"השנה הייתה 1983 וילדתי את בני הבכור, ליאור. בארץ לא ידעו מה זה דיכאון אחרי לידה, ולי בוודאי לא היה מושג", מספרת השחקנית קרוליין לנגפורד, אם לשניים, ליאור (35) ודניאלה (22), על התקופה שאחרי לידת בנה, העיתונאי והיוצר ליאור דיין. "חייתי ב'ארץ האמא היהודייה', המקום שבו כולן טיפלו בשמחה בבייבי שלהן. לא הבנתי שזה דיכאון כי ידעתי שדיכאון זה מצב שבו את נכנסת למיטה ולא יוצאת. אני פשוט הרגשתי כבויה. לא סיפרתי לאף אחד כי הרגשתי שאני מפלצת. התביישתי לספר, ומבחוץ התנהגתי כמה שיותר נורמלי. מבפנים זה היה נורא. אסי ידע שאני לא בסדר. הוא שאל: 'מה קורה איתך?' ונהג להוסיף: 'את לא נורמלית', כך שהרגשתי עוד יותר גרוע. שקעתי יותר ויותר בתוך עצמי. כשהייתי משוכנעת שיהיו אנשים שיגדלו אותו יותר טוב ממני, שמנו אותו בקיבוץ, וברחתי לחוץ לארץ. הרגשתי אפס, בדיוק כמו שאסי אמר לי. אנשים לא הסתכלו עלי כעל חולה, אלא כעל חנטרישית. מדינה שלמה חשבה שאני כזו. זה היה הזמן הכי נורא בחיי, וזו הסיבה שאני מספרת את הסיפור שלי".
לנגפורד לא לבד: על פי נתוני משרד הבריאות, דיכאון לאחר לידה מופיע אצל כ־10% מהיולדות, בדרך כלל במהלך החודשיים הראשונים אחרי הלידה עד שנה לאחר הלידה, ללא קשר לגיל, למוצא או למצב הכלכלי. הדיכאון יכול להופיע לראשונה גם בלידה שנייה או שלישית, וגם כאשר אין מצב מצוקה מיוחד, והיולדת לא סבלה מעולם מהפרעה נפשית כלשהי. על פי מחקרים אחרים, אחת מתוך חמש נשים תלקה בדיכאון אחרי לידה בדרגות שונות.
השחקנית אורנה פיטוסי (50), אם לשתי בנות, הבינה שהיא אחת מהסטטיסטיקה בעקבות אייטם בטלוויזיה שפירט את תופעות הלוואי של דיכאון אחרי לידה. “הייתי המומה ומאושרת בו־זמנית", היא מספרת. “פתאום הבנתי שיש שם למפלצת הזו שאיתה אני מתמודדת כבר תקופה מאוד ארוכה. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לכל המשפחה והחברים ולדווח להם בשמחה שאני בדיכאון, שזה העניין. אני חושבת שלכולם נפל האסימון יחד איתי, ופתאום אפשר היה להסתכל אחורנית ולזהות את הסימפטומים שהיו פזורים שם מתחת לאף של כולנו כל הזמן, רק שלא חיברנו את הנקודות".
"היו כאלה שטענו שאלה שטויות ושהכל בראש שלי, אבל אני ידעתי את האמת, שהדרך שבה חייתי עד לרגע הגילוי היא לא הדרך הנכונה והבריאה ולא זו שנועדתי להמשיך בה עד הסוף, ושיש תקווה ואפשר להחלים מזה. טובת בנותיי עמדה לנגד עיניי ונלחמתי בשיניים כדי לצאת מזה. נכנסתי לפורומים של נשים במצבי וניחם אותי לדעת שאני לא לבד. התחלתי טיפול הומיאופתי, ראיתי את הסרט ‘הסוד’ כמה פעמים, הקשבתי להרצאות מוטיבציה ולאט־לאט נראו ניצני החלמה וחזרה לחיים. צעד אחרי צעד החלמתי. עברו הרבה שנים מאז ואני מאושרת, בריאה בגופי ובנפשי ומגדלת את בנותיי בשמחה. לקחתי על עצמי לנצל את הסיפור שלי ואת הפרסום שלי כדי להציל כמה שיותר נשים, שלא יגררו שנים של סבל כמוני, כי כל מה שצריך זה לזהות את עצמך שם, בסימפטומים, בסיפורים של אחרות, ומשם הדרך להחלמה קצרה, ואיזו הקלה זו לחזור לחיים".
הכימיה הכריעה
כשהיא מצוידת במספרים ובחוויות אישיות, יצאה לאחרונה נורית טל־טנא ביוזמה למימון המונים בפלטפורמת ג'אמפסטארטר, במטרה להוציא את "הדובה הגדולה", ספר הכולל 17 סיפורים, בעריכת נועה ברקת, של נשים על דיכאון אחרי לידה ובהם של פיטוסי, לנגפורד ואחינועם ניני, כמו גם מידע מקצועי על גורמי סיכון, זיהוי וטיפול בהיבטים שונים ומאמרים של הפסיכיאטרית ד"ר ליאת הולר הררי ויו"ר אגודת הנטורופתים בישראל עמית בן אדירי. לצד הסיפורים והמאמרים, ישנם צילומים תיעודיים מהאלבום הפרטי של המספרות ויצירות אמנות של אמנים כגדעון רובין, עליזה אורבך, אורית עריף ושירה ריכטר.
"מטרתו העיקרית של הספר היא לתת מקום לתופעה ולגיטימציה לאם לחוש את תחושותיה המורכבות", אומרת טל־טנא, אם לשלושה, אוצרת אמנות עצמאית ומרצה על דיכאון אחרי לידה. "האמהות שבחרו לשתף בסיפוריהן על התמודדותן בתקופה חשוכה זו מאפשרות לנו להזדהות, לזהות ולנרמל את הדיכאון כעניין טבעי ושכיח, להסיר את הבושה ולהפנים כי אמהות רבות חוו חוויה זו והתגברו. הספר הזה עשוי להציל חיים".
טל־טנא מכירה את זה מקרוב. אצלה הדיכאון התעורר לאחר לידת בנה הבכור ולאחר לידת בתה השנייה. “די מהר הבנתי שזה דיכאון", היא מספרת. “שבנו הביתה מבית החולים ומהמלונית, שהייתה יותר כמו גיהינום, וחשתי מרומה. לא הבנתי כיצד במגזינים מופיע חיבור נפלא ושלו בין האם לתינוק, ואיך לעזאזל הם כל כך יפים, נקיים ורגועים? ומה קורה עם החיבור הטבעי שלי? אני זוכרת אותי יושבת בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין לי מושג איך מתפקדים. הוא בוכה וצורח. אני מנענעת, מחבקת, שרה, מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה ומלאת חרדה לצאת איתו החוצה, והכל נראה לי מפחיד ומסורבל. אין לי כוח להוריד את העגלה והתינוק במדרגות, אין מעלית, אני לא חשה נוח להיניק אותו בפומבי, והגוף שלי מרגיש מפורק. בשבועיים הראשונים לא הבנתי מה קורה, הבטחתי לעצמי שעוד כמה ימים יהיה יותר קל. בינתיים נשארתי בבית ימים ארוכים ולילות לבנים וטרופים. הייתה לי תערוכה בפתח שהתחייבתי אליה כאוצרת, שהייתה אמורה להיפתח במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד ליהודה פוליקר. קיבלתי התקף חרדה, לא הבנתי מה זה ומה קורה לי, ולמחרת עוד התקף כזה. הרגשתי שאני חייבת עזרה והבנתי שמשהו לא בסדר אצלי. מנגנון השינה השתבש לו יחד עם שלוות הנפש והביטחון הפנימי שאינם עוד. ניגשתי לקופת חולים כדי לבקש מהאחות כדור שינה. האחות הביטה עלי בתדהמה ואמרה: ‘מה פתאום כדור שינה? אם תישני, איך תשמעי את התינוק שלך?’ היא שילחה אותי הביתה. יצאתי משם עם דפיקות לב מואצות וזיהיתי שמדובר בהתקף חרדה. ברור היה לי שמשהו רע מאוד עובר עלי. עם זאת, המשכתי לתפקד על אוטומט".
דווקא בין אמהות נוספות, באחד הקורסים, זיהתה המדריכה כי מדובר בדיכאון אחר לידה והמליצה לטל־טנא לפנות למרפאת בריאות הנפש לאישה. בערב סיפרה לבן זוגה אורי על התגלית. “התביישתי מאורי ומעצמי ומהתינוק שלי. מה דפוק אצלי?" מספרת טל־טנא. “תהליך היציאה מהדיכאון לא התרחש ביום אחד. היה זה תהליך מתמשך, מאבק מייגע של חודשים ארוכים. היעלמותו הייתה הדרגתית ונמשכה לאורך כשנתיים. וכששבו אלי כוחותיי, ידעתי כי על אף הסבל האדיר שחוויתי, נכון לי להביא ילד נוסף. חשתי מחוסנת, וביהירות מסוימת הערכתי שהפעם אף אדע כיצד להימנע ממנו".
לא כך היה. הכימיה הכריעה, וטל־טנא שוב מצאה את עצמה שקועה בסימפטומים דומים וחריפים אפילו יותר לאחר הלידה השנייה. אלא שהפעם זיהתה בקלות ובמהירות את שעובר עליה והגיעה לפסיכיאטר כדי לקבל את הכדורים הנכונים. ארבע שנים לאחר לידת בתה השנייה, החליטה להביא את ילדה השלישי. “הפעם ההיערכות לקראת הלידה הייתה עוד בטרם הכניסה להריון: רגשית, נפשית, סביבתית וכימית. הקמתי סוג של חמ"ל, ערכת מניעה ומזעור לדיכאון לאחר לידה המורכבת מפעולות ואמצעים שונים שיישמתי על עצמי על תקן עכבר מעבדה", היא מספרת. "כבר ידעתי שהוא, הממזר, הדיכאון, מחכה לי בפינה, והחלטתי שהפעם אני מראה לו. ואכן, בפעם השלישית לא חוויתי דיכאון אחרי לידה. יש פחד לדבר על הנושא הזה, כאילו מדובר במחלה מידבקת. גם כיום, בשיעורי הכנה ללידה, לא מקדישים התייחסות נאותה לנושא. אם היולדת מתחילה להראות סימנים ראשונים של דיכאון אחרי לידה, ואין לה סביבה תומכת ומי שיתפוס את זה בזמן, המצב עשוי להידרדר לעתים עד למצבי קיצון".
סוף טוב
“כשנולדת,
רציתי לאהוב אותך
ולא הצלחתי.
כשאת בכית -
ברחתי.
לא מפנייך נדדה שנתי,
כיצד אסביר לך את לכתי?
כשנולדת,
רציתי לאהוב אותך
ולא הצלחתי.
כשאת בכית,
ברחתי לבתי זרים.
זה קל יותר
להתמסר לאחרים
והיום, כשאת עומדת למולי ומביטה
בך - אראה אותי, בי - אראה אותך"
(יעל קידר)
“עברתי לונה פארק מטורף של רגשות, מחשבות ותחושות", מספרת גם יעל קידר (43), מוזיקאית יוצרת ומטפלת משפחתית, אם לשתי בנות. “לצד ההתרגשות הגדולה, חשתי דכדוך ועייפות גדולה והרגשתי מאוד לבד. כל כך רציתי להפוך לאמא ולא הבנתי למה אני לא מוצפת באושר, למה כל כך קשה לי, למה אני לא מרגישה את מה שנדמה לי שאמא ‘אמורה’ להרגיש. אלו היו רגשות קשים ואני הסתרתי אותם גם מעצמי וגם מאוהביי, שלא קלטו את עומק מצוקתי. היום אני מבינה שזו חוויה נשית מושתקת, ושלמרות שנראה שמדברים על זה קצת יותר, עדיין קיימת הסתרה של אמהות של מה עובר עליהן מבחינה רגשית. בניגוד לאבות, מאמהות יש ציפייה חברתית סמויה וגלויה שיתחברו ישר לתינוק. אין מספיק שיח על כך שהקשר נבנה בהדרגה, שזה לוקח זמן. לקח זמן עד שמצאתי בתוכי את המילים ולקח עוד זמן עד שקיבלתי את העזרה המתאימה. מכיוון שאני זמרת, חיפשתי שיר שיספר את הסיפור שלי, את החוויות שאני עוברת, וגיליתי להפתעתי שלא קיים שיר כזה. כך כתבתי את השיר, 'כשנולדת', כדי שאף אמא לא תרגיש יותר לבד. המסר הכי חשוב זה לדבר את זה כדי שהחוויה הנשית המושתקת הזו תקבל את הנראות שלה ובעיקר כדי להוציא אמהות ממעגל הבדידות, ההסתרה והשתיקה".
"במשך שנים הסתובבתי עם נקיפות המצפון ועם השאלה למה לא נאבקתי בזה", אומרת גם לנגפורד. "אחרי שהבאתי את ליאור לשנתיים וחצי של גמילה מסמים פה, בלוס אנג'לס, ועשינו טיפול משותף בעבודה קשה מאוד, כיום יש לנו יחסים נהדרים. אני מרגישה את האהבה שלו, הוא מרגיש את האהבה שלי כלפיו. אני רק חושבת עליו ועולה לי חיוך על הפנים, אחרי ששנים הייתי חושבת עליו והיה כואב לי הלב. פה יש סוף טוב. עם הבת השנייה לא היה לי דיכאון אחרי לידה, תודה לאל, כך שהיא גדלה איתי. מה יש לי לומר לנשים אחרי לידה? שימו לב אם משהו לא תקין, דברו עם מי שאתן סומכות עליו וקבלו טיפול רפואי. תגידו: משהו לא בסדר איתי. רק לא לשמור את זה בפנים, כי זה הדבר הכי מסוכן".
"הדברים ייראו אחרת כאשר החברה תתגייס ליצירת שינויים שונים במערך החברתי הכולל הניתן ליולדת, כמו למשל הארכת משך חופשת הלידה והגדלת המענק המתלווה אליו, העברת משאבים במימון ממשלתי למוסדות לחינוך תינוקות, יצירת קבוצות תמיכה ביולדת המאפשרות קיום שיח נורמטיבי על התחושות העולות לאחר לידה, פירוק המיתוס של האם האידיאלית, וכן הגברת המודעות לנושא בקרב מעגל הסובבים את היולדת", מסכמת טל־טנא. “אלו גורמים חברתיים קריטיים העשויים להקל את הפחד, הבושה והאשמה אצל האם ואולי אף למנוע ולמזער את הדיכאון".