"מחתרת המסילה", קולסון וייטהד, מאנגלית:
הספר הזה זיכה את קולסון וייטהד בשפע פרסים, כולל בפוליצר, ואין לתמוה על כך. העבדות אינה חדלה לכרסם ביסודותיה של החברה האמריקאית. עבדות האדם שחור–העור טבועה בגנום האמריקאי. כל מאסר ברוטלי של נער אפרו–אמריקאי, שלא לומר, רצח של שחור–עור בידי שוטרים לבנים, מצית את הרחובות. האדם הלבן מוסיף לפחד, והאדם השחור מוסיף לזעום. מוראות העבדות, והגזענות שהולידה אותה ונותרה לפעפע אחריה, אינן מרפות מאווירה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
קולסון וייטהד, יליד ניו יורק (1969), סופר שחור–עור עם פני ילד טוב וראסטות שקוראות תיגר על הבעתו הנינוחה, בחר לכתוב על תנועת הבריחה מהעבדות. העבדות עצמה מתוארת בספרו לפרטיה המזוויעים, אך וייטהד מתמקד דווקא בהימלטות. הבריחה שהוא מתאר היא אינסופית ונמשכת לעבר הנצח. השפחה הנמלטת, קוֹרה, תביט תמיד בחשש אל מעבר לכתפה. בכל פעם שתתחיל לחוש בשגרה סבירה במסגרת מגוננת, יתברר שהרודפים בפתח. אין יישוב בדרום או בצפון שיכול להבטיח לה חיים. אין מקום שבו תוכל לעבוד למחייתה, להתאהב, ללדת ילדים. המצב שלה קיצוני, כמובן, כי היא נולדה בחוות כותנה דרומית במחצית הראשונה של המאה ה–19, אבל וייטהד לא השאיר אותה בעבָר. ספרו עז מבע וכה רגיש, עד כי דומה שגיבורתו עדיין מוסיפה לברוח בקרבנו. פצועה בגופה ובנפשה היא ממשיכה לשאוף אל החופש, אל הנורמליות.
קוֹרה ניחנה ברכיב בריא מולד של רצון למימוש האינדיבידואום. היא עשויה לייצג גם היום כל מי שנולד בשכונת עוני, גטו שחור בכרך אמריקאי גדול. כדי להבליט את תוויה של מציאות גזענית וייטהד הוליד אותה לתקופה ולמקום שלא נזקקו להעמדת פנים. האדונים היו לבנים אכזריים, ושחורי העור היו עבדים עלובים. זה היה סדר חברתי לגיטימי. אבל פניו של הסופר לא היו רק אל העבר, לצורכי רומן היסטורי מרתק. ביצירה שלו משוקעת כוונה אקטואלית ברורה. שימו לב, אומר הסיפור, התפיסה שראתה בעבד האפריקאי “יצור", “דבָר", עדיין מקננת מתחת להסוואות בחברה של המאה ה–21. וישנם, גם היום, מקומות שהגזענות אינה זקוקה בהם למסיכות, האווירה מספקת אופציות לגזענות גלויה.
וייטהד נטל את המושג הרווח “מחתרת המסילה", ששימש כמטפורה למערכת הוולונטרית שהתארגנה כדי לסייע לעבדים נמלטים במאה ה–19, והפך אותה לרשת מנהרות ממשית, חפורה. הסופר ברא פנטזיה של דרכי בריחה תת–קרקעיות. “במקום לדבוק בעובדות", אמר בראיון לא מכבר, “בחרתי לדבוק באמת". והאמת הייתה שעבדים רצו תמיד להימלט, ואף נמלטו, למרות סכנת החיים, ובעזרת אנשים טובים שהתגייסו למטרה הנעלה הזאת. וייטהד מתאר היטב את החרדה שליוותה כל מי שתרם למערך הבריחה. סכנת המוות הייתה מיידית ומתמדת. לבנים ושחורים, עשירים ועניים, עבדים משוחררים או כבולים, כולם תפקדו בנשימה קצרה ומבוהלת. וממילא, אם היית עבד, החיים, כך מבהיר הספר כיצירות רבות לפניו, היו רגע חולף. תוחלת חייו של עבד לא הייתה נתון שבעליו טיפח. עבד חדש נרכש במקומו מיד.
רומנים היסטוריים עלולים ללקות ברדידות, בעודף צבע, או באי–דיוקים הנובעים מאלה. הקריאה בספר עדויות אותנטי או במחקר ממוסמך ודאי נהנית מיתר אמינות. אבל ברומן של וייטהד יש באמת לב חזק ופועם של אמת. המנהרות שחפר באדמה כדי להמחיש את דרכי הבריחה המקוטעות, הארעיות והאפלות, מעצימות את התחושות המעיקות של המציאות כפי שהייתה. כשהסופר בחר למסור את הסיפור באמצעות אישה שזוועת ימיה לא הצליחה להכניעה, הצביע בפני הקורא על הדמות הפגיעה בהיסטוריה (אישה, שחורה, שפחה), אך בה–בעת אין כמותה להעזה, לנחישות, לאינטואיציה ערנית, לתושייה ולרעב בלתי מנוצח לעתיד טוב יותר.
הבלתי נלאים
רוכבי הג'ירו החדירו אל אובך ארצנו את האנרגיה המיוחדת שגראנד–טורים מבעירים בכבישים בני מזל. הרוכבים המקצועיים, עם ובלי סמים, נדמים כאילו חדלו להיות בני אנוש. לא יכולתם הפיזית יוצאת הדופן מלהיבה, אלא רוחו של הרוכב הבודד. גם כשהוא שייך לקבוצה, כל מאודו נתון להמשך הרכיבה. נגד גופו שלו, נגד תנאי הכביש ומזג האוויר, נגד צופים משוגעים. הרכיבה הרצופה, לאורך יותר ממאתיים קילומטרים, חושפת משהו כביר באישיותו. הדבקות החורכת, המאמץ שמעבר ליכולת. עליו להפוך אופניים לשריר מניע נוסף בגופו. דיוויד קובנטרי, סופר ניו זילנדי, כתב רומן רב תנופה וטעון צער על טרגדיות שאדם נושא איתו גם כשהוא רוכב בגראנד טור. לעתים הטקסט נגוע בנימת פאתוס לוחצת עד זיוף, אך לא בקטעים הנקיים הנוגעים לאירוע הרכיבה ההיסטורי, שעליו מבוסס הסיפור. "לא הרחק מדנקרק, 70 ק"מ ממנה, הולכים לאופרמן המזלגות. הם נכנעים לכבישים המרוצפים אבנים עגלגלות. הדברים האלה מקימים רעש צורמני. אנחנו יושבים לצד הדרך בזמן שהוא מתקין מסגרת חדשה לגלגלים ולשרשרת שלו. אנחנו יושבים איתו, ובכל זאת הוא נראה בודד כל כך". קובנטרי שוזר את הטור דה פראנס של 1928, השנה הראשונה שבה השתתפו בטור רוכבים מניו זילנד ומאוסטרליה, בזיכרונות מרים ממלחמת העולם הראשונה. אחד הרוכבים רואה בנופי צפון צרפת את המקום שנצרב בתודעת אחיו, טייס שמטוסו התרסק (“המייל הבלתי–נראה", מאנגלית: גיל שמר, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 323 עמ').
גבעת ווטרשיפ
בחנות הרהיטים מונחים ספרים לקישוט. בעלי עסקים חושקים בצבעי הכריכות וברושם התרבותי. בכוננית בסגנון רטרו ניצב הספר הוותיק של ריצ'רד אדמס בין ספר קודש לאטלס ישן. בעמוד הראשון: “שקיעת מאי האדימה בעננים, ונותרה עוד מחצית השעה עד לדמדומים. המדרון הצחיח היה מנומר ארנבונים" (מאנגלית: רנה ליטוין, זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו).