ישנן סיבות שונות לתופעת הפופולריות של ספרי הנס פאלאדה, הסופר הגרמני רודולף דיטצן (1947–1893). לטעמי, מורכבות ספרותית אינה אחת מהן. כשתרגומו של “לבד בברלין" יצא כאן לאור, הוא נישא בפי הישראלים כאילו קמה מאפרה גרסה עילית חדשה לספרות הגרמנית. התגלותו מחדש אירעה בעשור השני לשנות אלפיים, במרחק כרונולוגי מספק מזוועות הרייך השלישי. פאלאדה חשף בפני העולם את סבלות העם הגרמני תחת שלטון היטלר. הגרמנים, שהיו בהם לא מעטים שאכן סבלו תחת המשטר הנאצי, קיבלו חותמת לגיטימציה לאומללותם שהושכחה בתום מלחמת העולם השנייה. הזמן, והתהליכים החברתיים והפוליטיים, שימשו קרקע רכה לקבלת כתבי פאלאדה.
כשלעצמי לחמתי בשעמום תוך מאמץ כן לחצות עשרות עמודים ברומן הראשון ההוא שתורגם, אך סבלנותי לא עמדה לי. בכתיבה של פאלאדה יש משהו סכמתי, פרטני שלא לצורך ושטוח, אבל בספר שלפנינו גוברת האמת האישית על עירום הסיפור. הקורא נצמד לעצבים החשופים של הגיבור דוֹל, נדבק בדיכאונו, ואינו יכול להינתק מהדפים. קראתי את “השיבה לברלין" מתוך הכרח פנימי, באותה חרדה קרה, שמצמידה אותי לאוטוביוגרפיות מן השואה. לגרמנים לא הייתה שואה, אבל לאזרח הגרמני האינטליגנטי, הביקורתי, היו חרא של חיים מתחת למסמרי הסוליה הנאצית. ברומן הזה, שנכתב מיד לאחר המלחמה, מתואר כמה נוראות היו אותן שנים למי שביקש להמשיך לחיות בלי להשתייך למנגנון הרייך.
בלי לדעת שמדובר בעובדות חייו המרים של הסופר בין 1933 ל–1945, הסיפור משכנע, אך זה גם, כנראה, מקור כוחו. זה לא פיקשן. זה חיתוך רוחב שותת שביצע פאלאדה בגוויית 12 השנים הקשות בחייו. הטקסט הופך לסימבולי, למייצג, בזכות עוצמתו הסיפורית. הקורא מוזמן להתעלם מהעובדה שדיטצן היה דיכאוני לפני שהיטלר יסד את המפלגה. הוא היה אדם לא יציב, חסר מקצוע מובהק, וישב פעמיים בכלא על עבירות מעילה. הוא היה אלכוהוליסט ונרקומן לפני שהיטלר עלה לשלטון, ומצבו החמיר, כמובן, לאחר מכן.
הבעיות האישיות שאיתן התמודד בחייו הופכות ברומן לבעיות של העם הגרמני. מחלת הנפש של הסופר, שבגינה שב והתאשפז בסנטוריום, היא מחלת הנפש של העם הגרמני. נכון לחשוב כאן על כל עם שאינו אוצר כוח להפיל שלטון הרסני. הגיבור של פאלאדה מפרפר בין רצון להתעשת לבין רפיון כוחות. בתוך כך הוא מתאר את הנפשות הגרמניות סביבו, שרובן מסואבות ומושחתות. חיילי הוורמאכט מחביאים מזון וציוד, בעוד האזרחים נאנקים ברעב וילדיהם מתים ממחסור בתרופות.
הגיבור חי בפאתי עיירה קרתנית במזרח גרמניה, שאליה נמלט מברלין הנחרבת בהפצצות. תושבי העיירה שוטמים את הזר. הוא לא שייך. כשמגיעים הרוסים, הוא שמח לקראתם ושוכח שהוא כן שייך. לעם הגרמני. “כל התקוות שתלה לאורך זמן רב כל כך בסיום המלחמה הזאת התנפצו בצורה מבישה לנוכח מבטיהם של שלושה חיילים רוסים! הוא היה גרמני, ולכן השתייך לעם השנוא ביותר, הבזוי ביותר על פני כדור הארץ. עם הממוקם נמוך יותר מהגזע הפרימיטיבי ביותר של תוככי אפריקה (...)". כן, פאלאדה, כנראה, לא היה נקי מגזענות ארית. ובסיפורו הגיבור הופך לאחד הגרמנים הנקמניים, דווקא תחת צבא השחרור. הרוסי ממנה אותו לראש העיירה, וסמכותו מעצימה את הזחיחות הרעה הטמונה אפילו בגרמני הנאור לכאורה.
השלום שקידם את פני השבים לברלין מתואר כגסיסה מתארכת. הגיבור גורר רגליים בין החורבות, מנסה לשוב לכתיבה אך חדוות היצירה אבדה לו. ואולי אין הוא מייצג את כל הגרמנים, אלא רק את אלה שלא הבריאו ממחלת הנאציזם. אלה שכָּלוּ, בעוד השאר הקימו בחריצות את העיר מהריסותיה.
"השיבה לברלין", הנס פאלאדה, מגרמנית: יוסיפיה סימון, פן, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 268 עמ'
***
בגוף ראשון
“מועדון הניצולים", מאת מייקל בורנסטין ודבי בורנסטין הולינסטט, מאנגלית: אורטל אריכה, כנרת, זמורה–ביתן, 240 עמ' + עמודי תמונות
מתוך ההקדמה, מאת מייקל בורנסטין: “זה אני בתמונה - הילד הקטן בחזית מימין. כילד בן ארבע הצלחתי לחמוק ממוות במפעל ההרג שיותר ממיליון יהודים נרצחו בו במהלך השואה. הייתי אחד הילדים הצעירים שיצאו בחיים ממחנה ההשמדה. התמונה לקוחה מסרטונים שהצבא הסובייטי צילם אחרי ששחרר את אושוויץ ב–27 בינואר 1945. בימינו אפשר למצוא בקלות קטעים מהסרטונים האלה ברשת. בתמונה אני עם קבוצה של ילדים, ואנחנו מראים לצלם את מספרי האסירים שקועקעו בזרועות שלנו כשהגענו למחנה (...) במשך זמן רב לא דיברתי על מה שקרה לי במהלך המלחמה".
“היינו בני המזל", מבוסס על סיפור אמיתי מאת ג'ורג'יה האנטר, מאנגלית: יעל אכמון, מטר/סיפורת, 456 עמ'
“אדי: פריז, צרפת - ראשית מרץ, 1939"
“הוא לא תכנן להישאר ער כל הלילה. הוא תכנן לצאת מגראן דוּק בערך בחצות ולישון כמה שעות בתחנת הרכבת גאר דוּ נוֹר לפני הנסיעה חזרה לטולוז. אבל עכשיו - הוא מעיף מבט בשעון - כבר כמעט שש בבוקר. כזאת היא ההשפעה של מונמרטר עליו. מועדוני הג'אז והקברטים, המוני הפריזאים הצעירים, המתריסים שאינם מוכנים להניח לדבר, אפילו לא לאיום המלחמה, להעיב על מצב רוחם - כל זה משכּר".
“במלכודת הרשע, האדישות והסילוף", פעולות ההצלה של הנזי ויואל ברנד בשואה ומחירן, מאת דניאל ברנד, ידיעות ספרים, ספרי חמד, 295 עמ'
מתוך פתח דבר: “מיד אחרי השתלטותה של גרמניה על הונגריה במרס 1944 העבירו הורי את אחי מיכאל, שהיה אז בן חמש שנים ומחצה, ואותי, בן שלוש שנים ומחצה, לחזקתה של וילמה, הונגרייה נוצרייה שעבדה בביתנו וחיה עם בן זוגה גאבּוֹר. הורי שיכנו אותם בבית מגורים חדש בפאתי העיר, והועברנו אליהם לחיות כילדיהם הנוצרים בשמות הונגריים בדויים שאינם זכורים לי".
