ההפך מטראמפ: ג'רלד פורד מעולם לא נבחר אבל הציל את מוסד הנשיאות

כמו פושע החוזר לזירה, כך דונלד רמספלד חוזר לסורו: הוא כבר היה פוליטיקאי, וכבר היה שר חשוב, פעמיים, וכבר כתב ספרים, וכתבו עליו, הוא כבר פיטר ופוטר, הוא כבר סייע והכשיל, הוא כבר כיכב במרכזם של סקנדלים, וגם חולל ביוזמתו כמה סקנדלים, אבל את כל מה שעשה תמיד הקפיד לתבל באיזו התחכמות. שעשוע לשון.

כותרת ספרו החדש גם היא שעשוע כזה. תרגמו אותה לעברית כפשוטה ולא תוכלו לזהות את משחק המילים: "כשהמרכז החזיק מעמד: ג׳רלד פורד והצלת הנשיאות האמריקאית". צריך לחזור למקור באנגלית: "מרכז" - באנגלית "סנטר". והסנטר שמחזיק מעמד הוא הנשיא לשעבר פורד. והנשיא לשעבר פורד הוא הספורטאי המוצלח ביותר מבין כל מי שנעשו אי–פעם לנשיאי אמריקה. באיזה ספורט עסק? בפוטבול. ומה היה תפקידו? הוא היה הסנטר. עם האוניברסיטה של מישיגן זכה פעמיים באליפות ארצות הברית. לא הישג של מה בכך. בזכותו, וכמובן גם משום שנעשה לימים לנשיא, הגופייה שלו נתלתה, במאוחר, על ידי הקבוצה. אגדת פוטבול.

עכשיו הפסקה לתזכורת. כמה מילים על ג׳רלד פורד, הנשיא ה–38 של ארצות הברית. אחרי ריצ׳רד ניקסון, לפני ג׳ימי קרטר, תחילת אמצע שנות ה–70. הוא הנשיא היחיד אי–פעם שמעולם לא נבחר לא לנשיא - זה היה ניקסון - וגם לא לסגן נשיא - זה היה ספירו אגניו. הראשון שאולץ להתפטר בגלל פרשת שחיתות היה אגניו. פורד, שכיהן כיו"ר בית הנבחרים, נכנס לנעליו. אחר כך נאלץ גם ניקסון להתפטר בעקבות פרשת ווטרגייט המוכרת. פורד נעשה לנשיא.

ראש צוות הבית הלבן שלו היה חבר קונגרס לשעבר, שגריר לשעבר. שמו דונלד רמספלד. לימים מינה את רמספלד לשר ההגנה - הצעיר ביותר בהיסטוריה של אמריקה. מי שהחליף את רמספלד לצד הנשיא היה סגנו, גם הוא צעיר ומוכשר - ריצ'רד צ׳ייני.

כמה מילים על דונלד רמספלד, שר ההגנה של ארצות הברית. קדנציה קצרה בימיו של פורד, שנתיים וחצי בקושי. קדנציה ארוכה הרבה יותר בימיו של הנשיא ג׳ורג׳ בוש הבן. רמספלד הוא מי שישב במשרדו בפנטגון כאשר מטוס המתאבדים התנגש באחת מצלעותיו במסגרת פיגועי ה–11 בספטמבר. רמספלד הוא האיש שעמד בראש הפירמידה הביטחונית של ארצות הברית כאשר שלחה את כוחותיה למלחמות באפגניסטן ובעיראק. הוא החזיק בתפקיד שש שנים עד שפוטר, חבוט ומוכה. כישלון עיראק נרשם לחובתו. לצד חברו הטוב עוד מימי פורד, ריצ׳רד צ׳ייני, שנעשה לסגן הנשיא בממשל בוש, היה רמספלד לדמות המושמצת ביותר בממשל. מי שרצה להציג את הנשיא כאידיוט חסר יכולת, נהג להצביע על צ׳ייני ועל רמספלד כעל הרשעים המושכים בחוטיה של הבובה בוש.

הוא כבר כתב על עצמו ועל חוויותיו בספר זיכרונות שהוציא לפני שבע שנים. "הידוע והלא ידוע", זו הייתה כותרתו. גם זו תזכורת לאחת מההתחכמויות המוכרות שלו. אולי המוכרת ביותר. היא ניתנה במענה לשאלה הנוגעת לוודאות שיש לארצות הברית בנוגע לייצוא נשק להשמדה המונית על ידי עיראק. "כפי שאנחנו יודעים", אמר רמספלד, "יש ידועים–ידועים - דברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. ואנחנו יודעים גם שיש בלתי–ידועים–ידועים - דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. אבל יש גם בלתי–ידועים–בלתי–ידועים - דברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים".

בביוגרפיה ההיא ניכרה הערכתו, שלא פסקה, לנשיא בוש הבן. עם האבא היו לו כמה קטטות שלא נגמרו ברוח טובה, ביניהן ניסיונות של רמספלד למנוע מבוש את סגנות הנשיא, ואחר כך גם את הנשיאות. אבל לא הרי הבן כהרי האב. על הבן כתב שהיה "בכוונה עם רגליים על הקרקע, בלי שום נטייה לפורמליות", וגם הקפיד לציין שבכך נבדל מאביו המרוחק והמעט מתנשא.

ההיסטוריון ויקטור דיוויס הנסון, שכתב ביקורת על הספר ההוא, אמר שבוש, כפי שהוא נשקף מן הספר, מזכיר קצת את הבוס הקודם של רמספלד - "הנשיא ההגון פורד". הנה, עכשיו יש לו הזדמנות לכתוב ביקורת על עוד ספר של רמספלד. ואולי ירצה לכתוב שדמותו של פורד כפי שהיא משתקפת בספר מזכירה לו את דמותו של בוש.

***

יש משהו מוזר, כמעט סוריאליסטי, בקריאת ספר ארוך על ימיו של פורד בימי הנשיא דונלד טראמפ. זה לא היה כל כך מזמן, ובכל זאת, יש תחושה שזה עידן אחר, של אנשים מסוג אחר. "הנשיא שתמיד רצינו ושלא ידענו שהיה לנו", כותב רמספלד על פורד. בדיעבד, כנראה קל יותר לרצות. הנוסטלגיה מרככת את מה שהיה, הנראה מוצלח יותר, סביר יותר, ממה שיש. אולי רמספלד צודק, ופורד אכן היה האיש הנכון בזמן הנכון - מי שהציל את הנשיאות האמריקאית, לפחות לעת עתה.

ולרגעים נדמה שיש כאן יותר מרמז: מעשה ההצלה של אז עלה יפה, אך אמריקה נזקקת להצלה נוספת. מוסד הנשיאות נזקק להצלה נוספת. רק שאין בסביבה ג׳רלד פורד, וקשה לראות מישהו כמותו נוחת בקרוב בבית הלבן. "המזג הרגוע, המחושב, היציב שלו, היה יוצא דופן בוושינגטון אפילו בימיו, ויש מי שיגידו שעוד יותר מזה היום". הנה, דונלד מזהה את האנטי–דונלד.

כאמור, פורד היה בגדר תקלה. חבר קונגרס ממחוז צנוע (מישהו ביקר פעם בסידר רפידס?) שהצליח יפה בוושינגטון, ונכפה על ניקסון כסגן על ידי חבריו הרבים בקונגרס. "קח אותו או קח אותו", זו הייתה הברירה שהוצגה לנשיא כאשר בא לבחור את מי שיחליף את אגניו. הוא מן הסתם עוד לא שיער שלא ירחק היום והמחוקק האפרורי מהמערב התיכון יישב על כיסאו. ודאי לא שיער שגורלו יהיה נתון בידיו - לחנינה או להרשעה.

אלא שזו הייתה שעת משבר קשה באמריקה. פורד קיבל את מושכותיה של עגלה מידרדרת. הנשיא שלפני–לפני–לפניו - ג׳ון קנדי - נרצח. הנשיא שלפני–לפניו - לינדון ג׳ונסון - עזב לאחר קדנציה וקצת, משום שלא היה לו סיכוי לנצח בעוד מערכת בחירות על רקע מלחמת וייטנאם והסערות של סוף שנות ה–60. הנשיא שלפניו - ניקסון - נאלץ להתפטר שמא יפוטר. התבוסה הסופית בווייטנאם, כולל המראות העגומים של המסוקים המפנים את אחרוני הנמלטים מהגגות, חיכתה לפורד. האינפלציה חיכתה לפורד. הקונגרס שנבחר זמן קצר לאחר שפורד מונה היה דמוקרטי. שני שלישים דמוקרטי. כלומר, לפורד לא היה אפילו כוח מספיק להטיל וטו.

***

רמספלד עמד לידו בימים הקשים ההם. "זמנים של מבחן ללא תקדים", הוא מכנה אותם, וצפה בו מבצע את תפקידו. ואיך הוא היה? מחובר לקרקע, לא פורמלי, נינוח. "האינסטינקט שלו היה להיות אותו אדם שתמיד היה", הוא כותב בספר. לעתים התגלו בו תמימות וחוסר ניסיון, לדוגמה כאשר המליץ לנהגים לנסוע פחות בגלל המצב הכלכלי, המלצה "שהותירה כמה מבכירי הכלכלנים שלנו פעורי פה", כפי שרמספלד כותב.

ובכל זאת, הנשיא הנינוח קיבל כמה החלטות חשובות, קשות. בראשן החלטתו לחון את קודמו, ניקסון. החלטה ששילם עליה מחיר כבד בדעת הקהל של אז, והוא זוכה עליה לשבחים היום. תזכורת חשובה לכל מי שנדמה לו שמה שנאמר היום ייאמר גם מחר, ושהדרך הנכונה ביותר לשפוט את מדיניותם של מנהיגים היא בעת שעודה בהתהוות.

ביום השבעתו, 9 באוגוסט 1974, קיבל פורד מזכר מהתובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, שמנה את היתרונות והחסרונות בהעמדתו לדין של ניקסון. היו כמובן שיקולים כבדי משקל לטובת העמדה לדין: השוויון בפני החוק, אמון הציבור במוסדותיו, הרתעת נשיאים עתידיים. פורד שקל את כל הטענות הללו, אך כבר מתחילת הדרך, כותב רמספלד, יצר את הרושם "שיש לו סימפטיה רבה יותר" לטיעוני הנגד. הוא שלח את יועצו לבדוק עם התובע כמה זמן יעבור עד שאפשר יהיה להעמיד את ניקסון לדין. היועץ חזר עם תשובה: "לפחות תשעה חודשים עד לתחילת המשפט".

לקראת סוף אוגוסט, במסיבת העיתונאים הראשונה שלו, פורד נדהם לגלות שאיש אינו מתעניין בשיחות עם מוסקבה, במשבר בקפריסין או בבעיות אחרות שהיו, בעיניו, החשובות על סדר היום האמריקאי. "זה מה שהולך לקרות בכל פעם שאפגוש את העיתונאים?", שאל את אחד מעוזריו. אפשר לדמיין עוד הרבה נשיאים אחריו שנדהמים ברגעים דומים. את ביל קלינטון הנאלץ לעסוק בפרשת לוינסקי בעת שיוגוסלביה בוערת. אולי את טראמפ הנדרש לחקירות בענייני הבחירות ורוסיה, בעת שהוא מנהל מלחמת סחר עם אירופה. התקשורת תמיד הדהימה את הנשיאים האמריקאים בהתעקשותה להעמיק בסקנדלים. אך פורד היה שונה, משום שהנשיאות אומנם הייתה הנשיאות שלו, אך הסקנדל היה מתוצרת קודמו. ניקסון עשה, ופורד נדרש להקדיש את מרצו לטיפול בפרשה שרצה רק לשים מאחוריו.

על כן, פחות משבועיים אחר כך, ב–10 בספטמבר, נשא נאום קצר לאומה. אין טעם לגרור את הסיפור הזה, למתוח אותו, אמר לחבריו האמריקאים. מוטב לעצור אותו - ולעבור הלאה. נתוני התמיכה בו צללו. מרכזיית הבית הלבן כמעט קרסה מעומס שיחות המחאה, מעוצמת הצעקות, מבוטות הקללות. רמספלד, אגב, עוד לא כיהן בתפקידו לצד הנשיא. "אם הייתי בוושינגטון, ואם פורד היה מבקש את עצתי בנוגע לחנינה", הוא כותב בספר, "אני לא בטוח מה הייתי מייעץ לו".

חודש לאחר מכן, כאשר רמספלד לידו, הביע הנשיא רצון לצלצל לניקסון ששכב חולה בבית החולים. "התווכחתי איתו", כותב רמספלד. גם הוא, כמו אמריקאים רבים, חש "כועס ופגוע" בשל מעשיו של ניקסון. הנשיא ויתר ולא צלצל.

פרד ברנס, עורכו של המגזין השמרני "וויקלי סטנדרד", קרא את הספר של רמספלד ותהה אם הנשיא לשעבר היה "רך מדי, נחמד מדי מכדי להיות נשיא כיום". אבל לא לגמרי ברור למה הוא שואל על היום. נדמה שפורד היה רך מדי גם לזמנו, כפי שהוכיחה מסכת הייסורים הפוליטית שעבר עד שסיים את כהונתו הקצרה, הרבה פחות מקדנציה, והוחלף על ידי קרטר המוצלח ממנו פחות אך הערמומי יותר.

***

כאשר פורד נעשה לנשיא, הוא סירב להמשיך להיות גם פוליטיקאי. בספרו רמספלד מזכה אותו כמובן בהילה של אצילות שמעל ההמון המתלהם, אם כי ברמספלד עצמו איש מעולם לא חשד שהפסיק להיות פוליטיקאי, אפילו לא לרגע. הוא היה שחקן קשוח של חפירות, שלא היסס להתקוטט עם הנרי קיסינג׳ר האימתני עד שהביא לצמצום חלקו בממשל. הוא היה האיש שנבחר על ידי בוש להיות שר ההגנה, במידה רבה משום שהיה המתאים ביותר להוות משקל נגד לפופולריות המוגזמת (בעיני הנשיא ובעיקר סגנו) של שר החוץ הנכנס קולין פאוול, בעל הרקע הביטחוני. תפקידו של רמספלד היה להבטיח שפאוול לא יהפוך לשר חוץ וגם הגנה. הוא הצליח בתפקיד הזה מעל המשוער, ופאוול עזב את הממשל חמוץ פנים עוד הרבה לפניו, וגם לא הרבה לדבר אחר כך בשבח הנשיא שתחתיו שירת.

כן, אפשר להעריך את דבקותו של פורד בענייניות שקטה, ואפשר גם לראות בה טעות של טירונים. פורד לא רצה להודיע אם יתמודד בבחירות, לא רצה לעסוק בשאלות של קמפיין, בגיוס כספים, בהתוויית אסטרטגיה אלקטורלית. התוצאה הייתה לא מוצלחת. תחילה קם עליו יריב קשה מתוך מפלגתו שלו. רונלד רייגן שמו. הוא אומנם הצליח לגבור על רייגן אבל יצא מהקרב מוחלש (רייגן ירוויח מהסיבוב הזה אימון בתנאי אמת, שיועיל לו בקרב האמיתי כעבור ארבע שנים). אחר כך, במערכת הבחירות, לא היה רחוק מאוד מניצחון, ובכל זאת הפסיד למועמד לא מי יודע מה חזק. הטעות המפורסמת שלו - אחת מפליטות הפה הנודעות בתולדות העימותים הנשיאותיים - הייתה כאשר טען שעמי מזרח אירופה אינם חיים תחת שלטון סובייטי. בעל הטור ג׳ורג׳ ויל הזכיר בשבוע שעבר שפורד חמק משני ניסיונות התנקשות בחייו - אגב, שניהם בתוך כשבוע. אבל מהטעות הזאת - התנקשות פוליטית מתוצרת בית - לא הצליח לחמוק.