השירה היא סוג של ריפוי. רצפט שמוציא את המכאובים החוצה ונותן להם מענה, היציאה של הכאבים והפיכתם למשהו יפה, משהו לשוני, בעל פתאומיות וחגיגיות", אומר המשורר, חתן פרס ישראל, ארז ביטון. "יש הבדל בין לצאת עירום ועריה ולפשוט מעליך את בגדיך ולהתהלך בחוץ כמשוגע, לבין להתערטל לאט־לאט וכל שכבת ערטול נושאת עמה את כוח היצירה שהיא בעצם סוג של פרידה מהכאב. יש גם צורך ליצור קשר עם האחר".
את שכבת ההתערטלות הזו אפשר למצוא בין היתר בשירו הידוע "להיות אורג": בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם \ הָיָה אָדוֹן צְבִי הַמְנַהֵל \ מַצִּיג אוֹתִי \ בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים שֶׁל הַמּוֹסָד \ וְאוֹמֵר \ הַיֶּלֶד הַזֶּה \ כְּשֶׁיִּגְדַּל \ נַתְקִין לוֹ רְצוּעָה אַחַת עַל כֶּתֶף שְׂמֹאל \ וּרְצוּעָה אַחַת עַל כֶּתֶף יָמִין \ וְנַעֲשֶׂה אוֹתוֹ אוֹרֵג \ וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה שְׁטִיחִים \ לִמְלָכִים וְלִנְסִיכִים \ אוֹרֵג לֹא נִהְיֵיתִי \ אֲבָל \ לִפְעָמִים \ בִּרְגָעִים שֶׁל חֶסֶד \ שִׁירַי נַעֲשִׂים מַרְבַדִּים קְטַנִּים \ לְכָל אוֹרֵחַ וּלְכָל דִּכְפִין.
"אישה אחת סיפרה לי שהיא הדביקה את השיר לארון הבגדים כדי שילדיה יראו אותו, ויש בזה גם מוסר השכל חינוכי: גם אם ייעדו אותך להיות עובד כפיים - אתה יכול להיות איש רוח, אתה יכול להיות אקדמאי. לא כתבתי את השיר מתוך כוונה אידיאולוגית, אבל הנה הוא משמש גם לכיוון הזה. השירים שלי כמעט תמיד נובעים מתוך חוויה דוקומנטרית, אני מתאר את השירים שלי כדוקומנטציה לירית, והמקרה עם המנהל אדון צבי קרה במציאות".
כמי שפעל למען קבלת המזרחיות, מתבקש לשאול: האם לדעתך לילדים אשכנזים הוא לא היה חוזה עבודת כפיים?
"אתה חותר בטעות לשאלה של מזרח ומערב, אתה לא מנסה להתחבר לשורש ההוויה שלי של שירה לירית. אתה צריך להשתחרר מהאובססיה לשייך את השירים לאיזושהי אידיאולוגיה של מזרחים ואשכנזים. אם אני קורא לך שיר של יהודה עמיחי, מה זה קשור למזרחי או אשכנזי? אם אני קורא לך שיר על הבן שלי 'הסדר עם בן בכור', מה זה קשור למזרחים?".
ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ושירה עברית לשנת 2015, שמוציא ספרי שירה משנות ה־70 ונחשב לאחד מחלוצי הזרם המזרחי בשירה העברית החדשה, הפך למוכר בציבור בעיקר כמי שמונה על ידי שר החינוך נפתלי בנט לעמוד בראש "ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך". את הסערה שעוררו מסקנות הוועדה הוא מנסה לשכוח ויחד איתה להתרחק מעיסוק בנושאים עדתיים, ומבקש לעסוק רק בשירה כפי שהוא עושה בתוכנית הרדיו החדשה שלו "ארז ביטון בגלי צה"ל", שיצאה לדרך השבוע בגלי צה"ל ומשודרת מדי שבת ב–14:00.
"אני לא יכול להצטמצם רק בפרסום שיצא לי בוועדת ביטון, למרות שאני לא מצטער על עצם קיומה", הוא מבהיר. "הקמתי עשר ועדות משנה בספרות, בהיסטוריה, במגדר וכן הלאה. כל ועדה כללה עשרה אנשים, פרופסורים, דוקטורים ששקדו על מסקנותיהם במשך למעלה מארבעה חודשים. הבאנו דוח של 360 עמודים לשר נפתלי בנט והוא אימץ אותו. הייתה רק בעיה אחת: אי־הבנה בין מה שמשרד החינוך חשב שיהיה תפקיד הוועדה לבין מה שאנחנו חשבנו שיהיה תפקידה. משרד החינוך חשב להפעיל את כל הכלים המצויים בתוך המשרד כדי לממש את המלצות הוועדה, ואנחנו חשבנו שיש הכרח להוסיף על הכלים הקיימים כדי לממש את החסר הגדול שמצאנו בנושא החינוך המזרחי.
"אי־ההבנה הזאת הובילה למועקה מאוד גדולה, אולי אפילו קצת לאנטגוניזם, אבל למזלי יש היום במשרד החינוך מנכ"ל חדש, שמואל אבוהב, שיש לו לב גדול ופתוח, והוא מוכן לעשות כמה שיותר".
מה לדעתך הבעיה העיקרית כיום במערכת החינוך בנושא זה?
"המחקר. זה למעלה מעשר שנים הצטמצם התקציב שהיה מיועד לאוניברסיטאות ולמכללות כדי לקדם חקר של יהודי המזרח. אנחנו לא מדברים על מזרחים אקדמאים, אלא על כלל העוסקים בנושא המזרחי בין שאלו אשכנזים ובין שמזרחים שיקבלו את התקנים הראויים כדי לקדם את הנושא המזרחי. לצערי, מה שהצלחנו זה להכניס מועמדת אחת למל"ג, בתקווה שבמשך השנים היא תצליח להשפיע על כך שהמועצה להשכלה גבוהה תתקצב את הנושא. בעניין הזה אנחנו עדיין בחוסר מימוש".
ובאילו נושאים הצלחתם לגרום לשינוי?
"יש דברים שנכנסו לתוכנית הלימודים כמו ההיסטוריה של יהדות בוכרה או נשות מופת כמו דונה גרציה. אנחנו בקשרים עם המפקחים המרכזיים לספרות והיסטוריה. אנחנו מצפים שגם ועדות המקצוע יכללו אנשים מזרחים, עד עכשיו זה היה קטסטרופה: כל 14 המשתתפים בוועדות המקצוע היו אשכנזים. כל ועדת הספרות הייתה אשכנזית.
"דבר חשוב נוסף הוא 'עמוד האש המזרחי' שהצעתי לשר בנט. אמרתי לו שלפני 37 שנה תכננו וביצעו את 'עמוד האש', שבה כמעט אין זיקה והתייחסות ליהודי המזרח הציוניים ולהיסטוריה שלהם, ושהגיע הזמן לגייס תקציב ולעשות תוכנית טלוויזיה שכל כולה ההיסטוריה של יהדות המזרח ותרומתה לעלייה לארץ. לשמחתי, הוא הסכים מיד והקצה מיליוני שקלים לפרויקט. הסדרה נכנסה לשלבי הפקה, ואנחנו מקווים שתוך פרק זמן ראוי נוכל להפיק את 12 הפרקים המתוכננים ולהביא אותם לכלל בני ישראל, כדי לממש חלום שלנו להציג את תרומת יהדות המזרח".
היצירות מדברות בעצמן
לאחר פרסום הדוח ספג ביטון אש בעיקר בשל סעיף אחד, שלדבריו לא היה מודע לו: המלצה משנית על ביקורי תלמידים בקברי צדיקים כחלק מסיורים באתרי מורשת של יהדות המזרח. בכלי התקשורת רבו המבקרים את מסקנות הוועדה וגם קולגות של ביטון יצאו נגדו, בהם המשוררים מאיר ויזלטיר ואגי משעול. באותה תקופה המתיחות הבין־עדתית הייתה כה רבה, עד ששדרן גל"צ גידי אורשר הושעה מעבודתו בתחנה בשל פרסום פוסט בדף הפייסבוק שלו שבו כתב בין היתר על "היללנים המקצועיים מהמזרח שמניפים רגליים של תרנגולות מעל לראש".
אמרת בעבר שהמזרחים משפחתיים ואנושיים יותר. אתה לא חושב שזו אמירה שמחזקת את הסטריאוטיפים על בני עדות המזרח?
"בתהליך הקליטה בארץ המזרחים עברו מידה גדושה של התפוררות ואיבוד של לא מעט מערכי היסוד החיוביים שאיתם באו. אני משוכנע שהורינו היו טעונים בעוצמות של אנושיות, של הכרה בערך הזולת, של יכולת הכלה של האחר. נדמה לי שכיום המזרחים הם חלק מהחברה הישראלית, שבין השאר מאפיין אותה איבוד הסובלנות. אני מקווה שנותר אצלם משהו מהחמלה, מהרכות ומהיחס החיובי לזולת".
אחת לזמן מה יש יצירת תרבות שמעוררת את השד העדתי. "סאלח, פה זה ארץ ישראל" עשתה זאת לאחרונה - מה דעתך?
"אני מנסה להתרכז בעשייתי בנושאים של שירה ואומנות ולא כל כך בנושאים הכלכליים והחברתיים, אבל אין ספק שקיים פער גדול מאוד, וחשוב להעלות נושאים היסטוריים המעידים על קשיים בקליטת עולים יחד. העולים מצפון אפריקה מימשו את חזונו של בן־גוריון ליישב את הנגב יותר מכל אחד אחר. הם גם עומדים בפרץ לנוכח הקטיושות בקריית שמונה ולנוכח הקסאמים בשדרות ובנתיבות".
נראה כי ביטון עייף ממאבקים ומנסה להתחמק מהם בכל מאודו. למשל, כשנשאל על התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב נגד התיאטראות, הוא משיב בלקוניות: "אני בעיקרון לא נכנס לשאלות פוליטיות ולאמירות של פוליטיקאים. מה שכן, אני נגד פגיעה במוסדות קיימים, שלרוב פועלים באמונה ובהצלחה".
המשורר והעיתונאי עודד כרמלי אמר שצריך להעניק לך "פרס ישראל להתקרנפות". הוא טען שאתה מתחבר למוקדי כוח כמו בנט כדי להיכנס לקונצנזוס, ושהתאהבת בטייטל "ועדת ביטון להעצמת יהודי המזרח", עד כדי כך שאיבדת את עקרונותיך. מה דעתך?
"בעיקרון, אני בעד ידידות, הבנה וחיבור בין בני אדם, ובמיוחד בין יוצרים, סופרים ומשוררים. אני מתרחק מכל עימות, יריבות או עוינות הדדית".
את הגישה הפייסנית הזו מאמץ המשורר בן ה–77 גם בתוכנית הרדיו שלו. "התוכנית היא לא פוליטית במובהק", הוא מבהיר. "אני לא מתכוון להתייחס לנושאים פוליטיים, רק לנושאים תרבותיים ואומנותיים. זאת משום שאני חושב שיש כאן נקודה של מפגש ישיר, ללא מאבק של אידיאולוגיה ולנסות להוכיח משהו".
לדבריו, "זו תוכנית תרבות שמנסה לשלב ולשזור שירה ומוזיקה וגם מדיומים אחרים לאורך הזמן. אני מתייחס לשידור בתור משהו קצת מאגי, קצת מיסטי. אתה מדבר ולא יודע לאן אתה מגיע ומי מקשיב לך מהצד השני. אני פועל מתוך הנחה שאומנות חודרת ללבבות.
"התרגשתי לארח בתוכנית הראשונה את עופר כלף, מוזיקאי מחונן ומקורי שבא מרקע תימני. הוא סיפר על ההשפעות של סבתא שלו מצד אמא, והתרשמתי מאוד מהאמת והכנות והנשמה שיש בתוך היצירה שלו. הוא השמיע שני שירים של יהודה עמיחי שקיבלו פנים אחרות ומאז הם לא מרפים ממני.
"באותה תוכנית הקראתי שיר של טשרניחובסקי, שלדעתי נעשה לו עוול והוא נדחק הצדה לעומת ביאליק, למרות שהוא לא נופל מביאליק בגדולה ובעוצמה שלו ובמרחבים העצומים של השירה שלו. ראיינתי גם את המשוררת נעם פרתום, שיצאה לאחרונה עם הספר 'ביחדנס', שעורר הדים רבים וקרא לדיון במהות השירה. אני מנסה לתת בתוכניות במה למשוררים ולמוזיקאים שאולי נדחקו קצת הצדה ולמשוררים ומוזיקאים מהעבר".
אתה לא חושב שהאנשים שעוקבים אחריך ומעריכים את יצירתך יצפו לתוכנית עם אג'נדה?
"האג'נדה היא שאין אג'נדה. התוכנית מגוונת, נותנת במה למזרח ומערב, לגילאים שונים ולתפיסות עולם תרבותיות. אני מבדיל בין העמדה או הטיפול הציבורי שלי כפי שהיה בוועדת ביטון לבין התוכנית הזאת שכל כולה אומנות ושירה ואין בה דיבור אידיאולוגי והיא על טהרת היצירה ועל איכות.
"אני לא אוהב את המושג אליטיסטי, אבל בהחלט אפשר לומר שהתוכנית היא אליטיסטית, היא חוצה גבולות של ז'אנרים, חוצה גבולות של עדות. אבל בהחלט בגלל הניסיון העצום שלי גם בתרבות הישראלית המתהווה, מה שאנחנו קוראים לו 'הזמר המרכזי' שלרוב משויך יותר למערב, וגם בגלל הניסיון שלי ביצירה האוריינטלית המזרחית שנוצרת בארץ, אני יכול להביא דברים נפלאים מהיצירה המזרחית אל התודעה הציבורית הכללית. היות שאין לי עמדה אידיאולוגית לתוכנית, לא פוליטית ולא תרבותית, אני נותן ליצירות לדבר בעד עצמן, והתנאי הוא שהן ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות".
חשיכה גדולה
ארז ביטון, שנולד בשם יעיש, עלה לארץ עם משפחתו מהעיר אוראן שבאלג'יריה כשהיה בן 6. בתחילה שוכנה משפחתו במעברה בעיר רעננה ולאחר מכן עברה ללוד. הוא לא נולד עיוור: בגיל 10 וחצי מצא עם חברו קופסה שהכילה רימון יד. הרימון התפוצץ וגרם לו לפציעה חמורה שבה איבד את מאור עיניו ואת ידו השמאלית.
“העיוורון עבורי הוא אובדן, מוות של ישות אינטימית. ראייה, כמו אבא, כמו אמא, כמו אישה, כמו בן, היא סוג של הוויה שהייתה חלק מהבשר שלי. ולהפסיד את זה - מת בך משהו. עם המוות הזה אני במשא ומתן. עשו עלי סרט קצר של ארבע דקות: מה זה קולנוע בשבילך? ואני תיארתי את הלילה האחרון שלפני הפציעה, שבו הייתי בקולנוע וראיתי את הסרט 'טרזן'.
"הראייה היא כל אותם סימנים מוחשיים של נוף, של מִשמֵש מנצנץ על עץ במזבלה. ראייה הייתה בשבילי גם תנועה, לכן התחברתי לקולנוע. וכשהפסקתי לראות גם התנועתיות הפסיקה. היא ספוגה צורות וצבעים ותווי פנים ותווי עצים, כל אלה נשארו כמין זיכרון, זיכרון שמבחינתי הוא סוג של מתנה שקיבלתי. ובזה אני שונה מאדם שלא היה רואה בכלל, שנולד עיוור.
"בשלב הראשון העיוורון הוא חשיכה גדולה, מבוי סתום שאין לאן ללכת ממנו. בשלב היותר מתקדם, לאחר שעברת תהליך של חינוך עצמי, אתה משתמש בחושים נוספים כדי לטעום את העולם, לגעת ולהתחבר. כמו חוש הריח או חוש המישוש. אלו כלים שאדם רואה אולי לא ישתמש בהם מספיק, כי יש מותר ואסור ומקובל.
"אני לא יכול לגשת לאדם ולמשש את פניו, ואף על פי כן חוש המישוש משמש אותי במפגש עם חפצים ועם האנשים הקרובים לי, שבהם אני יכול לגעת ואותם אני יכול ללטף ולחבק. להתייחס לשערה של אשתי, לפנים שלה, לראש של הבן או הבת שלי. כשהייתי עובד סוציאלי, מורי חינכו אותי לגעת בפניהם של הסטודנטים שלי כדי להתקרב אליהם. מדי פעם עשיתי זאת, ולא אחת הופתעתי להיווכח בשוני בין הדימוי שהיה לי על אודות אותו סטודנט לפני שמיששתי את פניו לבין הדימוי שנוצר בי לאחר המישוש".
המעבר מילד רואה לאדם עיוור היה אצלך הדרגתי.
"עברתי כמה ניתוחי עיניים בתל השומר ויכולתי לראות צבעים במשך כמה חודשים, אבל זה לא החזיק מעמד. אחרי שנה–שנתיים איבדתי שוב את הראייה. התהליך היה מלווה בהכחשה ובתקווה שאקום בבוקר, אפקח עיניים ואראה. אני זוכר את הצעדים הראשונים של ההתמצאות בחלל בבית של ההורים, את הגישוש אחרי פתח היציאה מהחדר, הניסיון להתלבש, למצוא את החולצה והמכנסיים, להראות פנים בחוץ.
"העיוורון היה מלווה בתחושת בושה גדולה, בעלבון. לא הכרתי מישהו עיוור, לא ידעתי איך הוא מתנהל בעולם, איך מתייחסים אליו. לא מזמן פגשתי חבר ילדות ודיברנו על הקולנוע בלוד, העלינו זיכרונות על הסברס שקטפנו ומסתבר שכל הזיכרונות נשארו תוססים בנו, למרות שכעבור שנתיים עזבתי את לוד ועברתי לבית חינוך עיוורים".
ביטון מתאר כיצד פציעתו הקשה השפיעה על משפחתו: "באותו יום אבי איבד אחיזה במציאות וניסה להתנתק מחוויית האובדן והצער שאין לו גבול. הוא לא ידע להכיל את האימה שבנו בכורו נלחם על חייו", הוא מספר. "אמי, היה בה כנראה הכוח להכיל את גודל הפורענות. היא נתנה לעצמה לפגוש את הכאב עד הסוף, הרגישה שמנקרים את עיניה. תמיד אמרה, 'הלוואי והייתה אפשרות שאתרום לך עין'. ואני? חש אחריות כגורם האסון. אני לא מסכים שאמי ואבי ישלמו מחיר טוטאלי כל כך. צריך להבין, מדובר במשפחה של עולים שבסך הכל שנתיים בארץ, ללא קשרים, ללא שפה, ללא פרנסה קבועה. משפחה מתרחבת, כל שנה ילד חדש, ללא מערכת קליטה. שוקת שבורה".
בשירך אתה נותן ביטוי נרחב לפצע הזה.
"ספרי 'נופים חבושי עיניים' נוגע בתשתיות העומק, בתוך תוכה של הווייתי האינטימית והזהות האישית שלי כאדם עיוור. ספרי האחרון 'בית הפסנתרים' נותן ביטוי להווייתם של ילדים עיוורים במוסד מוגדר וסגור שבו העתיד לוט בערפל, אך החתירה אל הסיכוי ואל האחיזה בכנפי החיים היא בלתי נלאית ויוצרת מנגינת חיים תוססת. כך שבעיצומה של הבדידות, בגבול האחרון של האין אונים, מתחילה לנבוע ההתחברות אל ההיגד השירי. באין יד מלטפת, הילדים המשוועים לפריצה אל העולם הופכים עצמם הורים. זה לזה הפדות באה בחיבור הנואש והאינטנסיבי ביניהם".
בדידות מבוצרת
"בגלל האסון עברתי לבית חינוך עיוורים, שם הוחלף שמי מיעיש לארז", מתאר ביטון את ראשית התפתחות אישיותו החצויה בין מזרח למערב, כילד מזרחי בבית ספר שהיה מכוון אירופית. "ואז - תהליך אדיר של התפתחות שהוא גם שיח עמוק עם עצמי. כך לגבי ההחלטה ללמוד עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה. כך גם לגבי הנביעה של פסוקים שהתחילו להתדפק מבפנים ולהיות שורות של שיר. זה התדַּבֵּר מתוכי. אני ליוויתי את עצמי, הייתי ער למה שקורה לי. עם בדידות גדולה. בתוך הבדידות המבוצרת שלי הכל היה רחוק ממני ובלתי מושג. הוויה ישראלית הייתה משהו שלא היה סיכוי שאוכל אי־פעם להיות חלק ממנו. השירה העברית החדשה, עם הדמויות המייצגות שלה, הייתה בשבילי 'ההוויה הישראלית'.
"גדלתי בתרבות ישראלית, עברית של ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, חיים גורי וכן הלאה, כל המשוררים של שנות ה־50־60. אני עשוי מחומרים של ישראליות, אך יש בי אוצר בלום ורבדים וקומות שלמות בתוכי שעשויות מהאנדלוסית, מהתפילה של אבא שלי בבית הכנסת, מהריגוש של הפיוט שהתפתח במרוקו בהשפעת יהדות ספרד אחרי הגירוש, והמוזיקה הזו מחלחלת".
הכתיבה הדהדה מתוכו בתהליך הדרגתי. "עברתי אז מאשקלון לתל אביב והתחלתי לשוטט גם בתוך עצמי. חיפשתי התנתקות והמרָאה. הלגיטימציה נבעה מהמעבר שלי מאשקלון לאוניברסיטת בר אילן, שם השלמתי תואר שני בפסיכולוגיה. התחברתי לפנתרים השחורים מצד המחאה החברתית, והזדהיתי עם מה שפגשתי באשקלון כעובד סוציאלי.
"בעקבות הזעזוע של מלחמת 73' חלו כל מיני תהודות, כל מיני שבירות של מוסכמות והרגשתי בדידות גדולה. החברים שהיו לי באוניברסיטה הלכו לצבא, למלחמה, והותירו אותי בודד לעצמי. אז נאלצתי לדבר רק עם עצמי ולדבר עם עצמי זה באמצעות כתיבה. פתאום הרגשתי שחרור עצום של חיבור זהויות, זה דבר מוזר להיות שייך לשתי זהויות, להיות יעיש הלוּדאי שמדבר ערבית שוטפת. במציאות היומיומית שלי אני ארז, המשורר".
מהם מקורות השירה שלך?
"נביעה של שיר, לא תמיד יש לה הסבר פשוט. מתהדהדות בי אסוציאציות מרוקאיות, מתהדהדות בי אסוציאציות תנ"כיות. כל החומרים שאצרתי, שהפנמתי, שירים של ביאליק, של מיכה יוסף לבנזון, כל החומרים שנספגו בתוכי, בייחוד השפה המרוקאית, זו הייתה שמחה עצומה שאני יכול לתת הד למשהו מ'אני' אחר לגמרי.
"הייתי כמי שמוצא שלל רב. כמי שמצא נוסחת פלא שמשלבת את שתי השפות, גם עברית וגם ערבית באותו משפט, למשל כשאני אומר: 'מִי יִפְדֶּה אֶת עֲקָרוּתֵךְ אַלַּלָּה עִישָׁה בִּנְתְּ מַסְעוּדָה'. אז גם השימוש באלמנטים יומיומיים שהם מהשפה של השכנים המרוקאים, כשאישה אומרת לרעותה מעבר לגדר הנמוכה: תני לי קורט מלח, או נשים שבאו מערים שונות מתקוטטות בחצר הבית, כי אחת מבשלת עם מַבזָר ואחת בלי, או כשאני אומר 'כְּשֶׁיִּמָה יִסְתֶּר נִזְכְּרָה בְּבִתָהּ הַמֵּתָה קְמֶרָה... הָיְתָה עוֹלָה צַעֲקָה גְּדוֹלָה עַד לֵב הַשָּׁמַיִם', וכל הנשים עוזבות את מלאכת הכישור, משתתפות בצהלה של בכי. כל החומרים נספגו בתוכי, המרוקאית היא אני אחר".
איזה מקום תפסה השפה המרוקאית בחייך?
"השפה המרוקאית הדהדה בי לא רק מהזיכרון של השיח עם ההורים. חלקם הגדול של המטופלים שלי כעובד סוציאלי באשקלון היו עולים ממרוקו ואיתם דיברתי ערבית. ואז, מתוך מפגש של שני הדים - ההד של ההווה החריף, הלפעמים־מנוכר, הלפעמים־זר, כמו 'שיר קנייה בדיזנגוב', וכשאני חוזר לפרברים, ההד של העברית האחרת באשקלון - משהו דיבר בתוכי בקולם של השייכים להוויית הפרברים.
"זה ניסיון חגיגי להגביה את הערבית, את העברית של הפרברים הנמוכה במובנים מסוימים, ולתת לה להגיע לעברית המעודכנת, למפלס ההווה. ליישר מפלסים. אז אני מתחבר אל עצמי. בתקופה ההיא העברית המעודכנת הייתה של קפה רוֹוָל. אני רציתי להשתייך, 'קָנִיתִי חֲנוּת בְּדִיזֶנְגוֹב כְּדֵי לִקְנוֹת שֹׁרֶשׁ', אבל הרוֹוָל לא מקבל אותי ואז באכזבה אני מוכר את החנות, וחוזר להשתייך אל הפרברים. יש ממד כפול, גם חזרה לפרברים וגם כישלון. אני כל הזמן רציתי להשתייך לזרם המרכזי, ההגמוני".
אמת פשוטה
איך הפכת לסמל למאבק העדתי?
"במקור של העשייה שלי עומדת האמת הפשוטה של להיות מה שאני עצמי. שירתי ביטאה את טלטלת העלייה, ומה שנראה כהתרסה וכמחאה כלפי חוץ, היה ניסיון התמודדות אישי עם תהליך ההתערות בארץ. שירה זו פתחה צוהר לצעקה שנחנקה בדור הראשון, תוך ניסיון להיאחז בישראליות למרות הסבל. שירה זו הייתה עבור רבים בשורה וגאולה לתחושותיו של דור אשר שילם מחיר זהותי יקר בניסיון להסתגלות כמעט בלתי אפשרית".
"מנחה מרוקאית", ספרו הראשון ו"ספר הנענע", השני ברשימת פרסומיו של ביטון שיצאו לאור באמצע שנות ה־70, הביאו את החומרים המזרחיים האותנטיים אל הזרם המרכזי בתקשורת, וסללו דרך ליוצרים שביקשו לתת דרור לקונפליקט הזהותי המזרחי שבתוכם. "זו הייתה הפעם הראשונה שניתן ביטוי לכאב הדור השני של העלייה מארצות המזרח והמגרב, דור אשר חווה את כאב הוריו. זה היה ביטוי פורץ דרך לחוויית ההגירה של שנות ה־50 ופתח לגיטימציה להוויה המזרחית בשירה העברית. הייתי הראשון ששזר ביטויים לשוניים מן השפה הערבית יהודית–מרוקאית אל תוך המארג השירי העברי".
וכך הוא כותב ב"למרגלות הנשים": מִי יִפְדֶּה אֶת עֲקָרוּתֵךְ אַלַּלָּה עִישָׁה בִּנְתְּ מַסְעוּדָה \ אִשָּׁה עֲשֵׁשָׁה, מְרֻבַּעַת, \ שֶׁכָּל בֵּיתָהּ קִיטוֹן \ וְעֵץ אֶחָד וּבַעַל זָקֵן \ שֶׁכָּל חַיֶּיהָ בְּתַבְלִינִים, בְּפִלְפֵּל וּבְקָמוּן וּבְקַרְוִיאָה וּבְלֶבְּזָר, \ וְשֶׁכָּל מַשָּׂאָהּ וּמַתָּנָהּ בְּתַבְשִׁיל שֶׁעָלָה בְּטוֹב אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁהִקְדִּיחַ.
"זאת פעם ראשונה שאני כמשורר הכנסתי בגאווה, בחגיגיות, בשמחת ביטוי שאין דומה לה את המונחים הערביים הלקוחים מחיי היומיום, תבלינים בסך הכל, אל תוך השירה הישראלית העכשווית. גם לפי התגובות של אנשים שטלפנו אלי, הייתה התרוממות רוח שהנה, יש ביטוי ערבי, ביטוי מזרחי, ביטוי אותנטי אל תוך הזרם המרכזי בשירה העברית החדשה".
גם בדמויות שכיכבו בשירו, נתן ביטון ביטוי לפער בין המזרחיות לישראליות העכשווית. למשל סדרת הפואמות שהקדיש לסוליקה, נערה יהודייה שנהרגה על קידוש השם במרוקו כי סירבה להתאסלם או בשיר שהקדיש לזוהרה אלפסיה, זמרת החצר אצל המלך מוחמד החמישי במרוקו שהגיעה לאשקלון וחיה חיי דלות. כך כתב: בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', ליד לִשְׁכַּת הַסַּעַד \ רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלשׁ רַגְלַיִם \ שְׁטִיחֵי מֶלֶךְ מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת \ בַחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ \ שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים.
"השירה שלי חדרה לתודעה של משוררים מזרחים שמצאו את עצמם מתחברים לרשות שלהם להביע את החלק הזהותי המזרחי שהם הכחישו כל הזמן", הוא אומר. "הדמויות האלו פתחו אופקים".
בהמשך הרחיב ביטון את נושאי שירתו. ביצירה "עיניים" כתב: שִׂמְחַת עֵינַיִךְ בַּנּוֹף הַיָּפֶה הַזֶּה \ הִיא שֶׁמְּמַלֵּאת אֶת חֲלַל עֵינַי. "זה ביטוי של אהבה לאישה שבכלים שלובים אני יוצר איתה את האהבה", הוא מבאר.
בשיר היפהפה "להגיד מדבר" כתב: יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת \ סִרְטְטָה לְפָנַי \ נְאוֹת מִדְבָּר \ יָרֹק עַל יָרֹק \ כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים \ יָד נוֹגַעַת בְּיָד \ עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ \ אֵלַי \ גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר \ וּפֶלֶא \ הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר. "נסעתי עם יהודה עמיחי ממדבר יהודה לירושלים", מספר ביטון. "לאחר כמה זמן הרגשתי צמרמורת ואמרתי לו, 'יהודה אני חושב שהבנתי מה זה מדבר'. הוא הופתע, החזיק לי את היד ושתק.
"לימים נודע לי שגם הוא כתב שיר על אותו מפגש: פעם נסעתי \ לאורך ים המלח \ עם משורר עיוור \ רציתי לתאר לו את המראות \ ושתקתי \ הוא ראה \ הוא הבין. זה מדהים לראות את הקשר העמוק בין שני משוררים. זה לא תמיד בא לידי ביטוי במודעות, אבל דרך השירים עולות תחושות שבאות במפתיע ואתה לא מודע אליהן. או אז, השירים - כמו המשוררים - הופכים לידידים לטווח ארוך".