דלת הכניסה טרוקה אבל לא נעולה, ופירושו שהיא נכנסה הביתה בבהלה. נעלי העקב שלה הושלו זו אחר זו בדרך לשירותים, שרק בהם נשאר אור בעוד בשאר הדירה עלטה. האישה האוהבת להקיף את עצמה תמיד באורות רבים לא מצאה הערב כוח להעלות אור אפילו במטבח. חדר השינה הפך ל"חדר הפוך". כיסוי המיטה נתלש ממקומו ורובו משתרך על הרצפה, ועליו וסביבו בגדים שהוסרו במהירות, וביניהם אפילו כתונת הלילה, שכנראה הייתה תשושה מכדי ללבוש אותה. מעורטלת למחצה אספה שמיכות מכל הבא ליד והתכרבלה בתוכן כדי להשקיט את הצמרמורת שאחזה בה.
תחילה נזהר לוריא מלזעזע במגע יד את תרדמתה, ולכן הוא מקדים לקרוא בשמה. אבל שמה לא מעיר אותה אלא רק מרעיד אותה. הוא מגשש בזהירות בין השמיכות כדי לבדוק את חום רגליה, אבל היא מושכת את רגליה בתנועה נרגזת ומצטנפת כעוּבּר. על הארונית ליד המיטה ממתין הנייד שלה בתקווה לשמוע את קולו. דינה'לה, אהובתי, מה קורה לך? הוא מתחנן, כבר בבוקר אמרתי שאת חולה, ואת לא הקשבת. אבל הנה הגעתי, חזרתי, אני פה. רק תגידי אם לפחות הספקת לשמוע במשיבון על הנייד שנעלם לי במדבר.
האם היא שומעת? האם היא מבינה? פניה עדיין כבושות בכר, אבל ממעמקיו כבר עולה הטרוניה העמומה, אז למה לא התקשרת מטלפון אחר. איך? איך? הוא מבקש על נפשו, המספר של הנייד שלך שמור במועדפים, אבל כשלעצמו כבר נשכח. המספר שלי כבר נשכח? כן, נשכח, השכיח אותו הנייד שלי, או אולי השיטיון. השיטיון? היא כמו נזכרת בידיד נשכח, אוי כן, השיטיון שלךָ, מה שלומו? ולוריא, הנפעם מִזִיק של הומור שמנצנץ ממעמקי הקדחת, מלטף את ראשה ואומר, כן, דינה, כן, אהובה, השיטיון קיים והוא דואג מאוד ומתחנן שלפחות תרימי את הראש.
היא מסובבת אליו לאט את פניה, והן יוקדות ומעוותות בחולי שאחז בה, ובחרכי עיניה, באפלת החדר, חולף הבהק ירקרק, הבוחן את בעלה כמו היה אדם זר.
- רק תגידי מתי פעם אחרונה מדדת חום?
- בשביל מה למדוד? אני יודעת שיש לי חום.
- אבל כמה?
- מה חשוב כמה? יש לי חום. חום גבוה. אבל הבאתי לי מהמרפאה גם משהו יעיל שיילחם בו.
הוא מעביר בזהירות את ידו על מצחה ועל לחייה וחש את הזיעה. אני לא זוכר שככה בערת אי־פעם, ולמה פתאום פַּחַד כזה מהאמת?
- לא מהאמת אלא ממך, כי אתה תיבהל ותתחיל להרעיש עולמות, ולי אין כוח להתמודד בו־בזמן גם עם המחלה וגם עם הבלבול שלך. אני רופאה ומסוגלת לנהל את המחלה שלי בעצמי.
- אבל מה אמרו הרופאים במרפאה שלך?
- הם לא אמרו, הם ברחו כדי לא להידבק. וגם אתה תתחיל לקחת ממני מרחק, אם לא נדבקת כבר.
- אבל במה להידבק? מה המחלה?
- עוד אין לה שם, אבל בסוף יהיה לה.
- ובכל־זאת, איפה המדחום? ומבלי לחכות לתשובה הוא מקלף ממנה בזהירות שמיכה אחר שמיכה ומגלגל בעדינות את הגוף הלוהט, עד שניבט אליו בחשכה נצנוץ הכספית. המדחום שלם והטמפרטורה ששימר קרובה לארבעים, ולוריא לוקח אותו לשירותים ומקנח אותו באלכוהול ומוריד את הטמפרטורה וחוזר אליה, ולמרות מבט האיבה הנשלח אליו הוא אוחז בראשה ותוחב את צינור הזכוכית הלבנבן תחת לשונה, ומוסיף לתמוך בו בקצהו, שלא יישמט. ועכשיו ארבעים המעלות לא רק חד־משמעיות, אלא גם מראות נטייה ברורה לטיפוס נוסף. מה יהיה? הוא מייבב. לא יהיה כלום, היא שולחת אליו לפתע חיוך, אני רופאה, והרבה פעמים ראיתי שגם בחום של ארבעים אפשר להמשיך לחיות ולשגשג. ולכן פשוט תתעשת, תכין לי תה צמחים ותמרח חמאה על פרוסת לחם דקה, ותמלא את הכוס במים חדשים, ואני אבלע שוב מהתרופות שרשמתי לעצמי ונחכה לבוקר. אבל אתה, כדי שלא תחטוף ממני את החיידק, לא תשכב לידי. לך לחדר הילדים. ומאחר שטיילת יום שלם במדבר, קודם כל תתקלח, ותשתדל גם לא לדאוג יותר מדי, כי אני לא מתכוונת למות לך, לא רק מפני שאני אוהבת אותך, גם מפני שמישהו צריך להשגיח שהבלבול שלך לא ישגע את העולם.
***
הוא מביא לה מים ושולף מכל חפיסה את הכדור שהיא מבקשת ומשגיח שאכן ייבלע. אבל כשהוא מביא מגש עם התה ועם פרוסת הלחם, היא כבר שבה לתרדמתה, ולמרות האש הבוערת בתוכה, שנתה שלווה. הוא מניח את המגש על הרצפה, ליד המיטה. אולי אני מגזים, הוא מהרהר, והשיטיון הארור שלי, במקום לעמעם את חרדותי, עוד מחדד אותן. והוא פושט את בגדיו ונכנס למקלחת, אך אינו לובש פיג'מה אחר הרחצה אלא בגדים נקיים, כדי שיהיה מוכן לכל הפתעה.
בחדר הילדים הוא אוסף את הצעצועים של נכדיו שנותרו זרוקים על המיטה ופורש סדין חדש. אחר כך הוא מתקשר אל הבת, אל אביגיל, מהנייד של אשתו שאימץ לו, ועל מנת להפוך אותה לשותפה פעילה בחרדותיו, הוא נוקט טון קודר ומיואש. אבל אביגיל, שכבר נודע לה מאמה על המחלה, וגם הוזהרה שלא להתקרב אליה, מזלזלת לאחרונה בכוח השיפוט של אביה, ולכן היא מפרשת עכשיו את תחזיתו השחורה כשיגיון נוסף של שיטיונו. תירגע ותלך גם אתה לישון, היא פוקדת על אביה בלשון יבשה, אתה תשוש מהמכתש שלך, ועדיין לא נרגעת מהנייד שהשארת לו. אמא רופאה מנוסה, תן לה לנהל לבד את המחלה, ואל תבהיל יותר מדי את העולם.
ולעומתה לבו של בנו רך ונדיב יותר, ואף שרק עכשיו, מאביו, נודעה לו מחלת אמו, הוא נכון לצאת מיד לדרך ולתת כתף למאמץ. לא, עדיין אל תבוא, אבל שמור על קשר, אומנם המכתש העלים לי את הנייד, אבל הפכתי את הנייד של אמא ממש לחלק מגופי, ולכן תוכל למצוא אותי בכל רגע.
הוא מעלעל בעיתון הבוקר, אך עלילות היום המדברי אינן מותירות מקום להזיות רשע של עיתונאים. עניינים שהיו סתומים בבוקר אומנם התבהרו במסע אל תום הכביש, אולם תמיהות חדשות התעוררו בדרך חזרה. אבל למה לנסות לדמיין את המתרחש בחדר ההפוך של מלון "בראשית", כאשר חדר־השינה שלו־עצמו הפך לחדר הפיך. הוא טומן את הנייד של אשתו עמוק בכיס מכנסיו ומחשיך את חדר הילדים, אך משאיר אור במסדרון, כדי לשמור קשר עם המחלה שעדיין אין לה שם. הוא נכנס למיטה בבגדיו. תרדמתו מהססת, ובערפיליה בורקות עיניה של השועלה הלועסת ופולטת את רשימת אנשי הקשר של הנייד שלו. לעזאזל, הוא לוחש לעצמו ותוחב את ראשו בכר בכוח, ונופל אל מעמקי התרדמה, ואלמלא דינה הניצבת עירומה לידו ומטלטלת אותו, היה רק אור השמש מצליח לפקוח את עיניו. קום, צבי, קרה אסון קטן, התה נשפך לי במיטה, מזל שהיה רק פושר. אני כנראה באמת חולה מאוד. ואפוף בניחוח תה הצמחים שעולה מלהט הגוף העירום והאהוב, הוא ממהר אל החדר המואר כעת כולו ומשתאה איך כוס תה בודדה גרמה לשיטפון. שמיכות התמלאו בכתמים צהובים לחים וכתונת הלילה הפכה לסחבה. בואי, בואי, הוא אוסף אותה אליו, לפני שנשתלט על המהפכה אני חייב לרחוץ אותך. והיא בוהה בו, ובתנועותיה בלבול חרישי. והרשות לרחוץ במו־ידיו את מסתרי עירומה, שגם בנעוריהם הסוערים לא ניתנה לו מעולם, מוכיחה שהקדחת מבטלת כל מה שהיה נחוש ויציב מאז הכיר אותה.
והוא פושט את בגדיו ומצטרף אליה למקלחת, ומסבן ושוטף, ודאגתו מתערבלת בתשוקה. והוא מנגב אותה ומביא לה כתונת לילה יבשה, ומוביל אותה אל מיטתו בחדר הילדים, בובה גדולה נוספת בין הבובות והמפלצות של נכדיו, מכסה אותה וממתין שקצב נשימותיה יאשר שהיא ישנה. אבל אינו חוזר אל חדר השינה כדי להשתלט על המהפכה, אלא מוציא מכיסו את הנייד והולך למטבח, ומעיר את בנו משנתו ואומר, לא, בני, עדיין אל תזוז, אבל החלטתי להזעיק אליה צוות חירום. לכן תאשר לי, בבקשה, הרב עמדן חמש, קומת הגג, זו הכתובת, נכון?
- אמת, אבא, זאת הכתובת, אין אחרת, ובכל זאת, אם יחליטו לקחת אותה לאשפוז, תתקשר מהדרך או מבית החולים. בכבישים הריקים של הלילה אני יכול ממש להתעופף אליכם.
הספר יצא בהוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה