ברשימה אישית קצרה, שפרסם בספטמבר 2016 במגזין "CN Traveller", סיפר אמור טאוולס על כתיבתו של הספר. בהיותו נער נפטרה סבתא רבתא שלו, גברת בוסטונית כבודה, בת 100 במותה. הנכדים הוזמנו ליטול חפצים מן הבית הגדול. הסופר לעתיד בחר בתיבת כובעים ששימשה את סב סבי סבו. התיבה נשאה מדבקות ממסעות אירופיים וממלונות יוקרה, וטאוולס הציב אותה לפניו בחדר העבודה, כדי שתלווה אותו במסעו היצירתי למלון "מטרופול" במוסקבה. זה המקום הסגור שבו מיקם את הרומן הארוך. הסיפור מתרחש כולו כמו על בימת תיאטרון, בין הטרקלין המהודר לעליית הגג הדחוסה של המלון. טאוולס, יועץ השקעות ממשפחה מבוססת בבוסטון, בוגר ייל וסטנפורד, פרש לפני שנים אחדות מעסקיו כדי להתמסר לכתיבה.
האתר שלו הינו מופת ויזואלי מרתק לתצוגה של עולם מושלם ויצירה מתפתחת. דומה שהאיש בעל חזות הפרופסור האלגנטי־נונשלנטי, למד על הסבל האנושי רק מהספרות והקולנוע. אולי משום כך הגיבור שלו, הרוזן אלכסנדר איליץ' רוסטוב, בן אצולה רוסית שנושל מנכסיו, מתייחס בהומור אירוני לכל הגזירות שניחתות עליו מידי משטר סטלין. רוסטוב, גבר תרבותי ומנומס בעצמו, מקבל בהבנה את מאסרו במלון שבו התאכסן באחרונה. אומנם עליו לעבור מדירת הפאר ב"מטרופול" לחדר צר בעליית הגג, אך הוא יסתגל במהרה לתנאים הירודים. אין בדמותו יכולת לחוש השפלה. הוא שומר על זקיפות קומה בלב עידן שמחק את זהותו, את עברו, את מורשתו. אחוזת משפחתו בניז'ני נובגורוד הופקעה, ובחדרו הקטן הוא יכול להציב רק סמלים בודדים מהריהוט העתיק של הרוסטובים.
הקריאה בספר היא בילוי נעים ומתמשך, מפני שהאסיר האציל הופך 32 שנות מעצר־בית להרפתקה מגוונת. הסיפור שופע הומור עוקצני, אהבת אנוש ותפניות קטנות המזרימות דם מחודש לעלילה. התרגיל הספרותי עובר בשלום למרות הזיכרון הקולקטיבי שאינו שוכח את זוועות המשטר הבולשביקי. הרי רוב אצולת רוסיה נרצחה או הספיקה לברוח לצרפת בעקבות שתי המהפכות, ומיליוני בני העם הפשוט מתו ברעב, ברדיפות ובמחנות סיביר. טאוולס לא מוציא את הגיבור שלו מפתח המלון, ובכך הוא חומק ממוקשים שאחרים עלו עליהם ברגל גסה בשנים האחרונות. היו שהעזו לכתוב על השואה בקלילות של ספר ילדים (באחרונה יצא לאור תרגום של ספר מהז'אנר הזה), כאילו אפשר היה גם להשתעשע באושוויץ. טאוולס עקף את שדה המוקשים. הוא לא שלח את רוסטוב לסיביר ולא העמיד אותו מול כיתת יורים. הוא העלה אותו לגג ה"מטרופול", הרשה לו לצפות באורות הקרמלין ובקהל המוזמנים לבולשוי, והפגיש אותו עם ילדה מקסימה.
לעתים העלילה נדמית להרפתקת נעורים חביבה מדי, למשל, כשנינה מגלה לרוזן מבוכי מסדרונות עלומים במלון. אך הצרימה הספרותית שהייתה עלולה לצמוח מהקונטקסט הסטליניסטי, משוככת בדרך הסיפור של טאוולס. אימי המשטר הבולשביקי נזכרים רק ברמזים אירוניים מגחכים, או שההכרח להמשיך לתפקד סופג אותם וגובר עליהם. רוסטוב לא מתכחש למציאות, הוא לועג לה. זאת אופציה הישרדותית יעילה לסופר ולגיבורו. אפשר ליהנות מן הקריאה המלבבת בלי לשאול, האם ייתכן? כי ייתכן. ייתכן שרוזן היה למלצר ראשי במסעדת יוקרה של מלון "מטרופול" במוסקבה אחרי מלחמת העולם השנייה. ייתכן שנינה הקטנה בגרה להיות אידיאליסטית קומוניסטית רצינית עד מוות. ייתכן שבמטבח המלון נוצרה חברות חמימה ושלושה גברים מתנחמים שם בטעימות אנינות. ייתכן שאפשר היה ליהנות בהיחבא באותה תקופה אפלה. טאוולס אוהב “אביזרים מיושנים" ואת “השחקנים מקזבלנקה", וכך גם רוסטוב. הסופר מזג לדמות האציל הרוסי מנטיותיו האישיות, כולל הומור של מי שסוקר את המציאות העגומה מגג ה"מטרופול" במוסקבה.
***
מתוך הספרים
מרטין היידגר/חנה ארנדט, "חליפת מכתבים 1925־1975"
“מרטין היידגר אל חנה ארנדט, 10.02.25
“העלמה ארנדט היקרה! אני מוכרח לבוא אלייך עוד הערב ולדבר על לבך. הכול בינינו צריך להיות פשוט, ברור וטהור. רק בדרך זו נהיה ראויים לכך שזכינו להכיר זה את זה. העובדה שנהיית תלמידתי, ואני - מורך, היא רק הנסיבה של מה שאירע לנו (...)"
(תרגום מגרמנית והערות: ד"ר רועי בר, רסלינג, 280 עמ').
דליה רביקוביץ, "הזהב ותפוחי האדמה - רשימות ומאמרים"
“פתאום, במקלחת, בזמן המהום איזה פזמון שדבק בי, נזכרתי בתרצה.
בתרצה אני נזכרת לא בחגים ובימי מועד, ולא בימי זיכרון ואֵבֶל. אני נזכרת בה כשהיא צפה ועולה. תרצה, כמו מרילין מונרו, לא הגיעה לגיל ארבעים, ונשארה חקוקה לא באבן כי אם במהות רגישה וחמקנית הרבה יותר, באוצר החוויות שלי. בתוך מאגר בלתי מתוחם זה היא שתולה כמו צמח מוגן רב־שנתי, ירוק־עד. לא הייתה בינינו היכרות ממשית, כי אם מגעים מהירים וחולפים. כל מגע היה התפעמות. תרצה הייתה יפה, מבריקה, שנונה, מבעבעת. לא תמיד קשובה לזולתה. תרצה מבחוץ הייתה לעתים היפוכה של תרצה מבפנים (...) אני מתכוונת כמובן למשוררת תרצה אתר, ילדת נצח, מי שהפכה ממשוררת לשיר"
(מהרשימה “תרצה חוזרת". עורך הספר: גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 432 עמ').
בני פירסט, "ירוקים זועקים - סיפורו של האקטיביזם הסביבתי בישראל"
“התוכנית, שפורסמה רשמית באוגוסט 1952 בספר ‘תכנון פיסי לישראל', הגדירה אזורי בנייה, ‘פסים ירוקים' ואף שישה ‘פארקים' גדולים, שהשיקול הכמעט יחיד בקביעתם היה מידת זיקתם לקדושה היסטורית, למורשת תנ"כית או לחשיבות ארכיאולוגית. על האופן שבו שולבו אותם פארקים בתוכנית סיפר עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע: ‘המתכננים עצמם כמעט ולא הכירו בפועל את הארץ. הנגב והגליל היו מוכרים להם כמו הירח (...) את תוכנית הפארקים הם שרטטו על פי ההצעות של אמוץ זהבי ושלי. בכלל לא התייחסו אלינו. פשוט נדחפנו (...)'"
(רסלינג, 190 עמ').