שתי חוויות מתרחשות בזמן ואחרי הקריאה בספר החדש של ניר ברעם ושתיהן דומות לחוויות שעובר גיבור הספר: האחת היא התעכבות והשנייה יקיצה, כשם הספר.
ההתעכבות היא הפעולה העיקרית של גיבור הרומן, הסופר שמתעורר במקסיקו ומנסה לדחות את חזרתו לישראל, אבל היא גם החוויה העיקרית של הקריאה בספר: זהו רומן שהוא מעשה של התעכבות. התעכבות על תיאור פרטי-הפרטים של העבר, התעכבות על דקויות החוויה והמחשבה, התעכבות על המשפט המתארך, השתהות בתוך העמוד, בתוך הפרק, בתוך הספר, של קריאה מעוכבת, כלומר של קריאה שבה אתה חוזר לאחור אל עמוד שקראת כי אתה מגלה שהוא מתעכב (משתהה) בתוכך.
החוויה השנייה, של היקיצה, מובנת רק בסוף הקריאה. כי יקיצה ממה? ממה מקיצים בספר הזה? וגם: על מה בא הקץ? שם הספר מתייחס להתעוררות של גיבור הרומן בחדר בית מלון במקסיקו אבל זאת היקיצה שלו. היקיצה של הקוראים היא יקיצה אחרת: לא משינה אלא מאשליות (ספרותיות), או ממיתוסים מנחמים.
האשליה הראשונה מדגישה שבעבר שלנו היה טוב יותר. זאת אחת האשליות הספרותיות הכי נפוצות, בעיקר בספרות העברית, ואשליה שהיא כמובן גם מיתוס פוליטי, בעיקר של השמאל: פעם חיינו כאן היו יפים יותר. "יקיצה" הוא ספר נדיר בספרות הישראלית שמתבונן בעבר בלי טיפת אידיאליזציה, ושמתאר איך הדימום של ההווה החל בחתכים שחתכנו בעצמנו בעבר.
האשליה השנייה היא שקירבה או אהבה או חברות יכולים להציל אותנו מעצמנו (מיתוס שקשור באידאולוגיה המשפחתית וגם במרכזיות של "הטיפול" בחיינו). בספר הזה, למרות שבין כמה מהגיבורים שלו יש קירבה ואפילו אהבה אמתית, אף אחד לא מצליח להציל אף אחד אחר מעצמו.
האשליה השלישית היא שלחיים יש כיוון ברור, שהם הולכים ומשתפרים (מיתוס מנחם, עכשווי, החיים כתהליך של גדילה), או הולכים ומידרדרים (מיתוס אחר, רומנטי). ב"יקיצה" אין לחיים כיוון מוגדר שאפשר להתנחם בו: עבור יואל, חברו של גיבור הרומן, החיים הם תהליך של התכווצות, של היעצרות, של חנק; עבור הגיבור, הסופר, הם (בינתיים) תהליך הפוך - של התרחבות, של תנועה, של צמיחה. אבל מישהו יכול להבטיח לו שזה לא יתהפך?
וזה אולי גם הקשר בין היקיצה להתעכבות: היקיצה מהאשליות מעוררת פחד (מהזמן האוזל, מעצמנו, מהמוות שראינו בעברנו וישוב לרדוף אותנו בעתיד); וההתעכבות היא הניסיון להקפיא את הזמן. אנחנו יודעים שאין דרך טובה יותר (לנסות) לעכב את מרוצת הזמן מאשר הספרות. אנחנו יודעים שבסוף גם היא תיכשל.