לפי הרומן האוטוביוגרפי שלו, רומן גארי היה בן 13 כשהבין שאמו מקריבה הרבה כדי שהוא יצליח ויממש את חלומותיה. ביום שבו הבין שאמו חוסכת מפיה כדי שייהנה מהסטייק היומי, רצה להתאבד מתחת לגלגלי רכבת ובו–ברגע החליט גם לתקן את העולם למען אמו. שני הרצונות העזים התנגשו בנפשו לאורך חייו, ולבסוף ניצחה שאיפת המוות. כשהיה בן 66 התאבד ביריית אקדח לפיו. זמן מה קודם לכן אמר בראיון כי אין לו כל כוונה להזדקן. הזקנה איומה, אמר.
אין ספק שגארי סבל מנפש מסוכסכת, ולפי הספר המרתק הזה על חייו - כפי שראה אותם 20 שנה לפני ששם להם קץ - לאמו היה תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו. דומה שהוא חב לה את חייו ואולי גם את מותו. היצירה הוותיקה (גרסת המקור יצאה לאור ב–1960), חושפת בבלי דעת הרבה יותר משגארי רצה אולי לחשוף. לפי סיפורו, כל שאיפותיו התמצו בהתכוונות הנחושה להצליח בשם אמו. הצלחה באמנות, בשירות הדיפלומטי, בספורט, במשפטים או בצבא.
היא לא השאירה לו ברירה אחרת. כל רצונו היה שהאם היחידנית, יהודייה ממוצא רוסי שילדה אותו בבדידות בווילנה, תוכל להתהלך זקופה בשוק השכונתי בניס. שתציג לעין הרוכלים את הישגי בנה, הישגיה. כשגארי מתאר את שלבי השאפתנות של אמו במקביל לצייתנותו הטוטאלית, הוא חותר לשכנע את הקורא שמדובר באהבה, אהבה שמכסה את עין השמיים. מסירות הדדית אין קץ בין אם לבנה. אך הקורא בן הזמן הציני אינו קונה את הגרסה של שנות ה־60. הקורא בן ימינו רואה את גארי האוטוביוגרף רחוק ושקוף. הזמן הנוכחי מבטא רגשות באמצעות תבניות אימוג'ים מוכנות מראש. לכן, משפטיו הגרנדיוזיים מתקבלים עתה בספקנות: “חיבקתי אותה וחשבתי על כל הקרבות שאנהל למענה, על ההבטחה שהבטחתי בשחר חיי לגמול לה על הקרבתה ולחזור ביום מן הימים הביתה כמנצח בעולם זה, אשר משחר ילדותי היטבתי להכיר את עוצמתו ואכזריותו".
גארי באמת ניהל קרבות בשם אמו. הוא ניצל מאין ספור סכנות מוות רק כדי לחזור חי לניס, כשחזהו עטור באותות גבורה. מלחמת העולם השנייה סיפקה לו הזדמנויות רבות לגבור על המוות. הוא שכב בבית חולים דמשקאי, חולה אנוש בטיפוס, ונשאר בחיים. הוא ניצל מאין ספור התרסקויות מטוסים. עשרות מעמיתיו הטייסים הצרפתים נהרגו, והוא המשיך לחתור אל עתידו כסופר, בעודו כותב בלילות אנגליה המופצצת.
גארי מרבה להצטנע בתיעוד חייו. דרכו להפחית מערך עצמו נוצצת מהומור עצמי, אך יש לזכור כי רק לאחר שהצליח כסופר כתב את האוטוביוגרפיה המגחכת נוכח כישלונות נעוריו. אמו הייתה שחקנית זוטרה, “אני מצדי החלטתי לעשות הכול כדי שיכירו בכישרונה האמנותי הודות לי, ולאחר שהתלבטתי רבות בין ציור, תיאטרון, שירה וריקוד בחרתי יום אחד בספרות, שנראתה לי כמקום מקלט אחרון עלי אדמות לכל אלה שאינם יודעים היכן להניח את עצמם".
המהדורה הנוכחית של הספר יצאה לאור לרגל הקרנת הסרט שהופק על פיו, ושרלוט גינסבורג מופיעה על העטיפה. החיסכון שננקט בהוצאת מהדורת 2018 מצער למדי. התרגום הראשון, משנות ה־60 כנראה (לפי סגנון עיצוב העטיפה המוקדמת ביותר, וישנה גם מהדורה מ–1994), שב ונדפס כולל כל מכשלות התרגום המיושן. זהו קיר בעייתי בפני קוראים חדשים שלא יסתפקו בסרט. והרי היצירה מעניינת במיוחד בהתייחסותה למלחמת העולם השנייה מנקודת מבט צרפתית. המסמך אף מושך להתמקדות באישיותו של גארי, שנדון להיות בלתי מרוצה, שואף לתהילה שאמו רשמה בעתידו, ומריר. מאוחר בחייו פרסם בחסות הפסבדונים אמיל אז'אר, מתוך זעם על ההד הקמצני שהעניקו לו חוגי הספרות בצרפת.
"הבטחה עם שחר", רומן גארי, מצרפתית: ש"מ עוגן, הקיבוץ המאוחד, 254 עמ'
***
דוסטויבסקי
הספר מונח ליד המקלדת כבר יותר משנה, והעין הצופה ממרכז הרולטה שעל עטיפתו נוקבת בי מבט מתבונן לתומו, כביכול. אני יודעת שמדובר בהתמהמהות הנפשעת שלי בהתייחסות לכותרים. עשרות הספרים הממתינים סביבי מכריזים על הזמן החולף.
המתרגמת נילי מירסקי הלכה לעולמה בינואר השנה, ולפני כן ערכה מחדש את תרגומה ל"המהמר" (מ–2003, עם עובד). התרגום העברי הראשון נעשה בידי מנחם זלמן וולפובסקי ושם הספר היה “הקוביוסטוס" (1969). עובדות אלה מוגשות על גב הספר, כפי שנהוג בהוצאות מוקפדות המכבדות את הנדבכים. העבר התרבותי מחזיק את ההווה (לידיעת כל רגב). יש להצדיע למתרגמים החלוצים שהביאו לכאן יצירות מופת מהעולם היותר גדול.
במקרים רבים וחפוזים טקסט הגב של ספר הינו דף יח"צ שנועד לפתות. לא כך בספר שיוצא מתוך התייחסות רצינית. טקסט הגב שלפנינו הוא יחידת מידע שאפשר לסמוך עליה. הוא אינפורמטיבי ומעניין, והוא מזמין להרחיב את החוויה. “בשנת 1892 יצא פיודור דוסטויבסקי עם אהובתו אפולינריה סוּסְלוֹבָה למסע באירופה. המסע הזה עמד בסימן שתי תאוות שאיימו להפוך את הסופר לעבד נרצע: התשוקה הארוטית לאפּוֹלינַריָה (...), ובולמוס ההימורים, שהשתלט עליו עד לערפול חושים ממש. שתי התאוות הללו, שהתמזגו בו לכלל מערבולת רגשות סבוכה וחולנית, הן הרקע לרומן ‘המהמר' - היצירה שדוסטויבסקי שיקע בה חומר אוטוביוגרפי רב יותר מבכל מה שכתב מימי. (...)".
על כן יש למהר אל העמוד הראשון ברומן: “סוף–סוף חזרתי, אחרי שבועיים של היעדרות. החבורה הייתה כבר שלושה ימים ברוּלֶטֶנבּוּרג. חשבתי שהם מי–יודע–כמה מצפים לי, אבל טעיתי" (“המהמר [מרשימותיו של איש צעיר]", מרוסית: נילי מירסקי, מפרשים, 213 עמ').
את"א הופמן
ובאותה הוצאה ומאותה מתרגמת: “סיפורי הופמן". מגב הספר: “באוסף זה מקובצים חמישה מסיפוריו הנודעים של את"א הופמן, גדול סופרי הרומנטיקה הגרמנית, שהשפיע השפעה עצומה על הספרות האירופאית (...)" (מגרמנית: נילי מירסקי, מפרשים, 254 עמ', כולל אחרית דבר מאת המתרגמת).
