הספר שעושה קציצות ממיתוס ישראלי ותיבת אוצרות מעטה של לאה גולדברג

כשראה שאני נצמדת לספר גם בארוחות ובתוך כך לא מפסיקה לומר דברים מן הטקסט ועליו, שאל זה שנולד בפולין: תגידי, את חושבת שהספר ידבר ככה גם אל מי שלא נולד בארץ? לא עניתי מיד, כמנהגי חסר העכבות. אחרי הכל, הטנק של דגניה מוטמע בילדותי כמו קוֹר המים של הכנרת, וכמו הבל הכביש שהולכים בו משפת המים ועד לדגניה ב', ומוכרחים לעצור ליד הטנק, כי זה טקס שגם אם אינו קדוש הוא הכרחי, וממילא נועד למנוחה בצל האורנים. אלא שהטנק להט תמיד ואי אפשר היה לטפס עליו, כי תמיד היה קיץ.

אחרי הרהור אמרתי לזה שנולד בעיר וָאוּבְּזִ'יך לזוג שֹורדי שואה, בטח שכן, הספר ידבר אל כולם. אל כל הישראלים שהוזרקו לוורידיהם המיתוס הזה וכל המיתוסים האחרים. כי על כרעיהם קמה המדינה, והוסיפה שטחים וכבישים, רבי קומות וגדרות ביטחון. הספר פונה אל כל הישראלים הרובצים עכשיו נוכח רסק המיתוסים שבהם האביסו אותם מאז שנולדו או מאז שהגיעו לארץ, ואולי גם לפני כן, כי דרכם של מיתוסים דיפוזית והם מחלחלים אל מתחת לעור.

ספרו של אסף ענברי הוא אמירה סאטירית כואבת, משויפת היטב. הוא בנוי בדייקנות קפדנית, מתוך היצמדות למבנה חכם ולתימה מרכזית שאינה מרפה. זהו רשומון ישראלי משעשע ועגום, שנסב על זהותו של הגיבור שעצר את הטנק הסורי בשער של דגניה א' ב–1948, אך בתוך כך מתייחס לכל היתדות הרופפות שבהן נאחזה הקמת המדינה. כמה וכמה טוענים לבעלות על החור שנבעה אז בצריח הטנק. אני כשלעצמי, כנכדה של דגניה ב', ספגתי את סיפור בקבוק המולוטוב שזרק חבר דגניה א' לעבר הטנק, וקשה לי לוותר עליו בשלב כה מתקדם בחיי. אבל ענברי מערער כאן עיקרון, ובכך הוא מקעקע את כל סיפורי מורשת הקרב באשר הם. בסופו של דבר הוא מתיר כבלים של מחויבות לגבורה, למלחמה, לכלי נשק, לגבריות, לעבר שאינו מועיל עוד בהווה, להפך, כי זהו עבר שהפך לעול. עבר מקבע קונספציה שגויה, שאינו יכול עוד לספק את עמודי התמך לחזון שפג תוקפו.

עובדה המתבלטת מתוך העלילה הסוחפת, היא שרבים נאחזים ביוקרה ובכבוד המוענקים למי שעצר טנק בכניסה לקבוצה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל. אין מדובר כאן רק סתם בעוד טנק מתוצרת צרפת ובשני חיילים סורים שנהרגו בידי גיבור זה או אחר. מדובר בהצלת כל הגליל התחתון בואכה חיפה, ובחסימת האויב מפני כיבוש היישוב הסמלי ביותר במפת ההתיישבות הקולקטיבית במולדת המתחדשת.

הרי הייתה זאת אותה גבורה נודעת של יחיד מול רבים, חלש מול חזקים. כל הבלה בלה הזה שגדלנו עליו וגובה כבר שנים מחירים של דם. בגין אותה גבורה כבר ארבעה דורות של ישראלים עדיין יודעים רק לעשות מלחמה. הטנק עם החור בצריח שב ומזכיר לנו שאנחנו מוקפים באויבים שכבר הגיעו לשער.

בא ענברי ומציע להתל במורשת הקרב. הוא קוצץ את בשר סיפור הקרב ההיסטורי, ומשתמש בעובדות כפי שנודעו עד כה, ולש לתוכן התרחשויות בדויות, עד שאין להבדיל בין אלה לאלה בעודו הופך ומטגן אותן. בעשותו כן אין הוא שוכח את בני האדם שמאחורי הסיפורים. ודווקא את האנשים מן השורה, לא השמות הגדולים. אף כי הוא משליך לעיסת הסיפור גם את שמות הגדולים, דיין וידין, למשל, ויורה בהם חץ או שניים של סרקאזם, האמפתיה שלו נתונה לאנשים, שמלחמות שונות טרפו את חייהם. לניצולי השואה שמשפחותיהם נרצחו ("קורט, אל תיסע. עוד יהיה פה יותר טוב"), לאב השכול ממלחמת יום כיפור ("ואמר לעצמו שהטנק שלקח את שַבּי למצולה הציל אותו מחיים שלא שווה לחיות"), לחבר הקבוצה שסיפור הגבורה נגזל ממנו כמו גם הסילו שאותו יזם והקים ("המראה שקידם עתה את פני הבאים לדגניה א' היה מורכב מהטנק ששלום הוכבאום עצר לפני שער הכניסה ומהטירה של שלום הוכבאום, שלרגליה נפרשו סככות הלול"). בשם הדמות הזאת נטע ענברי אירוניה עצובה. שלום קוראים למי שהמלחמה בנתה את גאוותו, ו"עץ גבוה" (הוכבאום) הוא קורא למי שהוותיקים מזלזלים בו.

הספר כולו טעון בהברקות ביקורתיות מושחזות. הסיפור החסכני אינו מתיימר להיות רומן, אולי כדי שלא לאבד את חדות אמירתו. מן הספר הזה עולה זעקה מעודנת, שעברה פילטרים תובעניים בדרכה אל הנוסח האחד. כל הדמויות אמינות, ישראליות כמו אנשים שהכרנו כאן תמיד, וכל ההתרחשויות יושבות היטב על קרקע המציאות, כפי שתוארה בספרי ההיסטוריה. ועם זאת, במאבק על זהותו של גיבור הקרב על דגניה, ענברי מטה מעט את מפת המורשת ומרחיק אותה מעינינו, שהתרגלו לראות גרסה מסוימת. בהתבוננות המחודשת בקרב על עמק הירדן גוברים הגיחוך והצער. ענברי, יליד אפיקים (1968), מגחיך את סיפורי הגבורה וחומל על חברי מסדה ושער הגולן, שנאלצו להימלט מבתיהם וספגו ביקורת קשה. ספרו מצביע באהדה דווקא על האנושיות הפגומה, מכמירת הלב. לענברי יש יכולת נדירה לכלוא במשפט אחד את השחוק והתוגה, עד כי בתום הקריאה הצחוק נתקע בגרון וטעמו מר. הבדיחה, אומר ענברי, היא על חשבון כולנו ("הטנק", אסף ענברי, ידיעות אחרונות–ספרי חמד, 271 עמ').

גולדברג

“יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות (1928–1941)", מעטה של לאה גולדברג, הוא תיבת אוצרות שאפשר לדלות מתוכה באקראי בלי להתאכזב. הכתיבה האימפרסיוניסטית, פובליציסטית, ביקורתית של גולדברג, מספקת ממדים מרתקים מחייה, עמדותיה ואישיותה של המשוררת. שפע כתיבה חכמה של אשת העולם הגדול, בעלת ידע מעמיק בתרבויות ובשפות. היא כתבה על מסעות, על זיכרונות, על תיאטרון, על ספרים ומאמרים שקראה, על ציירים, על תרבות בכלל. למילותיה יש תוקף סמכותי ורכות אינטימית.

מן הכרך מצטברת מפה היסטורית וספרותית של שנות ה־30 וה־40, בתל אביב ובעולם, במיוחד באירופה. מהפרק “חצרות", מן הרשימה “העיר הזאת", “טורים", 15.2.1939: “מעיר מולדתי נקבעו בזכרוני גם חצרות אחרות (...). רטט רומנטי מלווה אותי אליהן - הרי הן החצרות בלילה הניבטות אל הרחוב הריק מאדם. ירח בשמים, ירח הקוסם את השלג". ובאותה רשימה: “ועוד זכרתי את חצרות רומא, הייתי עומדת במבואות כמקוסמת רגעים ארוכים מאוד. פאלאצי [היכלות]... ‘ריח האבן הלחה' מתוך שירת הופמנסתל, גאווה גדולה של הפורטָלים [מבואות מפוארים] וצניעות שוכנת עפר של האבנים הגדולות וכהות מתחת לרגליים". ב–12.8.39 קראה קטע מן הרומן של שמעון הלקין “ליאו בקסט". “עתיד זה להיות ספר הפרוזה החשוב ביותר בספרותנו החדשה.

ולא מודרניוּת משום ש'הם' - כלומר פרוסט, ג'ויס, תומאס וולף ומוזיל - כותבים כך, אלא משום צורך נפשי לחיות את העולם כך: לא בנשימה אחת, כי אם באלפי שברי נשימות במשך שנייה אחת" (בחרו, ערכו והוסיפו הערות: גדעון טיקוצקי וחמוטל בר–יוסף, ספריית פועלים, 517 עמ', כולל מפתחות).

אובססיה

גלית דהן קרליבך כתבה נובלה קדחתנית על התאהבות אובססיבית, ואולי יש לומר: תשוקה כפייתית. הסיפור שלה סוחף ומשכנע, כי הוא יושב על קרקע שאמיתות החיים טייבו אותה. סופרת צעירה, נשואה, מגיעה להתכנסות בינלאומית של סופרים בעיר איווה, ארצות הברית. היא זוכה בשהות ארוכה לצורכי כתיבה במקום נטול כל השראה. בעוד שאר בני הלאומים, שהיא מכנה בשמות ארצותיהם, מתערים במקום וזה בזה, היא מעדיפה להתבודד עם תחושת הניכור המלווה אותה כחלק מאישיותה.

ההיגיון הפסיכולוגי של הסיפור דוחף אותה לזרועותיו הכפריות של מוזיקאי אמריקאי, שלא הבטיח דבר מעולם. מליל האהבים המשכר והלאה משתרע לפניה רק מדרון של התנהגות הרסנית. הצעירה מקלה על ייסורי הנפש בהסבת נזק עצמי. היא גורמת לעצמה חתכים בזרועות ובגוף בסכיני גילוח. במקום לכתוב ספרות הכותבת חורטת סימנים בעורה ומקיזה את דמה. הכתיבה בגוף ראשון מעניקה לסיפור כוח עצום.

גם אם אינך רוצה לחבק את המספרת, את מאמינה לה. אין שמץ זיוף בנימת הנחיתות העצמית, בקצב הריאלי של היסחפות בתהליך כפייתי של שיגעון לגבר בלתי מושג, בחשיבה הרציונלית המאפשרת לדמות להתבונן בעצמה, בחדרה המבולגן ובתגובות הסביבה, בצד מסדרון הטירוף שהיא שועטת בתוכו לעבר תוהו ("זאת אני, איווה", גלית דהן קרליבך, גרף ועכשיו, 126 עמ').

מופת

"לב האפלה" ו"מוצב של קדמה" של ג'וזף קונרד (מאנגלית: אברהם יבין, עם עובד, 187 עמ'): הוצאה מחודשת של תרגום שיצא לאור ב–1999. יצירת המופת של יורד הים, שחזה במו עיניו בזוועות הקולוניאליזם.

"סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד", כפי שסופר בידי ז'וזף בֶּדיֶה (מצרפתית: דליה טסלר, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, מפרשים, 191 עמ'): בדיה בן המאה ה–19 ליקט גרסות ממקורות שונים, אגדה קלטית או סיפורים פרסיים. יש הטוענים כי מדובר במיתוס היסוד של המערב - האהבה הרומנטית. הוצאה מחודשת לתרגום מ–1997.

"הרוח בערבי הנחל", מאת קנת גרהם (מאנגלית: אוריאל אופק ועטרה אופק, איורים מקוריים של א"ה שפרד, מחברות לספרות, 274 עמ'): הוצאה מחודשת לתרגום מ–1984, למקרה שהספר עדיין לא מתנוסס על המדף המרכזי בספרייה הפרטית.

סופר מצליח

בגב הספר כתוב שגיום מוסו הוא הסופר המצליח ביותר בצרפת, שספריו תורגמו ל–33 שפות ונמכרו עד כה ב–18 מיליון עותקים. אני מניחה שהעובדות האלה בדוקות, כי אני מסתמכת עליהן בבואי לכתוב, שפעם נוספת רב–מכר מערער את האמון שלי בעתיד מה שקרוי "ספרות". לצערי, לא יכולתי להפסיק את קריאת הספר באמצע, גם כשקלטתי שהוא נוסחתי, והתחלתי לפסוח על תיאורי הנוף, עלי סתיו זהובים ושמש ניגרת.

התחושה שמולכדתי לתוך חוויה חסרת כל ערך תרמה לרוגז שליווה אותי עד לפתרון המופרך. ערימת הזוועות שלתוכן נקלעה אליס, חוקרת המשטרה הצרפתייה, מספיקה לארבעה ספרים לפחות. אני מוכנה לספוג זרייה רובוטית של תיאורי טבע, רחובות בניו יורק ובפריז, מאכלים וריחות, וכן תנועה תזזיתית בין זמנים שונים.

אני לא מוכנה שיספרו לי שהדמות הנשית כל כך טיפשה, ולכן גבר מושלם בתכלית שש להציל אותה מעצמה. ראוי לדעת: הגבר התאהב בצרפתייה הקטנה אחרי שראה אותה בפעם הראשונה לפני דקות אחדות. היא ישנה ושערה היה זהוב ("סנטרל פארק", גיום מוסו, מצרפתית: אביגיל בורשטיין, כנרת זמורה–ביתן, 270 עמ').