלה מוכרחים להיות מיליונים, די אם זה יתחיל במאות אנשים, לאו דווקא בארגון חדש, אבל במקומות פעילות שונים, חברתיים, כלכליים, חינוכיים, פוליטיים) - יש בזה אחת מן הדרכים שהיא חיסון וחיזוק התשתית, שהיא הדבר החשוב ביותר.
כי במאבק הכבד שעוד צפוי לנו לאורך הרבה שנים לדעתי, ינצחו הרצונות - רצון הקולקטיב לחיות ולהתקיים וכיצד להתקיים... חיים התובעים הנאה ליחיד בלא מסירות הנפש, ולא רק בשעות הקרב, שעה שהכלל הזה עוד צריך מסירות, כדי להיבנות ולהתקיים - זהו המפנה החמור ביותר בעיני, המערער את יסודות קיומנו כאן.
ואיני רואה תשובה אחרת לזה מאשר מופת של מעשה של ציבורים שונים, קטנים וגדולים, דתיים וחילונים, שייצאו מקליפותיהם כדי להורות צורה אחרת של אורח חיים וקיום... אנחנו נצטרך לעמוד במבחנים קשים מאוד, אך אני בטוח שיש בהוויה היהודית־ישראלית, זו שהוקמה כאן, יסוד לחוסן כזה, שאם לא נערער אותו במו ידינו, שום אתגר חיצוני העומד מולנו, ויהיה הכספי, ויהיה הנפט, ויהיו המלחמות - לא יוכל לנו. הוא יעלה לנו בקורבנות, הוא לא יעלה בהרס עצמי. להפך. אנחנו נגדל ואנחנו נתבסס.
ממה שאני חרד הוא אם יש בנו בשעה הזו מי שייצא מקליפתו ויחוש את תחושת השעה הזו, לחדש מעשה, לחדש יצירה שבה מונפת האמונה; האמונה לעולם איננה דבר המשומר. היהדות הייתה תמיד בעיני עימות עם אתגרי החיים, עם אתגרי הזמן. מי ששוכח את זה שוכח לדעתי מה הם עיקריה של היהדות.
מתוך כתב העת “הדים", ינואר 1975
***
לנוכח ה"סימפוזיונים" על יהדות מהי
יהדות היא זיכרון של מציאות היסטורית או זיכרון קיומי. מכיוון שהיא זיכרון, הרי היא אמיתית מן המציאות עצמה. היא עשויה להיות תודעה, אורח חיים, תרבות חיים, אמונה, זהות לאומית, תקווה וגם מדינה. אך מעל הכל או שמא למטה מכל, בתשתיתה היא אינפורמציה תורשתית.
הניסיון להטביע את היהדות בנוסחה כמוהו כניסיון להגדיר את מהותו של הבורא או מהותה של הבריאה. ניסיון כוזב הוא. אך אין לך דבר יותר כוזב מלראות את ההיסטוריה האנושית בלעדי אלה.
27.2.70
***
קירוב לבבות אמיתי בין דתיים וחילונים אפשרי רק מתוך הידברות, הידברות שיש בה כנות.
שתיים הן הבעיות, בעיני, שבהבנתן ובפתרונן מותנית הידברות אפשרית: אחת - הלגיטימיות היהודית של החילוניות - זהו האתגר האינטלקטואלי לדתיים.
שתיים - אימוץ שורה של מצוות מעשיות הוא האתגר המוסרי לגבי הציבור החופשי. לשניהם זהו קונפליקט קשה.
אך בלי לתת תשובה כנה לשתי השאלות הללו כל הידברות היא מדומה, פרגמטית, קצרת ימים, ואין בה כדי להביא להתעוררות ולהתחדשות בקרב בני הדור.
***
על התשובה ועל הימים האלה
עולמו של האדם הישראלי עומד בתחילת משבר גדול. שם בפנים, ולא בכיכרות, מקנן הדבר האיום ביותר, הוא האדם - בלי אמת. איני מתכוון בזה לשקרן - ככתוב היום על הרבה פלקטים - אלא למי שנתן גט פיטורים לאמונה האומרת שיש אמת. כל ניוונו נובע מזה שאינו רואה עוד אמת השרויה מעל לראשו, מה שאנו קוראים בשם מצפון - ושלפי הידוע ציין אותה היטלר כהמצאה יהודית. אבל המצפון מאבד כל משמעות אם על השאלה: מהי האמת? ניתנת התשובה: “במה שאני מאמין ומה שאני מצליח לשדל אחרים שיאמינו!".
על כן נדמה לי שהמצפון מטבע ברייתו אף הוא שרוי במעגל קסמים או במעגל ייסורים. כי ביסודו של דבר המצפון הוא אקט רצוני, וכמוהו כמוסר, הוא עומד על הבחירה, על הכושר להבדיל בין טוב ורע ועל החובה לעשות למען הבדלה זו: לא לפחד לחשוף את הטוב במאבק עם הרע. אך כאן אנו בתחום הקשה ביותר: כיצד עושים זאת בלא אמונה שלמה, ללא ביטחון עצמי בדעותיך, וללא תוקפנות מספקת להגן עליהן?
מכאן כפסע לאימוץ עקרון האלימות בשם הטוב - ולידת הרע יותר מכוח עמדה מוסרית ואידיאליסטית טהורה.
***
ידידי,
היו אנשים ששאלו אותי אחרי השידור בטלוויזיה אם אני באמת מפחד. כן, אני מפחד כאשר לא פחדתי כל שנותי כאן. אני מפחד מפני הרוח הרעה המהלכת בארץ ושמה קנאות. ההיסטוריה היהודית אינה מופת של סובלנות, והיא משופעת בפולמוסי קנאים. כאלה שיצאו חוצץ נגד הרמב"ם, וגדולי התורה שגירשו את החסידים, וחסידים שנידו את המשכילים, והמשכילים שהטילו שיקוצים באורתודוקסיה, והאורתודוקסיה שקיללה את הציונים והציונים שהיו טרף לייבסקציה, והכל וכולם לשם שמיים. לא בעד בצע כסף, לא לשם אינטרסים אישיים חס ושלום, אבל עד חורמה לעקור ולהרוס ולהשמיד לשם שמיים. ולא פעם ולא פעמיים לא בחלו הקנאים מכל צד במלשינות ובהסגרה לידי שלטונות זרים ועוינים, וכבר היו דברים מעולם.
אלא שזאת הפעם הראשונה שקנאות יהודית מסתייעת בטי־אן־טי, וזאת הפעם הראשונה שציבור של קנאים אלימים יש לו היכולת העקרונית למלא תפקיד ושליחות של פוליטיקאים ולקעקע את סדרי החוק והדמוקרטיה. אני מפחד כי החירות והדמוקרטיה הן ערכים אנושיים פגיעים שבירים בכל מקום וגם במדינת היהודים הצעירה. אני מפחד כי בבוא שעת האמת למדיניות הישראלית בחתירתה לשלום ולפשרה עם שכנינו, עלולים השוליים הקיצוניים להפוך את הדמגוגיה, השיסוי והאלימות לנורמות שליטות ברחובותינו.
שאלו אותי: מדוע אני כל כך פסימי? באופן פרדוקסלי נובעת הפסימיות שלי מגרעין האופטימיות שבהכרה שכל עוד לא מאוחר יש טעם לדעת הקהל ויש תכלית לפעולת מנע עממית ועדיין לא מאוחר. עדיין ניתן לעשות משהו למנוע את ההידרדרות. בואו נגרש את דיבוק הקנאות מבתינו.
1983, לאחר רצח אמיל גרינצווייג (מתוך “לעכב את הקריעה" בעריכת מוקי צור, הוצאת עם עובד, 1998)
***
הרהורי דיומא ולא בענייני דיומא
הגיע הניק גרבובסקי מוורשה, הפעם לכינוס חסידי אומות העולם, כאורח המדינה. שוב אני שומע סיפורים על אנשים פשוטים שמסרו נפשם על הצלת יהודים נרדפים, שלא על מנת לקבל פרס ולא בשליחות של ארגון וממשלה אלא כחובת הלב והמצפון, דתי או חילוני, היינו הך, אנושי. כל מה שנעשה לכבדם לא נצא ידי חובת התודה.
בישראל של שנות ה־80 אני בא במבוכה כשעולה בדעתי שאלה לעצמי: כלום היינו אנו היהודים עומדים במבחן כזה של מסירות נפש שלא לעניי עירך ואנשי שלומך? עצם השאלה מעבירה בי רטט של מצוקה. באותה שעה אני נושא תפילה לשר ההיסטוריה שאם חלילה יחזור העתיד ויסתור חזונם של דורשי טוב, אנא, יהיו נא נכדינו ונינינו בין הנבחרים למעשה של חסידות ולא מועדים לקורבן. דייני.
ראשית 87', בעין החורש ובאין קול.
***
על הכתיבה
צאו וראו כיצד מכלכלים מעשיהם חברינו הסופרים מחוץ לקיבוץ: כיוון שהספרות אינה מפרנסת את עושיה, הם זונים בעטם לצורכי הגוף. מי בעיתון מצויר, שמשלם הרבה, ומי בעיתון כלשהו שמשלם פחות. מי ברפורטאז'ות של גבורה ומי בפובליציסטיקה של אנטי־גבורה. וישנם תסכיתים וסקצ'ים ומחזות צרורים בתקווה שיהיו רבי מכר וישנם גם דברי פרוזה ושירים היוצאים דחופים לשם תשלום מהיר מהיד אל הפה. מיעוטם מסוגלים אחר כך לטהר את כתב ידם ממומים שהטילו בהם העיסוקים שבצד כביכול, שהתחייבו לעשותם, ופעמים תוכנם ותבניתם מוכתבים להם, והם השתעבדו והשתגרו בהם.
ואילו אנו בקיבוץ - כיוון שאיש לא זקוק לנו וליצירתנו, אף אחד אינו דוחק בנו. אם הייתה פעם דעת קהל שהתיימרה, מתוך כוונות רצופות אך טוב, לבקר את יצירתו של החבר שלנו, אף זו שבקה בקול דממה דקה, ועכשיו אין איש פוצה פה ומצפצף, מתוך יראת כבוד או אדישות. אינך מחויב למסור דוח מה אתה כותב והיכן אתה מפרסם, לבד מלהנהלת חשבונות, אך זה עניין של יושר. וכדי להשלים את החסר לפרנסה אפשר להגיש בחדר האוכל או להבריג ברגים בבית החרושת, שכל באיו יכובדו. אין זה נוח ביותר, אך למי נוח כל כך בעולם הזה! כנגד זה הרי אנו - ודומה שאנו בלבד! - בני חורין אנו יותר מכל סופרי ישראל. וכי יש חשוב מזה.
אומנם פעמים אתה קם בבוקר וחושב: כלום חירות - ערך מוחלט היא? ומשהו בשיפולי החזה מתחיל צובט. אך זו צרה והשיר נחמתה. ודאמירן בעלמא ונומר אמן.
2.3.70
***
בשעה שאני כותב, אני כאיש מתפלל. מאבותי הקדמונים נחלתי אילו דברים חשובים, ואחד מה שאמרו, שאסור לו לאדם שיקדים תפילתו לתפילת הציבור. גמרא אומרת אף דבר מפורש, לעולם ישתף עצמו אדם עם הציבור. חושבני כי זהו צו מוסרי שביצירה - וזה נאמר לאומה של אינדיבידואליסטים מועדים. ללמדך כי אין שירה מתעלית לדרגה של יצירה אם אינה שואבת מהוויה של ציבור, אין הוויה של ציבור באה לביטויה אלא בשירת היחיד.
ואילו הציבור שבתוכו אני מתפלל חציו מת וחציו חי. מי החי ומי המת איני יודע להשיב. כי אני מאמין במקום אחד בעולם שאין בו בית עלמין - זה עולמה של שירה. בזכות אמונה זו הריני עומד כאן לפניכם.
עין החורש־סן פרנסיסקו, 1972 (מתוך “על הגשר הצר" מאת אבא קובנר, ספרית פועלים, 1981)
***
על התרבות
בין חלונות למפתן
נאמר דבר בנאלי, אך נחוץ: תרבות ישראלית היא מתח של יצירה מתמדת ומתחדשת. היא שזורה תקופות, נופים ורבדים. מן היצירה שבכתב והממשיכים שבעל־פה, המרחיבים, המפרשים, הקודיפיקאטורים, מוסיפים ומחדשים. יש המשמרים את הגרעין ויש המבליעים את הגרעין ומקדשים את הקליפות. תרבות ישראל אינה מתמצית בין בתי אונגרין לפקיעין. היא נטויה בין רומי וירושלים ואינה מתמצית. מה שבין רומי וירושלים מכיל בתוכו את סורא ופומבדיתא, את ברצלונה ואת פראג ווינה, את אמסטרדם ואת ברלין ואת אודסה, את ורשה ואת בוסטון ואת קלוסובה ואת הר הצופים ואת אורנים - ולא יעלה על מחשבתו של שום בר דעת להציע שנינתק מבתי גידול של תרבות העמים, מן המערב ומן המזרח, ונציב מחיצות אטומות בינינו והעולם, נגיף חלונות ונעשה את חצרנו חגיגה לצפרדעים...
אך הבעיה הקשה היא כיצד אנו פותחים אפיקים אל מקורות התרבות שלנו, מפתן ביתנו? כי נודה ולא נתעלם: כאן ולא בחיבור עם העולם אירע הנתק. כאן התחוללה הקריעה. אנשים מבוגרים יכולים לחיות עם קרע בנשמה, צעירים - יש להם ערגה לשלמות. עד שלא רבים הם החוזרים בתשובה, שמא מוטב שנחזור - במחשבה.
מתוך הרצאת הפתיחה של מועצת התרבות המ"ו של הקיבוץ הארצי בקיבוץ הזורע, 1982
הקטעים באדיבות ארכיון מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה. ביום רביעי, 14.3, בשעה 18:00, ייערך בגבעת חביבה ערב לציון 100 שנה להולדתו של אבא קובנר, שבו יוצגו לראשונה לחנים לשיריו