כשהופיעו סימנים ראשונים לסוף הקיץ, התחלתי להגיע לשולחן האוכל מצוידת בספר פתוח. מובן מאליו שהשף נעלב. אמרתי שאין ברירה, לפני ראש השנה יש להעביר סקירות לכל תקופת החגים. עבודה זה עניין קדוש אצלנו בבית, אז העלבון שכך במקצת, מה עוד שהסכמתי לטעום מן המטבוחה שרקח בעצמו. אבל האמת שההסתגרויות בחדר העבודה עם המוזיקה שלי לא נועדו אלא לחפות על תאבון קריאה עולץ, שהתעורר מפני שענני סוף העונה החלו להופיע בחלון המערבי, לפנות ערב האוויר ערסל משהו רך ופייסני, והדוורית הסובלנית הביאה הרבה ספרים. ככה זה לקראת החגים, ההוצאות מדפיסות כותרים רבים. אז מה היה כאן? מה לקחתי? מה השארתי בין הדפים?
בין דפיה של אליס מונרו אני משאירה תמיד חתיכות עסיסיות מזיכרונותי האישיים, תשוקה עזה לכתוב כמוה, והנאה כואבת מן ההכרה שאליס מונרו יש רק אחת. התכוונתי לכתוב על האסופה המתורגמת החדשה שלה “גלגולי האהבה", שלא יכולתי להינתק ממנה. אמנות הסיפור הקצר של המאסטרית מגיעה בקובץ הזה לכדי שלמות. לא נתקלתי כאן בסיפור חלש מאחרים. הספר המקורי יצא לאור ב–1986 בשם “The Progress of Love", כותרת שניחנה בתבונה ובמורכבות תואמות לתוכן. מדובר בתצרף מזוכך של סיפורים קומפקטיים, ענקיים בתכולתם. מונרו פורסת חתך רוחב של פיסת חיים, בדרך כלל של אישה, ומפיחה בה נפח פרטני של שגרה עם תפנית, או תובנה. היא נוטעת איזה קפל, שינוי זווית במרחב הסיפור, והסיפור מגיב כפי שמים מגיבים לטיפת צבע.
מונרו מזרימה התפתחות תוך כדי התקדמות. היא מתחילה ברגע הווה ומנווטת אל עבר רחוק או אל עתיד קרוב, ומתהווה מקום, או מסע. בתוך הנוף מתעוררות דמויות, נבנית משפחה, כאילו נוערה תמונה קפואה ואנשים החלו לנוע בתחומי המסגרת. כל סיפור אוטונומי, סגור, בנוי בכוחה של אמת אנושית, עמוקה. מונרו בוראת סיפורים פסימיים על בני אדם שאינם מרבים לצחוק. היא שואבת מקרקע ריאליסטית שאין בה אושר במובנו הפשטני. רגעי החסד מצומצמים, אבל קיימים בעוצמה של הגשת כוס תה למישהו נסער. "לא ראיתי את אנדרו שנים", מספרת מישהי הנזכרת באירוע דרמטי שחוותה עם בעלה, "לא יודעת אם הוא עדיין רזה, האם האפיר כליל, מתעקש על חסה, אומר את האמת, או אם הוא כן ומאוכזב". בשום מקום בסיפור, המתחיל בתמונה טראומטית מילדותה של המספרת, לא מצוין שהיא התגרשה מבעלה אנדרו. 11 סיפורים כאן, ובתום כל סיפור יש לנשום עמוק ולעבור לסיפור הבא בלי שהות, כי התשוקה לסיפור של מונרו עצומה.
התכוונתי לכתוב רק על אליס מונרו, אבל בבולמוס סוף הקיץ חלפתי גם בפריז של הפקד מֶגרֶה, גיבורו המתמיד של ז'ורז' סימנון. עלילות מגרה מספקות אתנחתות נחוצות בין קריאה לקריאה, אך גם כשלעצמן הן מותירות בקוראת סימנים מיטיבים. בסיפור “החבֵרה של גברת מגרה" (שנכתב ב–1949, כשסימנון התגורר בקליפורניה) ניכר שהסופר נהנה לערב את אשת הפקד בתעלומת הרצח. תמימותה של הגברת מספקת לסימנון רגעים מבדחים בהתפתחות האירועים. הסופר ממילא זורע הומור סלחני בדיאלוגים של מגרה עם בלשיו ובהתנהלותו הכללית של החוקר. הנה מגרה נכנס פעם נוספת לבר השכונתי ברובע שבו התרחש הרצח. בדרך כלל הוא שותה יין לבן, אך מגוון בבירה ואף בכוסית של משהו חזק יותר. עם זאת הוא שומר על מבט רואה–כל.
תנו לקצב האטי של מגרה והסופר שלו להוליך אתכם מביתו הסמוך לכיכר הרפובליקה ועד לגינת אנברס בפאתי הרובע התשיעי. שם תתרווחו בחברת הגברת מגרה, הממתינה לתורה אצל רופא השיניים השוכן בבניין שממול. מיד יתחילו האירועים המוזרים לסחוף את הגברת היציבה, שהשאירה בביתה סיר רותח של מרק עוף. בבוקר שאל אותה בעלה: “את בטוחה שאין רופא שיניים קרוב יותר אלינו?". מגרה אינו חס על רעייתו כשמדובר בהקנטות. אין הוא חס גם על עצמו, כשבמשרדי אגף החקירות צוחקים על כך שאשתו נקלעה לעמוד הראשון בעיתון, בשל חלקה בתעלומה שהם חוקרים.
ספר מרשים לבני כל הגילים הגיע בצהריים שהתלהטו מחדש. הכריכה הקשה ספגה את החום העיקש של תחילת ספטמבר. “תפילת ים" של חאלד חוסייני, יצירה קטנה ועזה הממקדת מבט בטרגדיה הסורית. חוסייני מתאר, בתמצות הכאב, את האסון ההומניטרי: המוני בני אדם נמלטים מביתם המופצץ בחומס לעבר סכנות ואי–ודאות. הסופר מדבר בקולו של אב אל בנו, מרוואן, הנמלט עמו. “והערב אוכל לחשוב רק על הים, כמה עמוק הוא, כמה עצום, כמה אדיש. כמה אין בי עוד כוח להגן עליך מפניו". שטח הדפים מכוסה בצבעי המים של דן ויליאמס, המיטיב לעבור מגוני ירוק מואר עד לכחול אפל של ים אינסופי. סירת הפליטים נראית אבודה בלב הים האפתי. הספר נכתב לאחר מות הפעוט הסורי, איילן כורדי, שטבע בים התיכון. כל רווחי ההוצאה ממכירת הספר ייתרמו לנציבות האו"ם לפליטים. תכלה שנה וקללותיה.