"מתגעגע כמו ילד": המכתבים שחושפים את חיי האהבה ביישוב הציוני

 "אהובתי, עכשיו קיבלתי את מכתבך, ובינתיים את יודעת שאני מגיע. האם את מודעת גם לעובדה שבגללך 15 יהודים מכובדים מחויבים לטוס לפלשתינה? הנציגים האמריקאים התנגדו לקיום הישיבה בירושלים, והרוב היה כנראה בעד כינוס הישיבה בפריז, אבל אני התעקשתי על פלשתינה. את בוודאי מנחשת את הסיבה. האם את שמחה? מבולבלת? נקווה שלא יהיה עוצר או פעולת טרור שישבשו את קיום הישיבה. אני מתגעגע אלייך כמו ילד שרוצה להגשים חלום. שלך, נ.".

המכתב הזה, שנכתב ב־19 בפברואר 1947 לאילזה הירש ז"ל, מופיע בספר "אני, אמא והבית הלאומי" (הוצאת "עולם חדש") שפרסם לאחרונה מיכאל (מייקל) עופר, בנה של הירש. זהו ספר ביוגרפי גלוי לב, המשלב את סיפור חייו של עופר עם חייה הרבגוניים והמרתקים של אמו, דרך מכתביה וזיכרונותיו, אך הדבר המעניין ביותר בכל הרומנטיקה הזאת הוא זהות האדם שמאחורי המכתבים. "מי שכתב את המכתב הזה לאמי הוא ד״ר נחום גולדמן ז"ל, ממייסדי הקונגרס הציוני, אבי תוכנית החלוקה והסכם השילומים עם גרמניה", מספר עופר. "לאחר מותה של אמי גיליתי מאות מכתבים שהוא כתב לה בשנים 1944־1952, בזמן שכל אחד מהם היה נשוי לבן זוג אחר".

במכתב נוסף שנשלח להירש בתאריך 8 ביולי 1946, נכתב: "אהובתי, אלו ימים מרגשים ביותר. כאשר שמעתי את החדשות על קבלתה של תוכנית החלוקה נסעתי מיד לניו יורק. היום הגעתי לוושינגטון ומחר אפגש עם הנשיא טרומן. קיבלתי מברק מוויצמן לבוא לפלשתינה מיד, ואעשה זאת ברצון אם רק אצליח להשיג מקום. האנשים שלי בלונדון עומדים על כך שאשאר בוושינגטון. אטלגרף לך את הפרטים כשאדע בוודאות מה קורה. אני מקווה שהכל בסדר אצלך. לוּטר ורות קיבלו ויזה. האם יש אצלכם שוב צנזורה על המכתבים? מחכה לך בגעגועים. שלך, נ.".

מכתבים בכתב יד בגרמנית

עופר (83), גמלאי מקיבוץ בית אלפא, נשוי, אב לשלושה ילדים, סבא לשישה נכדים, עסק רוב חייו בהוראה, ובתפקידו האחרון היה מנכ"ל מכללת אורנים. הוא נולד בגרמניה ב־1935, והיגר עם משפחתו לפלסטינה ב־1936. אמו, אילזה הירש (לבית מאייר), הייתה מורה להתעמלות אורתופדית לילדים. אביו, ולטר הירש, היה רופא ילדים. עופר היה ילד הסנדוויץ', בין האח הבכור תומי ז"ל, לבן הזקונים, יובל. עד גיל 10 הוא התגורר עם משפחתו בשכונת רחביה בירושלים.

"זה היה בית מבוסס של העלייה היקית של שנות ה־30, העלייה הבורגנית, שהגיעה עם כל הרכוש, כולל הספרים שהיו להם בבית", הוא מספר. "למדתי בגימנסיה העברית רחביה. הייתי תלמיד די מחורבן. המחנכים חשבו שאני ילד נהדר, אבל לא מתאים לבית הספר, ולכן המליצו להורים שלי לשלוח אותי לקיבוץ. וכך, בכיתה ה', הגעתי לבית אלפא. בצבא שירתתי בחיל הקשר כאלחוטן, ובסיום השירות הצבאי חזרתי לקיבוץ והייתי רועה צאן במשך שמונה שנים. אחר כך שלחו אותי לקנדה, שם הייתי שליח של השומר הצעיר. בגיל 33 חזרתי מהשליחות, למדתי היסטוריה של עם ישראל ונעשיתי מורה".

"אני, אמא והבית הלאומי" הוא ספרו השני של עופר. ספרו הראשון, "האב, הבן ורוח החופש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים) פורסם בשנת 2009, ויכול אף הוא לשמש חומר לטלנובלה בפני עצמו. "הייתי אז פנסיונר בגיל 71, ונהגתי לכתוב לעצמי כל מיני רשימות", הוא מספר. "כאשר אמי נפטרה בשנת 2005, הגעתי עם אחי יובל לביתה בירושלים כדי לעשות סדר בדברים, וגיליתי המון מכתבים שאמא שלי קיבלה מאז שהיא התחתנה. לקחתי את המכתבים, אבל הבעיה הייתה שכולם היו כתובים בכתב יד בגרמנית. הסתייעתי בסיליה הראל, שעבדה איתי במכללת אורנים, והיא עזרה לי בתרגום. אז התברר לי שלאמא היו מאהבים, ורוב המכתבים היו למעשה מכתבי אהבה של כל מיני גברים נחמדים".

זה הפתיע אותך?
"לא, ממש לא. ידעתי שלאמא ולאבא שלי היו חברויות שונות ומשונות. היו להם הרבה חברים, הם נהגו לעשות הרבה מסיבות בבית שלנו, עם ריקודים ושתייה, הייתה אווירה שמחה ומאוד פתוחה, ולכן לא נפלתי מהכיסא מהגילוי. מעבר לזה, אדם זקן רואה דברים אחרת מאשר אדם צעיר. בגיל 70 התייחסתי לזה יותר בסקרנות מאשר בכעס".

המכתבים המרתקים הללו העסיקו את עופר, שאף גולל את תוכנם בספרו הראשון. "בין ערימות המכתבים שהבאתי מביתה של אמי הייתה שקית אחת שלא הספקתי לגעת בה", הוא ממשיך לספר. "בשקית הזו הייתה חבילה גדולה מאוד של מכתבי אהבה לוהטים שכתב לאמא שלי ד"ר נחום גולדמן במשך שמונה שנים". המכתבים הללו הולידו את ספרו השני.

רומן ציוני

גולדמן, ממנהיגי הציונות וממייסדי הקונגרס היהודי העולמי ונשיאו, נולד בעיירה וישנבה שבאימפריה הרוסית (כיום בלארוס, ליד גבול ליטא), ובילדותו עברה משפחתו לפרנקפורט, שם גדל. בשנת 1927 הוא נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני מטעם הסיעה הרדיקלית, והשתתף בוועדה המדינית שניהלה את המשא ומתן עם הממשלה הבריטית אחרי פרסום הספר הלבן של הלורד פאספילד. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, גולדמן הגיע לניו יורק, שם הצטרף לוועד החירום הציוני, והיה שותף למשא ומתן עם שלטונות המנדט הבריטי למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

לאחר הקמת המדינה היה בין המנהיגים היהודיים שקיימו משא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים, פעל למען יהודי ברית המועצות ואף קיבל ב־1970 הזמנה מנשיא מצרים נאצר הזמנה לפגישה בקהיר במטרה להניע תהליך שלום בין המדינות, אך דחה אותה בשל סירובה של ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר.

"נחום גולדמן ואמי נפגשו בברלין עוד לפני שאמא עלתה לארץ", מספר עופר. "אני לא יודע מתי התפתח הרומן ביניהם, אבל אני יודע שהוא השפיע על העובדה שאמא הייתה מאוד ציונית. מאוחר יותר, מתוקף תפקידו, הוא הגיע לבקר בפלסטינה והיה מתקשר לאמא. היה ביניהם קשר שכנראה הפך לרומן. הוא היה מגיע אלינו הרבה פעמים הביתה בזמן שהיה בארץ".

איך הרגשת כשגילית את מכתבי האהבה?
"לא הייתי בשוק, לא כעסתי על אמא שלי, אבל הייתי סקרן. מאוד אהבתי את אמא. היא הייתה אישה מאוד יפה, מאוד נחמדה, והייתה מאוד מקובלת ברחביה. אמא אהבה מאוד את הילדים שלה, היא בישלה נהדר, החזיקה בית נהדר, והיו לה גם אהבות ורומנים. היו לה הרבה חברים וחברות שידעו על הרומנים שלה, אבל אנחנו לא ידענו".

איזה דברים מעניינים גילית במכתבים האלה?
"עד אז חשבתי שנחום הוא ידיד המשפחה. לא ידעתי על סיפור האהבה ביניהם. במכתבים הוא גם דיבר על מנהיגי היישוב, כגון דוד בן־גוריון, משה שרת ואחרים. למשל, באחד המכתבים הוא מספר לאמי שההנהלה הציונית רצתה להיפגש בפריז, אבל הוא שכנע אותם להיפגש בירושלים כדי שיוכל לפגוש אותה. בספר פרסמתי 60 מכתבי אהבה. לא דייקתי מילה במילה, לפעמים קיצרתי אותם, והכנסתי מה שהיה נראה לי מעניין".

במכתב מיום 8 במאי 1946, כותב גולדמן: "אהובתי, זהו המכתב הראשון שאני שולח כאזרח אמריקאי. אתמול השביע אותי שופט שהיה יועצו המשפטי של הגנרל אייזנהאור. באולם היו כ־800 אזרחים חדשים שהושבעו כמוני, והשופט, שהכיר אותי, פנה אלי לפני כולם וניהל איתי שיחה קצרה. זה היה מביך למדי. בנוסף, הייתי אמור לקבל את הניירת החדשה בתוך כמה חודשים, אך השופט דאג לכך שאקבל את הניירות במקום. עכשיו אני 'יאנקי'.

"האם אהבת פעם בחייך אזרח אמריקאי? האם את מרגישה מיוחדת? האם בעדת המעריצים שלך יש מעריץ או מאהב אמריקאי? ב־15 ביולי בפריז יהיה טוב, בינתיים יש לי הרבה מאוד עבודה. בכל יום יש התרחשויות חדשות ואני נוסע הרבה לוושינגטון, אני לא פסימי. אני חושב עלייך ונמצא איתך כל הזמן. אל תדאגי, אני בסדר, אני לא גועלי. כולי שלך, נ.".

יש לך מושג למה הרומן ביניהם נגמר בסופו של דבר?
"אני לא יודע למה, אבל מצאתי גם יומן קטן של אמי שגם בו היו כל מיני סיפורי אהבה נחמדים שלא פרסמתי. למשל, ביומן שלה כתוב שהיא קבעה פגישה עם זה וזה, ו'נחום נורא כועס, אבל מגיע לו'. או כל הזמן הוא היה נשבע לה שהוא לא נפגש עם בחורות אחרות, שהוא נאמן לה, אבל בסופו של דבר שניהם לא היו נאמנים".

באחד המכתבים, גולדמן כותב לאילזה שהוא מאוד שמח ש"ספרות עברית" לא נמצא בארץ, אלא נסע לשליחות ציונית בדרום אמריקה. "'ספרות עברית' היה המתחרה על לבה של אמי", מספר עופר. "זה היה הסופר והמשורר יצחק שנהר, ואמא סיפרה לי שאת מילות השיר 'מה אומרות עינייך' הוא כתב לה. ב־1950 אמי התגרשה מוולטר, ב־1954 התחתנה עם יצחק שנהר. יצחק נפטר מהתקף לב כמה שנים לאחר שהם התחתנו. לאחר מכן אמי התחתנה בפעם השלישית".

ניסית לעדכן את משפחתו של גולדמן לפני פרסום הספר?
"ניסיתי לאתר את שני בניו, אבל לא הצלחתי. שמעי, כל המנהיגים הציונים היו להם פה רומנים, שם רומנים, ויש לא מעט מכתבי אהבה שהתפרסמו גם בעיתונים. לכן לא הייתי בשוק מזה ולא חשבתי שנחום שונה בכך ממנהיגים ציונים אחרים. בכל המכתבים הוא חתם 'שלך, נ.', ויש לי גם מכתבים מנייר המכתבים שלו. בסופו של דבר, אמא וגולדמן המשיכו להיות ידידים עוד שנים ארוכות אחרי שהרומן ביניהם הסתיים".

על אף שהם מרתקים, מדובר במכתבים אינטימיים של אמך. הרגשת בנוח לפרסם אותם ברבים?
"התלבטתי אם לפרסם את האהבות של אמא שלי, חשבתי שאולי זה לא כל כך בסדר. אבל מצד שני, אמרתי לעצמי שהכל נשאר אצלה בבית בצורה מאוד גלויה. אמא לא החביאה את המכתבים. הכל היה גלוי במגירות השונות. אמא חיה עד גיל 96, היא הייתה מאוד אסרטיבית והיה לה מספיק זמן לחשוב מה היא רוצה שיעלה בגורלם של המכתבים. חשבתי לעצמי שיכול להיות שאיפשהו בתוך־תוכה היא רצתה שנפרסם אותם".