דווקא הרומן הראשון שכתבה יצא לאור זמן קצר לאחר מותה, ב–1817. זוהי היצירה המשעשעת ביותר של ג'יין אוסטן (1817–1775). אף כי ההומור העוקצני שזור בכל הרומנים שכתבה, ב"נורת'נגר אבי", שאת כתיבתו השלימה ב–1803, דומה שהייתה משוחררת להנאתה בעת הכתיבה. מעבר לביקורת החברתית, המודגשת היטב בסיפוריה, אוסטן לועגת כאן למחברות רומנים בז'אנר מסוים, ששבה לבות נערות בתוליות בנות זמנה.
אוסטן הייתה בת 28 כשטוותה את סיפור החניכה של קתרין מורלנד, בת הכומר. הייתה לה עמדה ביקורתית מגובשת ביחס לחברה המעמדית באנגליה, לתופעות תרבותיות, ובעיקר ביחס לספרות הפופולרית. היא הייתה נועזת אפילו בביקורת על המוציא לאור. בפתח הדבר שצירפה לרומן, שעתיד היה לצאת לאור רק 14 שנים לאחר כתיבתו (כאמור, היא לא זכתה לראות אותו מודפס), כתבה בזעם: “האם יעלה על הדעת שמוציא לאור יראה לנכון לרכוש כתב יד, אך לא יראה לנכון לפרסמו?". בסיפא של אותה פנייה לקוראים הנימה הופכת קלילה וכנה, כשהיא מוצאת לנכון לבשר “עם זאת, למחברת ולקוראים גם יחד אין סיבה לדאגה, ויש רק לציין כי חלקים מסוימים ביצירה התיישנו קמעה (...) ובשנים האלה חלו שינויים מהותיים במקומות, בהליכות, בספרים ובדעות".
וב–2018 הרומן המלבב הזה (בתרגום חדש) עדיין עסיסי, מצחיק, מעניין כתמונה היסטורית אותנטית מהווי החיים של אנגלים בעלי הכנסה במאה ה–19. הדפים מלאים באישיותה הקורנת של הסופרת, כי היא מלווה את האירועים בהערות מטעמה. הקורא חובר להתבוננותה בגיבוריה מבחוץ, בבת–שחוק קלה, כמי שצופה בהצגה שסופה ידוע מראש. ככל שהעלילה מתקדמת, הסופרת נוכחת יותר, מביעה דעה, מעודדת בנוגע לצפוי לבוא, סונטת בגיבוריה. כי הגיבורים אינם מושלמים, עליהם לעשות דרך אל הבשלות האנושית והסיפורית. ובמיוחד כך, העלמה מורלנד.
ניכר שאוסטן אוהבת את הגיבורה שלה כדרך שדודה אוהבת את אחייניתה. במרחק מה, ובלי לעשות לה הנחות, אך מתוך תמיכה מוסרית מוחלטת. הדודה הזאת אינה יכולה ואינה מעוניינת לקצר את דרכה של קתרין אל הסוף המאושר. הנערה חייבת להתבגר ממשוגות נעוריה, ובמיוחד מתלותה בבדיות שהרומנים שתלו בדמיונה הסוער: “יצירותיה של גברת רדקליף, מלבבות ככל שיהיו, ייתכן שלאו דווקא בהן ניתן למצוא את נפש האדם". דברי הסופרת בהערה חוץ–טקסטואלית השתולה בשיאו של הסיפור.
העדות הראשונה למבט המשועשע שאוסטן נותנת בדמות המרכזית שיצרה מופיעה כבר במשפט הפתיחה: “שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן". לא, קתרין תהיה רק הנערה שתקרא על גיבורות ברומנים. הרומנים שתבלע יתרחשו בטירות עתיקות, צופנות מקרי רצח שלא פוענחו. הגיבורה הפתיה מתאווה לחקור מסדרונות אפלים בטירות עזובות, בחיר לבה שמח לומר לה: "העלמה מורלנד היקרה מאוד, אילו רעיונות הכנסת לעצמך לראש?".
החשיפה שלה לחברה, בחופשה בעיר המרפא באת', תפגיש אותה עם הזיוף ועם האמת שבמציאות. היא תלמד בדרך הקשה במי לבטוח. היא תיאלץ לוותר על הבּוּרוּת, תכונה שאוסטן משבחת אצל נערות, בהשוואה לאווילוּת. הגבר שיגאל אותה מבורותה (בתוליה?) יתאהב דווקא בהיותה לוח חלק. זוהי השקפה מעניינת בראייה אקטואלית. תמימותה הגמורה של נערה הייתה נכס בעיני גבר נבון, ממש כמו הרכוש והממון שבידי אביה.
אוסטן שולחת כאן חצים מושחזים אל האופורטוניסטים החברתיים, טיפוסים שאין להם מה להציע לבד משאפתנות, טיפשות ורוע לב. גם ריקנות השיחה והבילוי המשותף זוכים לשיפודי אוסטן. למשל, שיחה מקושקשת סביב התואר “נחמד". מילה “שמתאימה לכל דבר", קובע האידיוט הכי גדול בחבורת באת'. לא נכון. סיפור התבגרותה של קתרין מורלנד אינו נחמד. הוא פשוט מענג.
"נוֹרתֶ'נגרֵ אֶבִּי", ג'יין אוסטן, מאנגלית: אינגה מיכאלי, תמיר/סנדיק ואהבות, 286 עמ'
***
דרור בורשטיין
שמו עלה. כלומר, חברה שאלה איזה ספר היית ממליצה. אני לא נהנית להמליץ, הרי הכל טעם אישי. גם כאן, בעמוד הזה, זה רק טעם אישי. זה לא קובע את גורל הספר בשוק הספרים, או את מקומו של הספר בספרות. אבל החברה ביקשה, ושיהיה מקור. בעלה אמר: מאיר שלו. אני לא אמרתי. חשבתי דרור בורשטיין, ובתחילה לא אמרתי, כי לא ידעתי מה טעמה. אם זה חייב להיות ספר מקור אחד, אמרתי לבסוף, אז - “טיט".
התעורר מחדש תיאבון ליצירתו, והשגתי את ספרו “קרוב", שפספסתי בהיסח דעת כשיצא לאור ב–2009 (כתר, 190 עמ'). איך משפחה מתחברת ומתפרקת, ואיך היא שורדת בלי אחד מאיבריה, ומה הם החוטים המתהווים ונפרמים בין הנפשות, שאחת מהן שייכת לילד מאומץ. ואיך העיר שבתוכה מתקיימת המשפחה בחוסר תשומת לב לזמן, איך העיר, המוּכּרת אך גם מסויטת, עתידה להיחרב באיזה אופן קוסמי, גורלי. וכמה קל יותר לתכנן גשר ומחלף כבישים מאשר ליצור משפחה ולשמור עליה ולחוות אותה, ובאיזו עוצמה החרדה היא אנרגיה שגורמת לדברים להיות או לחדול. בורשטיין הטמיע ביצירה הזאת את כישרון המשורר שלו. יש לי סבלנות רבה עד ספרו הבא.
***
ציפיות מופרזות
ספרו הראשון של לורן בינה, יליד פריז (1972), היה מהפנט. “HHhH, למוח של הימלר קוראים היידריך" הוא מלאכת מחשבת מרגשת המחיה אירוע היסטורי דרמטי. בספרו החדש “הפונקציה השביעית של השפה", קפץ בינה רחוק מדי כדי לתפוס הרבה מדי. ניסיונו ליצור רומן מתח עמוס בהשכלה כפויה חושף שאיפה אינטלקטואלית גדולה למידותיו. רולן בארת ואומברטו אקו נלכדו בין דפיו בסבך הֶרמזים מקושקש לעייפה. בראיון טלוויזיוני דיווח הסופר שפגש את אקו והבטיח לו שישלח לו את הספר כשייצא לאור. מזלם של כל הנוגעים בדבר שאקו הלך לעולמו בעוד הספר עושה את דרכו מצרפת לאיטליה (מצרפתית: ארז וולק, כנרת זמורה–ביתן, 351 עמ').
