אילנה לוי השביעית

שמש צהריים צלתה את האוויר. השביל מהבניין אל מגרש החנייה היה מלא מהמורות. חמדה התקדמה באטיות ובדריכות. סכנת נפשות, מלמלה.

ילדה, כבת שבע, חלפה על פניה ונעצרה. "את צריכה עזרה?", שאלה והושיטה לה את מעקה ידה.

שנתיים מאז התאונה, ועדיין לא התרגלה לשאלה הזאת.

"לא, מתוקה. אני מסתדרת", ענתה והמשיכה לדדות. רגל שמאל מזנבת בחברתה. היא חשה במבטי הילדה, שהמשיכו לנקב את גבה. נדמה היה לה שלעולם לא תגיע אל קצה השביל.

"את בסדר?", שמעה צעקה בשעה שנעמדה לצד רכבה ופשפשה בתיקה כדי למצוא את צרור המפתחות. הייתה זו אילנה לוי השישית, משקיפה עליה מחלון דירתה בקומה השנייה. מיד כשפתחה לה זו את הדלת, הבינה חמדה ששוב עליה להסתובב ולחזור כלעומת שבאה. גם אילנה לוי השישית, כמו כל האילנות לוי שאליהן הגיעה עד כה, הייתה בעלת עיניים חומות.

בלי היסוס, אף שכלל לא ידעה מה פשר הביקור הזה, הזמינה אותה אילנה לוי השישית להיכנס. "תנשמי רגע", הפצירה בה ומיד סייעה לה להתיישב והגישה לה כוס מים צוננים, ומכאן לשם יצא שחמדה ישבה אצלה כמעט חצי שעה וסיפרה לה את הסיבה לביקורה הבלתי צפוי, המשונה. כשהגיעה חמדה לקטע של הקרטיבים, פרצה אילנה לוי השישית בבכי. "ווי, די", מלמלה אל חמדה, שהעייפות והייאוש אצלה חברו להם יחד, וכל שרצתה באותו רגע היה רק להשתרע איפשהו, אפילו על הרצפה, ולישון.

בחלוף כמה רגעים אילמים מחתה אילנה לוי השישית את הדמעות מעיניה ופסקה, "אבל טוב עשית שביקשת ממנה סליחה".

"אז זהו", תיקנה אותה חמדה, "עוד לא ביקשתי". ואילנה לוי השישית אמרה, "אבל את רוצה לבקש. יש לך כוונה. הכי חשוב זה הכוונה".

אף שלא רצתה לצער את אילנה לוי השישית עוד יותר, בדרכה אל הדלת התפלק לחמדה, והיא סיפרה לאילנה לוי השישית כי לפני שלושה שבועות מעדה ונחבטה באבן בשביל שהובילהּ לבית של אילנה לוי השלישית, "באיזה מושב שכוח אל בחבל עדולם". בתוך כך הסבה חמדה את זרועה השמאלית והציגה בפני אילנה לוי השישית את הסימן הכחול, שצורתו כקרטיב, שנותר על זרועה השמאלית מן הנפילה. "זה סימן טוב או רע? אני לא יודעת". הפטירה בעליצות מעושה וצחקקה, אבל בעיניה של אילנה לוי השישית שוב נצצו דמעות.

הרכב בער מחום, אף שעמד בצל עץ ערבה ענֵף. חמדה התיישבה במושב הנהג במאמץ רב וניסתה להתניע את הרכב בלי לגעת בהגה הלוהט. אחרי שהצליחה לתמרן ולתקוע את המפתח בחריר הצר, הדליקה מיד את המזגן. משב אבק מהביל פגע בפניה. "די, אלוהים. באמת. מספיק", נאנחה. היא הרגישה שהיא בקושי מצליחה לנשום. ואז חיפשה את הטלפון הנייד שנעלם, כדרכם של טלפונים ניידים. עד שמצאה אותו - היא הניחה אותו בהיסח הדעת על המושב שלצדה - חששה כי השאירה אותו על שולחן האוכל בדירתה של אילנה לוי השישית. המחשבה כי תיאלץ לעשות את כל הדרך עד לקומה השנייה פעם נוספת, שברה אותה, והפעם היה זה תורה להגיר דמעות. במורד גבה חשה בקילוח זיעה שנקווה במוצא הישבן.

זמן מה מיררה בבכי וברחמים עצמיים, ואז שלפה מתיקה את רשימת הכתובות שהדפיס לה ניר, בעלה - רשימה שהצליח להשיג מחבר שעבד במשרד הפנים, בדרך לא דרך, באופן הגובל בפלילים - עיינה בה קצרות, למרבה המזל התגוררה האילנה לוי הבאה במרחק כמה רחובות משם, באותה עיר. היא הקלידה בווייז: כצנלסון 9, פתח תקווה. קול הקריינית המתכתי מילא את חלל הרכב: "אנחנו מוכנים". "בוא נצא לדרך". "בעוד 200 מטרים פנה ימינה אֶל". "ביאליק" "ואז". "בכיכר המשך ישר".

***

אילנה לוי הגיעה לכפר ביום שגולדה נקברה. בשיעור הראשון הציגה אותה זמירה שטילמן, המורה, בלית התלהבות, ובעוד הילדה בת ה־8 עומדת מול 22 התלמידים הישובים בצייתנות בכיסאותיהם, סיפרה כי "אילנה באה אלינו מאשדוד", "למדה בבית ספר 'הראל'", והוסיפה שמשפחתה עקרה לצפון בעקבות "איזה עניין משפחתי". כמה ימים אחר כך שמעה חמדה את הוריה משוחחים על אודות "המשפחה החדשה", שבה האב "הסתבך ופשט את הרגל" ומצבו "על הפנים".

את הצגתה הקצרה סיכמה זמירה שטילמן ב"תתנהגו אליה יפה".

אילנה לוי הייתה גבוהה מאוד. באשמת העובדה הזאת כינוהָ כולם, עד לכיתה ו', אז עזבה משפחתה את הכפר, "ג'ירו" - קיצור בלתי חינני של המילה ג'ירפה. אף שהקפידה ללבוש מכנסיים ארוכים בלבד, נקל היה להבחין שרגליה סובלות

מא־סימטריה. זו ארוכה וזו ארוכה אף יותר. בשיעורי ההתעמלות, גמלונית ומסורבלת, החריפה צליעתה של אילנה לוי, ותמיד נפסלה ראשונה במשחקי הכדור והגיעה אחרונה בריצות וכהנה תחרויות. היא לא הייתה מכוערת במיוחד, אבל בטח שלא נהנתה מפנים יפות. שערותיה, כשלפי חיטה - צהבהבות, דקות וקשות - היו פזורות תדיר. נוהג נפסד שהתקבל בעיניים רעות, בעיקר בשל מגפת הכינים שפשתה בכפר באותן שנים. אישוניה היו כחולים ובולטים מעט, צפרדעיים משהו, ובאשמתם ובאשמת המצלול הדומה, היו שכינוהָ "אילנית".

באותו יום, אחרי הצלצול, לקראת השעה 11, צעדו ילדי הכיתה בטור עורפי צוהל לכיוון ביתה של זמירה שטילמן על מנת לצפות בשידור טקס הלוויה הממלכתי של גולדה מאיר. אילנה לוי פסעה באטיות לצד המחנכת, מנסה להבין מי נגד מי. אם להודות באמת, כבר באותו רגע היו כולם נגדה.

נעליהם התבוססו בבוץ שהשאירו גלגלי הטרקטורים על הכביש. גשם שוטף הרטיבם עד לשד מעיליהם. בכניסה היסתה זמירה את המולת הילדים בציווי "שקט. זה יום עצוב! ככה לא מתנהגים!" והורתה להם לחלוץ נעליים. בזה אחר זה השילו 23 הילדים את נעליהם. חמדה הבחינה מיד כי גרביה של אילנה לוי רופפים ובלויים. בהונותיה בצבצו מבעד לכמה חורים מביכים. זו ניסתה להסיר את הגרביים, בחטף. עדיף היה לה להישאר יחפה, אבל הצליחה להעלים רק גרב אחד. חמדה הצביעה עליה וצעקה: "תראו! יש לה מלא חורים בגרב!" והמולת הילדים התחדשה, מתגלגלת מצחוק.

אחר כך, בשעה שכל הילדים תפסו את מקומם מול מסך הטלוויזיה, על הספות או על השטיח, והחלו לצפות בטקס, שממנו זוכרת חמדה רק את המטריות שחיפו על הנוכחים ברחבת גדולי האומה בהר הרצל, מחמת זלעפות הגשם שירד באותו יום - נותרה אילנה לוי לעמוד בצד. מיכל ב' לחשה לחמדה: "איכס, איזה מגעילה הילדה החדשה", וחמדה הנהנה במסירות ואמרה: "נכון".

בסוף כיתה ו', באחד הטיולים השנתיים לנחלי הצפון, הכריז אחד ההורים המלווים, בקולי קולות, כי בתום המסלול "מחכה לכם הפתעה קרירה". הילדים כולם האיצו את צעדיהם, אלא שהדרך הייתה לא פשוטה כלל ועיקר, וצריך היה לדלג בין הסלעים המכורכמים, להתכופף ולהזדחל תחת נקיקי האבן, להסיט ענפי עצים פרועים ולהלך בין חלוקי נחל רטובים.

חמדה הייתה זריזה ומהירה מטבעה - שנים של חוגי ריקוד והתעמלות עשו את שלהן, ועל כן הגיעה לסוף המסלול ראשונה. בהתלהבות ובגאווה רבתי קיבלה את הקרטיב שלה, שהוצא מתוך צידנית שמילאוה בקוביות קרח מבעוד מועד. בזה אחר זה הגיעו שאר ילדי הכיתה והתייצבו בטור נרגש על מנת לקבל גם הם את הפרס יקר המציאות.

מרחוק נראתה אילנה לוי מדדה בצעדים פיסחים לכיוונם. איש מהילדים והמבוגרים לא קם לקראתה לסייע לה. כשסוף־סוף צלחה והגיעה אל קו הגמר, יגעה ומיוזעת, צעקה אחת האמהות, "אוי! שכחנו אותה!" ומשתה את הקרטיב שנמס מתוך מקווה מי הקרח שבתחתית הצידנית.

אילנה לוי אחזה בעטיפה הרכרוכית, הזולגת, והתבוננה בעיניים כלות בטיפות המיץ הצהובות שנשרו על הארץ.

עם או בלי כל קשר לאותו אירוע, עזבה המשפחה בסוף הקיץ את הכפר ולא נודעה כי באה אל קרבו. השמועה אמרה שהוריה התגרשו ומתגוררים שניהם בכפר סבא, אבל איש לא ידע לאששה.

***

"מצטערת", קטעה אילנה לוי השביעית את דברי ההסבר המגומגמים, הנרגשים, של חמדה, וניגבה את ידיה במגבת מטבח משובצת שדלפה מכיס חלוקה, "אני לא האילנה לוי שאת מחפשת". עיניה הכחולות נתנו בחמדה מבט חף מהתרגשות. "אין לי מושג מי את ועל איזה כפר את מדברת".

"את בטוחה?", הזיעה חמדה את השאלה החוצה. נשימותיה כבדו. היא הניחה את תיקה על כיסא סמוך ונשארה לעמוד. כך או כך, גם לא הוזמנה לשבת.

"אני אילנה טבשנקו בכלל".

"אבל היית אילנה לוי... כלומר... לפני הנישואים".

"נו, כן". השיבה אילנה לוי השביעית במורת רוח והציצה בסיר מרק סגלגל שבעבע על הכירה, רומזת שהתעקשותה של חמדה להיכנס אל הבית אינה לרוחה וכי היא מפריעה לה.

"גם מבחינת הגיל... גם מבחינת הגיל את ממש מתאימה".

"אבל אני אומרת לך שאני לא האילנה לוי שאת מחפשת", אמרה והחלה להשתעל או לצחוק. או גם וגם. אם היה זה צחוק, הוא נשמע קצר רוח ומעושה. אפילו מפחיד באיזה אופן.

חמדה שתקה. היא סקרה את אילנה לוי השביעית מכף רגל עד ראש וניסתה להעלות סימני ותווי היכר.

"טוב", נפנתה ממנה אילנה לוי השביעית וניגשה אל השיש, עליו עמד קרש חיתוך וחצאי סלק. "אף פעם לא גרתי בגליל", אמרה וגרפה באצבעות ארוכות וגרומות קליפות בצל ושאריות קלחי כרוב, והשליכה אותן לפח האשפה. אחר כך, בלא הקדמות מיותרות, צלעה אל הדלת והורתה לה לצאת, "טוב, אני מאחלת לך הרבה בהצלחה".

חמדה גררה את צעדיה החוצה. לבה לא נתן לה ללכת, אבל אילנה לוי השביעית לא הותירה בידה כל ברירה. היא אחזה במעקה החלוד והתחילה לרדת. כשהגיעה למבואת הבניין שמעה את אילנה לוי השביעית קוראת לה, "חמדה!". היא הסבה את ראשה לאחור.

"שכחת את התיק שלך אצלי!".