"נע בין מצבים של נשגבות למצבים של שכרות": סוד הקסם של אלתרמן

מבין כל משוררי השירה העברית לדורותיה, נתן אלתרמן הוא קרוב לוודאי גיבור התרבות הישראלית הבולט ביותר והמשורר הנחקר ביותר כיום, 48 שנה לאחר פטירתו. ספרי השירה שלו ממשיכים להידפס שוב ושוב - ובראשם "כוכבים בחוץ".

אבל בניגוד לרבים אחרים, את גדולתו של אלתרמן זיהו עוד בחייו. ראשי ממשלה ושרי ביטחון נהגו להיוועץ בו והתייחסו אל דעותיו ברצינות תהומית. הוא נתפס כפזמונאי החשוב ביותר וכמשורר החשוב ביותר, אם כי לא כמחזאי החשוב ביותר. דבר אחד היה בטוח: למעמדו אין אח ורע. הוא המשורר הישראלי היחיד שבמשך עשרות שנים פעל במקביל, ברציפות ובמרץ, בשלושה ערוצי שירה מקבילים: השירה הקאנונית הגבוהה, שירי העת והעיתון והפזמונים ושירי הזמר.

***

שנת תרצ"ח (1937–1938) הייתה שנת דמים, אי־בהירות פוליטית וצמצום עלייה, שנה של דיכאון כלכלי ובהחלט לא פוטנציאל לשנה פורייה בספרות. למרות זאת היוצרים בארץ לא עצרו, והוצאות הספרים הורידו את הקצב רק מעט, כך שהיבול של אותה שנה עובר בין ספרי עיון, ספרות מקור, מחזות, אנתולוגיות ספרותיות ורק שני ספרים מתורגמים: החלק השני של "על פי תהום" של שלום אש ו"מאהבה של ליידי צ'טרלי".

והיו גם ספרי שירה חדשים שראו אור בימים אלו: "שירי המפולת והפיוס" של שלונסקי (הוצ' יחדיו), כרך של שירי ביאליק לציון יום הזיכרון למותו ועוד ספר קטן מידות, "כוכבים בחוץ" מאת נתן אלתרמן (הוצ' יחדיו), המחולק לארבעה פרקים של שירים חדשים שחוללו מהפכה בשירה העברית החדשה, וסימנו את המעבר מדור ביאליק–טשרניחובסקי לדור שלונסקי–אלתרמן, ואת עלייתו של אלתרמן אל מרכז הבמה הספרותית.

"אלתרמן שר למען ניצחון החיים", נכתב ב"גזית" זמן קצר אחרי פרסום הספר, שנפתח ב"עוד חוזר הניגון" ואחריו עוד 67 שירים. ברבות הימים חלקם זכו ללחנים על ידי טובי המלחינים. נעמי שמר הפכה את "פגישה לאין קץ" ואת "האם השלישית" לבלדה שבוצעה על ידי להקת גייסות השריון, אחרי ששלמה ארצי הקליט גרסה דרמטית משלו.

"עוד חוזר הניגון" בלחן של נחום היימן ובביצוע חוה אלברשטיין, נשמע כמו שנסון צרפתי, ואותו שיר הפך לרוק סוחף בביצוע ברי סחרוף ללחנו של נפתלי אלטר. הלחן של יוני רכטר עשה מ"תיבת הזמרה נפרדת" דרמה, וסשה ארגוב, רפי קדישזון וקורין אלאל הצטרפו למסכת המלחינים המפוארת.

ואין, כידוע, חיים בלי מוות: המוות ב"כוכבים בחוץ" הוא לא מוות מוחלט, אלא חלקי. כשהדובר מת ב"בדרך הגדולה", ב"תיבת הזמרה נפרדת" או ב"שיר שלושה אחים", יש התייחסות ליקום שימשיך להתקיים בלעדיו. כשהשירים מתים ("ערב בפונדק השירים הנושן"), יש תקווה לעתיד ולהמשכיות, וכשהרגש מת (מות האהבה ב"הלילה הזה" ו"את הלילה שלך") הדובר ממשיך להתקיים. איך כתבה נעמי שמר בשיר "בהיאחזות הנח"ל בסיני"? "שירי רחל וכוכבים בחוץ / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

סיפור לידתו של "כוכבים בחוץ" מפתיע. במשך חמש שנות יצירתו הראשונות (תרצ"א־תרצ"ה) היה אלתרמן מפרסם את שיריו בכתבי העת "כתובים", "טורים" ו"גזית". אבל בניגוד ללאה גולדברג, שפרסמה ב–1935 את ספר הביכורים "טבעות עשן", הוא החליט להשאיר בצד את 50 השירים שהצטברו אצלו, ובמשך שנתיים ויותר הסתפק בפרסומם של ארבעה שירים בסך הכל ב"הארץ", לקראת הספר שיבוא.

אלתרמן היה אחוז ספקות. פרופ' דן לאור מציין בביוגרפיה שראתה אור בהוצאת עם עובד שכאשר שוחח עם ישראל זמורה מחבורת "יחדיו", אמר לו: "אינני בטוח בעצמי כמו אחרים: נדמה לי שבצאת הספר אצטער על שהוצאתיו - אין דרך בטוחה". זה היה בסוף יולי 1937, כשהעבודה על הספר הייתה לקראת סיום. כעבור חודש, כשישב עם זמורה בקפה "אררט", אמר לו כי החליט להוציא את הספר, אבל מאמר שיראה לו ש"זה טוב" וש"זה לא טוב" עלול לעורר בו מבוכה שתשתק אותו למשך ימים רבים. הזמן מורה אחרת.

***

חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית, פרופ' דן מירון, מזכיר כי בזמן הופעת "כוכבים בחוץ" לא היה לאלתרמן מעמד ציבורי רב חשיבות. הכל הגיע מאוחר יותר. "הוא היה תלמיד של שלונסקי, כתב שירים לתיאטרון וטורים של שירה עיתונאית. הוא היה מוכר, אהוד, אבל הוא עוד לא היה משורר בעל מעמד ציבורי שאפשר לומר שדעותיו השפיעו על הציבור. הכל קרה עשור אחר כך".

לדברי פרופ' מירון, "'כוכבים בחוץ' הוא ספר מכונן בספרות הארצישראלית. זה קובץ שירים אדיר שהדהים דווקא מפני שלא ציפו ממנו לדבר כזה. הפתעה עצומה. היה זה ספר רענן, חדש ובלתי ידוע שעשה רושם עצום, כמו שהוא עושה עד היום. זה אחד משניים או שלושה ספרי השירה החשובים ביותר.

"קשה מאוד לתרגם אותו, כי זה משורר שכה תלוי באפקט המוזיקלי ובצירוף של המילה לצליל ולמקצב, שלשחזר בשפה אחרת זה כמעט בלתי אפשרי. אומנם שירים תורגמו מתוך 'כוכבים בחוץ' על ידי רוברט פרנד, למשל, וחלקם תורגמו על ידי לאה גולדברג לרוסית, אבל זה לא יצר הדים גדולים".

***

נתן אלתרמן (אלטרמן) נולד בוורשה ב–1910, וכשהיה בן 15 עלה ארצה. תל אביבי שעברית הייתה שפת הדיבור הראשונה שלו ושפת הנפש. הוא למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב וסיים לימודים בהנדסה חקלאית בצרפת. אביו יצחק אלתרמן נמנה עוד בראשית המאה במזרח אירופה עם אסכולה שהובילה חינוך לגיל הרך בעברית, והוא שחתום על "יש לנו תיש".

בשנת 1935 נישא לשחקנית רחל מרכוס, ושש שנים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, תרצה אתר. ארבע שנים לאחר נישואיו החל לנהל רומן גלוי עם הציירת צילה בינדר והמשיך בכך עד יום מותו. זקני היישוב זוכרים מסיבה רבת משתתפים שאליה הגיע אלתרמן עם רעייתו רחל, וכטוב לבו באלכוהול פנה אל אשתו במילים: "צילה, בואי הביתה". אלה היו יחסים סוערים מאוד. "נע בין מצבים של נשגבות למצבים לא קלים של שכרות", הגדיר אותו חיים גורי המנוח. "כוסית אחת של קוניאק הבדילה בין ד"ר ג'קיל למיסטר הייד. הוא יכול היה להיות ג'נטלמן יוצא מן הכלל ופתאום קשה מנשוא, ואז מתנצל".

גם על היחסים המורכבים בין האב לבתו, שנפלה מחלון מרפסת ביתה בהיותה בת 36, דובר לא מעט. בין היתר הקדיש לה את השיר "שמרי נפשך", והיא השיבה לו ב"שיר הנשמרת", לא לפני שבטקסט "עץ השזיף" שיתפה בחוויה של חיפושיה אחר אביה ומציאתו בבית קפה.

הוא עבד במערכות העיתונים "הארץ" (1934–1943) ו"דבר" (מ–1943), שם פרסם מדור קבוע, "הטור השביעי" ובו שירים המבטאים את עמדתו בנושאי השעה. אחרי מלחמת ששת הימים היה ממקימי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".

עד 1938 היה אלתרמן הצעיר ידוע בעיקר כפזמונאי מצליח וככותב טורים. שיריו המולחנים עם השורות "עורי, שממה, דינך נחתך", "אנו אוהבים אותך, מולדת", ו"נומה, עמק, ארץ תפארת" הושרו כבר בפי כל, וטוריו המחורזים העוסקים באקטואליה פורסמו בעיתונים. "אך מי העלה אז בדעתו ש'נסיך הפזמון' הצעיר עומד להתגלות כמלך? לאחר כשלוש שנים שבהן עבד בחשאי על הספר, פרץ 'כוכבים בחוץ' בסערה והציב את אלתרמן בן ה–28 בפסגת השירה העברית", אומר ד"ר חגי רוגני ממכללת אורנים. "זו שירה מודרניסטית וסימבוליסטית רבת–יופי, המציגה קלידוסקופ צבעוני של מראות מרהיבים, עטורה להטוטי לשון וזיקוקים של דימויים ומטפורות, חריזה וירטואוזית, ריתמוס מהפנט ומשקלים הבנויים לתלפיות".

"ביטויים כמו 'דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת', 'רֹעַ יְרַקְרַק', 'פִּתְאוֹמִית לָעַד', 'עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב', 'כְּאֶשְׁכּוֹל הָעֵנָב אֶל עֵינַי אַתְּ נִמְחֶצֶת', 'גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת', 'וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ', 'רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ', 'לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאוֹמַיִם', 'וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת' - כל אלה זורמים במחזור הדם של הישראליות", מוסיף רוגני. "וְזֹאת לָדַעַת", כתב יעקב אורלנד, ידידו הקרוב של אלתרמן, "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל,/ לְבַד מִנָּתָן [– - –] רַק נָתָן עִם כָּל כּוֹכָבָיו בַּחוּץ/ חַם כְּמוֹ בֵּית–אִמָּא, כְּמוֹ/ רוֹעַת–הָאֲוָזִים וּפֻנְדַּק הַיַּעַר וּפִילֵי הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים".

אלא שלמרות היופי המסנוור, השירים אינם מתמסרים לקורא בקלות. "השיר הפותח את הקובץ נראה כמעט כחידה המבקשת פתרון", ממשיך רוגני. "מה פירוש 'עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא'? השיר השני, 'פגישה לאין קץ', מעורר עד היום ויכוחים בשאלה מי היא הנמענת: אישה אהובה, האהבה עצמה, התבל, ואולי זו השירה עצמה? וזו אכן דעתי. כמה מהשירים מעמידים במרכזם דמות של עובר אורח, שילוב של טרובדור ושל אביר נודד, התועה בשבילי תבל, או שמא רק בחדרו - בין השולחן לחלון. הוא מתמסר לאומנות, לשירה וליופי, אך גם כורע תחת רגשי אשם על הזנחת הבית והרעיה, 'עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בְּעֵינַיִם כָּבוֹת'. זה עולם עמוס אביזרים כגון ניגון, דרך, תבל, בית, מנורה, אילן, שהם מן הסתם סמלים המבקשים פענוח".

רוגני מזכיר כי השפעתו של "כוכבים בחוץ" הייתה עצומה, הן על בני דורו, כגון אורלנד, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, והן על הצעירים יותר: אמיר גלבוע, חיים גורי, נתן יונתן. עד שבסוף שנות ה־50 עומעם זוהרה של השירה הזאת, כשנתן זך פרסם את מאמר הכפירה המפורסם שלו "הרהורים על שירת אלתרמן", ובכך סלל את הדרך לפואטיקה חדשה המתנערת מהברק האלתרמני, מהחריזה ומהמשקל המוקפדים, מהזיקוקים הלשוניים.

"השירה של זך, עמיחי, פגיס ודליה רביקוביץ משוחררת יותר, וגם גורי מצא לו דרך אחרת", מסכם רוגני. "כיום על אף תחיית הכתיבה בחרוז ובמשקל אצל כמה משוררים, כבר לא כותבים, כמובן, אלתרמנית. עברו 80 שנה, והכוכבים עדיין זוהרים בשמי השירה העברית".

***

במאמרו "אומנות כתחבולה" (1917) מציין ויקטור שקלובסקי, מהתיאורטיקנים המרכזיים של הפורמליזם הרוסי, כי האומנות קיימת כדי לרענן את קליטת החיים השחוקה שלנו, "להחזיר לאבן את אבניותה" כלשונו, להחיות את הדברים בתודעתנו ולהופכם מורגשים ומוחשיים.

"אין כמו שירתו של אלתרמן כדי ללמד אותנו כיצד יכולה השירה לעשות זאת", אומרת ד"ר גוני בן–ישראל קסוטו ממכללת אורנים. "בשירי 'כוכבים בחוץ' מתעוררים הדברים לחיים, בראש ובראשונה, בזכותה של הלשון הפיגורטיבית העשירה, לשון המראות, הקולות, הצבעים והריחות. לשון שלא נס לחה והיא עדיין מפעימה סטודנטים צעירים הקוראים אלתרמן לראשונה בחייהם.

"במרוצת השנים שבהן אני מלמדת שירה, נוכחתי לדעת כי אין כמו שירי 'כוכבים בחוץ' כדי להבהיר ובעיקר כדי להמחיש מהי לשון פיגורטיבית וכיצד היא אומרת את דברה באמצעות הדימויים והמטפורות. בספרות, בניגוד לחיים, תפקידם של הדימויים והמטפורות אינו לפשט ולהבהיר את המתואר, אלא דווקא לסבך, להקשות, לעכב את הקליטה. לגרום לקורא להתבונן במראות היומיומיים, בדברים המוכרים, ולראותם לפתע באור חדש, כאילו ראה אותם בפעם הראשונה. שקלובסקי קורא לזה 'הזרה', אלתרמן מצדו פשוט מזכיר לנו בשיר 'ירח' כי 'גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת'.

"שירי 'כוכבים בחוץ' הם אימג'ים צבעוניים המתארים את המראות הנושנים והמוכרים, המראות שמהם עשויה מציאות חיינו: עץ לאחר הגשם, עננים בשמיים, הפנסים הנדלקים עם רדת לילה, אישה צוחקת ועוד. אבל - וזהו אבל גדול - מכיוון שהם עושים זאת באמצעות דימויים ומטפורות, הרי שהם הופכים את המראה המוכר לזר ומוזר.

"מדי שנה אני יוצאת יחד עם הסטודנטים שלי למסע של גילויים מרתקים במרחבי המטפוריקה האלתרמנית. מרחבים שבהם לאילן הרטוב מגשם יש 'צַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם' ('עוד חוזר הניגון'), הכוכבים בליל קיץ ערפילי הם 'כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים' ('ליל קיץ') והעץ 'שׁוֹקֵט... בְּאֹדֶם עֲגִילִים' ('ירח'). המרחב האלתרמני הוא לעתים מאיים ומפחיד, כך כאשר מבליח בו 'בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים' ומשתלטים עליו 'רֹעַ יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד' ('ליל קיץ'). אך הוא גם ובעיקר קסום ומזמין: 'הַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ' ('עוד חוזר הניגון') ומזמנת לקורא טיול בעולמות מופלאים, למשל 'בֵּין פִּילֵי הַשָּׁמַיִם... כְּחֻלֵּי הַשֵּׂעָר... רַכֵּי הַכֶּרֶס' ('אל הפילים')".

אחד הזיכרונות הראשונים של המשורר והסופר מירון איזקסון בהקשר לאלתרמן הוא שמנהל הגימנסיה העברית הרצליה, ד"ר כרמי יוגב, מכריז בפני תלמידי התיכון על דקת דומייה כאשר אלתרמן הולך לעולמו. "אני זוכר שמעמידים אותנו דום במסדר הבוגר, כשהמשורר הגדול, בוגר הגימנסיה, נפטר. זה עושה משהו לילד בן 14. מעשים משפיעים הרבה יותר מדיבורים. כשהתחיל לי הקשר עם אורי צבי גרינברג, הוא היה מאוד ביקורתי כלפי רוב המשוררים. יוצא דופן עבורו היה אלתרמן. הוא התפעל ממנו עמוקות. אלתרמן זה כוח עבודה. 60 שנה שהוא כתב על ענייני דיומא, פזמונאות, שירים קלים, שירים כבדים, מחזות. פורה בצורה מדהימה.

"כשיצא 'כוכבים בחוץ', הייתה זו אחת התקופות הכי אפלות בהיסטוריה המודרנית. היטלר בשלטון וברור לכולם באיזה משטר מדובר ושרובץ מעל איום אנושי נורא. אנשים נדהמים. השאלה היא למה, ותשובה טובה אין לנו, מכיוון שבאומנות ובגאונות כמעט תמיד הלמה והמדוע הם לא ברורים. כשמשהו מאוד ברור הוא לא מדהים, כמו אהבה. אם בכל זאת אני מנסה להבין, החיבור בין התוכן לצורה הוא מדהים. הניגון והמילים מחוברים בתרכובת שאי אפשר להפריד. זו הסיבה שלא מעט משם הולחן. זה פשוט קורא להלחנה. דבר שני, הוא עוסק בחומרים שמהם עסוקים בחיים. הוא יכול לדבר על הירח, על ההלך, על הניגון - והכל ביחד.

"השיר 'ירח' מסתיים במילים: 'לָעַד לֹא תֵּעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ, תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים'. מסתבר שהכל כמו צעצועים של האל, שאפשר להכניס הביתה. השורה הראשונה היא 'גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת'. הוא אומר פה: אל תגידו על שום דבר שהוא ישן, ולכן לא רלוונטי לדבר על ההתחלה שלו. אצל אלתרמן כל דבר ממשיך להיוולד. אי אפשר לשורר אם לא מתרגשים מהדברים ומזהים את ההתחדשות שבהם.

"זה מביא אותנו לדבר הבא שמאפיין את שיריו: דבר והיפוכו. פגישה היא דבר מוגבל בזמן. הוא אומר: לא. אומנם פגישה, אבל לאין קץ. דבר מאוד חזק הוא רגש השליחות שלו: 'אֲלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ, מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים'. האומן, המשורר, הוא בעל שליחות נמשכת, לא קלה. זה די יוצא דופן שאדם כה מעורב באקטואליה, עדיין רואים בו בראש ובראשונה משורר. היום אולי היו קוראים לו 'פובליציסט'. זה פלא מסוים בדמותו שהוא נשאר בסופו של דבר משורר נטו".

***

בשנת 1970 נכנס אלתרמן לניתוח קל בבטן. הוא חשש שייאסף אל אבותיו בעודו צעיר, בדיוק כפי שקרה לאביו, וצדק. תוך כדי ניתוח משהו השתבש. במשך מספר ימים שכב כצמח בבית החולים. מנחם דורמן, ידיד המשפחה, כתב בפרקי ביוגרפיה תיאור של רעייתו רחל ובתם תרצה אתר, כשהן יושבות ליד מיטתו בבית החולים איכילוב. מרכוס אומרת לדורמן שהיא רוצה לדבר איתו על משהו. על משהו, כלומר על צילה, ומבהירה שאין בלבה עליה.

דורמן ניגש אל ביתה של בינדר בשדרות ח"ן, ובינדר מבקשת לבוא לבית החולים. הוא אומר שאין אפשרות, שכן יש לבקש את רשותה של רחל. הוא שב אל בית החולים והרעיה נאותה לבקשה, אבל מסייגת את הדברים בבקשת אישור נוספת, והפעם מהבת, תרצה. זו משיבה בחיוב. כך, בבית החולים, כשאלתרמן על ערש דווי, שלוש הנשים הללו יושבות לצדו. המעגל נסגר.

***

לציון 80 שנה להופעת הספר, תקיים האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ערב עיון שכל כולו "כוכבים בחוץ" (28.5, 16:00–19:30, בבית האקדמיה בירושלים. ללא תשלום). את המושב הראשון תפתח פרופ' רות ברמן. ירצו בו פרופ' דן לאור על "אלתרמן - טרובדור או מוכיח בשער? מ'כוכבים בחוץ' ועד 'החוט המשולש'"; פרופ' חגית הלפרין תשוחח על "השלולית הקטנה והחברות הגדולה: בין שלונסקי לאלתרמן". יחתום את המושב פרופ' עמינדב דיקמן בהרצאה "אלתרמן מכניס אורחים: עיון בתרגומיו".

את המושב השני יפתח פרופ' אבנר הולצמן. במושב זה ידברו פרופ' נילי כהן, נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וכן פרופ' אריאל הירשפלד שירצה על "פוליפוניה דרמטית: עוד דבר על אודות המוזיקה של 'כוכבים בחוץ'". יחתום את הכינוס פרופ' דן מירון בהרצאתו: "הולדת הפוליטיקה מרוח המוזיקה: יחיד ורבים ב'כוכבים בחוץ'".