המשלים של איזופוס, משלי לה פונטיין ומשלי קרילוב היו צבועים בגוון פוליטי ביקורתי; ג'ונתן סוויפט שתל בפיו של גוליבר נאומים ארוכים שנשא כאילו מתוך הערצה לארצו - כמו נציג של סדום ועמורה שנושא הרצאה אובייקטיבית על החוקים של ארצו; הנס כריסטיאן אנדרסן כתב את "בגדי המלך החדשים" כדי לספר על איוולתם של מנהיגים ועדרי שוטים; אליס של לואיס קרול נענשה כשהפרה את הכללים הוויקטוריאניים ובכל פעם שעשתה משהו שנוגד את כללי הנימוס, חטפה.
השיא כמובן נרשם בסצינת הגירוש מארץ הפלאות, כמו הגירוש מגן עדן; אנדרה מורואה כתב את "המשמנאים והמרזנאים" כדי להראות כמה מטופשות המלחמות; אוסקר ויילד כתב את "הנסיך המאושר" על בן מלך שהיה עיוור בחייו לסבל האנושי; א.א מילן הגיש לעולם את "פו הדב"; וד"ר סוס את "המלחמה האיומה על החמאה".
הם ועוד רבים וטובים כתבו סאטירה. וגם אם לא ייעדו אותה לדור הצעיר, בסוף היא נחתה אצלו. "ספרות אמביוולנטית", מכנה את זה פרופ' זוהר שביט, ראש התוכנית לתואר השני למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב. כלומר כזו שנדמה שפונה לקהל יעד אחד - ילדים - אך למעשה היא פונה לקהל יעד אחר.
בשנה החולפת ראו אור כ־700 ספרי ילדים בעברית. לכאורה הקרקע הישראלית יכולה לשמש כר פוליטי פורה להצמחת ספרות סאטירית, אבל מדפי הספרים מורים על ייצוג דל. מדוע ואיך קרה שמדינה דולפת פוליטיות מכל עבר משרכת מאחור, ואיך נותרו לבדם בצריח כותבים בודדים?
לא תמיד זה היה כך. ספרות הילדים הניחה במשך שנים רבות שילדים הם חלק בלתי נפרד מהעשייה הציונית. תנועת העבודה היא דוגמה מובהקת: היא ראתה בילד יצור פוליטי המשויך לקבוצה פוליטית ויודע לזהות את עצמו כחלק מהתנועה, קבוצת הכדורגל ועיתון הילדים שהוא מנוי עליו. כל ילד שגדל פה בשנות ה־40 וה־50 והחזיק בידיו ספר מספריית פועלים, ידע שזה ספר של התנועה הקיבוצית, והקריאה שלו בהתאם. למשל "אנשי בראשית", של אליעזר שמאלי שהוא ספר פוליטי לחלוטין.
והייתה פוליטיקה אפילו לפעוטות. "בוא אלי, פרפר נחמד" התמים למראה של פניה ברגשטיין מדבר על האנחנו הקיבוצי, על החינוך המשותף, ומניח שהקיבוץ הוא המקום הטוב ביותר לגדול בו בטבע, בלי מבוגרים.
במהלך שנות ה־50, במעבר מיישוב למדינה, עברה החברה באופן הדרגתי מאתוס חלוצי לאזרחי. האתוס האזרחי רצה את הילדים בבית ורצה ילדים שנדרשים להגנה של המשפחה ושל מוסדות החינוך. זאת התקופה שבה הילדות הישראלית עברה דה־פוליטיזציה. עד שנותיה הראשונות של המדינה מערכת החינוך עבדה בשיטת הזרמים והייתה פוליטית במוצהר: העובדים, המזרחי והכללי. ב־1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי שאמר: די לפוליטיקה. אנחנו רוצים חינוך אחיד, לכאורה א־פוליטי. לכאורה, כי הכל היה ברוח מפא"י.
עם השנים החלו להתעמעם הגבולות הפוליטיים, ובמהלך שנות ה־50 ספרות מגויסת הלכה ונעלמה מהנוף עם הקולות שטענו כי זוהי תעמולתית, לא ספרות יפה. חריגה בנוף נותרה לאה גולדברג, שערכה בהוצאת פועלים את סדרת "אנקורים", שם שילבה ספרים של ריאליזם סוציאליסטי ארצישראלי ברוח הקיבוץ מצד אחד, ומצד שני שירה לירית.
"כמו כל דבר, גם ז'אנרים בספרות מושפעים מאופנות ומטרנדים", אומרת רינת פרימו, עורכת ספרות הילדים בהוצאת ידיעות ספרים. "בנוסף, ספרות הילדים עברה קטגוריזציה גילאית, בעיקר בגלל דרישות שיווקיות. כלומר, טווח הגילים שאליו פונה כל ספר הפך להיות מובחן יותר: ספרי איורים בכריכה קשה מתאימים לגילי 3־7, אחר כך מגיע שלב 'ראשית קריאה', ואחר כך ספרות 'מידל גרייד' לגילי 8־12 וכך הלאה. ספרות אמביוולנטית דורשת עמעום בשאלה 'לאיזה גיל פונה הספר', עמימות שמתאפשרת פחות בגלל ההתמקצעות השיווקית. באיזה מדף יניחו בסטימצקי ספר כזה? ספרי ילדים? ספרי מתנה? ספרי הגות?".
ד"ר גילה דנינו־יונה, חוקרת ומרצה בספרות ילדים במכללת אורנים, מעלה אפשרות נוספת, שלפיה מה שקורה כאן הוא ריאקציה הפוכה למגמה שרווחה בשנות ה־90. "ייתכן שמדובר בתחילתו של שינוי או ברצון לשינוי, שניצניו נראים בתחומים נוספים הקשורים לחינוך ילדים ולגישה לילדות. דוגמה לכך אפשר לראות עם פתיחת שנת הלימודים בהתארגנויות של הורים לרכוש לכיתות של ילדים טלפונים המכונים 'טיפשים'. אולי מדובר בראשיתה של הבנה שטשטוש הדיכוטומיה הדורית, טשטוש הגבולות ואיבוד הסמכות ההורית אינו מיטיב עם הילדים וגוזל מהם את ילדותם בגיל צעיר".
איך נראה הביטוי של המגמה הזו בספרות ילדים?
"זה עשוי להיות חזרה לספרות פחות ביקורתית, פחות אלימה, פחות צינית, פחות מעורבת מבחינה פוליטית ויותר קשורה לחוויית הילדות של 'פעם'. אולם לאורה של ההבנה למי ניתנה הנבואה, לא ראוי יהיה לחזות את עתידה של ספרות הילדים".
ללעוג לדמות המנהיג
מה בכלל תכליתה של הסאטירה בספרות הילדים? ד"ר גילה דנינו־יונה אומרת שהרעיון המרכזי הוא לחשוף את הילדים דווקא בגיל הרך לתופעות במציאות החברתית הראויות לגנאי ולביקורת, ולעורר בהם עמדה ביקורתית על המציאות שאותה הם חווים ומודעים אליה, לפתח בהם ראייה ביקורתית, ולטעת בהם יכולת לזהות עוולות חברתיות שבעתיד יוכלו להתנגד להן. "דווקא השימוש של הסאטירה באמצעים קומיים קלאסיים מאפשר את הסוואת המסרים הפוליטיים והחברתיים, ואלו שתי קטגוריות מרכזיות של סאטירה בספרות הילדים: חברתית ופוליטית".
אחת הסאטירות החברתיות הראשונות בספרות הילדים היא גרסתו של שארל פרו לסיפור "כיפה אדומה" משנת 1697, שיצא לאור בארץ בהוצאת שוקן לילדים בשם "אגדות פרו - סיפורי אמא אווזה". זוהי סאטירה חברתית נוקבת על האדונים (הזאב) שמנצלים מינית בנות כפר תמימות. "דירה להשכיר" של לאה גולדברג הופיע לראשונה בעיתון "משמר לילדים" בשנת 1948, ובשנת 1959 יצא הספר והפתיע בסאטירה נוקבת על שברה של אוטופיית קיבוץ הגלויות. טענה ידועה היא שספריית פועלים הזדרזה להוציא את הסיפור כספר בעקבות אירועי ואדי סאליב שהתקיימו באותה שנה.
סאטירות נוספות לילדים עוסקות בנושא צביעות החינוך והסמכות ההורית, כמו הספרים "לשבור את החזיר" של אתגר קרת (זמורה ביתן), ו"סעודה אצל המלכה" מאת רותו מודן (עם עובד). "ספרים אלה ודומיהם הם סאטירה על הניסיונות המגוחכים של ההורים לחנך את ילדיהם בעידן שבו איבדו את הסמכות ההורית, אך מסרבים להודות בזה ולכן הם נלעגים", אומרת דנינו־יונה, ומציינת כי הסאטירה החברתית לא פוסחת גם על ספרות המיועדת לילדים דתיים כמו בספריו של אורי אורבך, "אולי בשבת יזרקו סוכריות", ו"ילדה כמוני" (ספריית בית אל).
"אורבך שילב בשיריו אלמנטים סאטיריים שחושפים את הצביעות הדתית", מדגימה דנינו־יונה. "למשל, בשיר על שכנים שאין להם טלוויזיה כי היא לא צנועה וחינוכית, אבל פוקדים מדי יום את השכנים שיש להם טלוויזיה, וכן על ההורים שמציירים בספרי הילדים של ילדיהם שרוולים לבנות וכיפות לבנים. ובספרים האלה ש'כולם יהודים, אפילו עלי באבא וארבעים השודדים'. הוא לועג לצביעות הקשורה במנהגי הלבוש כשהוא מספר על אמא של יפית ש'הולכת במכנסיים אפילו ברחוב, אבל כשהיא באה לאסיפת הורים, היא לבושה כמו אחת מ'מאה שערים'".
ויש כמובן ביקורת על הממסד הפוליטי שמתמקדת באופן טבעי בדמות המנהיג ובניסיון ללעוג לה ולהגחיך אותה. "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של אפרים סידון הוא סאטירה חריפה על המנהיגות כמוסד שעסוק בעצמו. לא רק שלבו אינו נתון לדאגה לעם, אלא שהמנהיג מוכן להתעמר באזרחיו בלי נקיפות מצפון. הספר מסתיים בקריאה למהפכה. העם מורד במלך ושולח אותו בארגז סגור היטב לאי בודד. גם ספרו של יוסי אלפי, "המלך הלך לישון", הוא סאטירה על המנהיגות שקורא אף הוא למהפכה. אחרי שהמלך שמאס בתפקידו הלך לישון למשך זמן רב, התרגל העם לחיים בלי גחמותיו של המנהיג וסירב להשיבו לתפקידו.
"בספרי הילדים נוכחת סאטירה פוליטית וחברתית וישנם מאפיינים סאטיריים. גם אם נדמה שהז'אנר אינו הולם ילדים בגיל הרך, הוא נוכח. כמו למשל האלגוריה הספרותית שגם היא אינה הולמת ילדים שחסרים את הכלים ותובנות החיים לפענחם", אומרת דנינו־יונה. "קיומם של ז'אנרים ונושאים אלה בספרות הילדים מעיד על טשטוש הדיכוטומיה הבין־דורית וטשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים, שבא לידי ביטוי בספרות הילדים, אבל לא רק בה. תפיסת הילדות השתנתה בשל שינויים חברתיים וטכנולוגיים, ואותותיה ניכרים בספרות ילדים, שראוי לזכור שהיא ספרות שנכתבת על ידי מבוגרים למען ילדים".
ויש עוד תחום שבו הסאטירה באה לידי ביטוי: הפמיניזם. "כל ספרי הילדים שיש בהם ניסוח חדש של תפקידי מגדר הם ביקורות פוליטיות וסאטירה על תפקידי הנסיכה המסורתיים", אומרת רינת פרימו ומדגימה: "כמו בספר 'הנסיכה חכמולוגה' מאת בבט קול, על נסיכה יוצאת דופן שלא רוצה למצוא נסיך; ב'אל תנשקי את הצפרדע', אסופת סיפורים פמיניסטיים לילדים ולהורים בעריכת מירי ברוך, ובספרי 'הנסיכה' על נסיכה במגדל גבוה ששערה כל כך ארוך, עד שהוא גולש ברחבי הממלכה. כשההורים מחליטים למצוא לה חתן, היא גוזרת אותו".
מציאות מרובת פנים
האם ילדים צעירים בכלל יכולים להבין סאטירה? "בכל תקופה קיימים מאפיינים שונים שמשפיעים על אופן ההבנה של הילדים את המציאות כמורכבת ורבת פנים, ולפיכך על ההבנה של סאטירה", מסבירה ד"ר שרית אלקלעי, פסיכולוגית חינוכית מהחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. "בגילי הגן ילדים חושבים פעמים רבות באופן אגוצנטרי, כלומר הם מבינים דברים לפי נקודת הייחוס שלהם עצמם: כיצד הם חושבים, מרגישים ומפרשים דברים. לכן הם יתקשו להבין את המורכבות הסאטירית שנובעת מהסתכלות על סיטואציות מפרספקטיבות של אנשים שונים הלוקחים חלק באירוע.
"קושי נוסף המאפיין את חשיבתם של ילדי גן הוא התפיסה שלהם שכל מה שנראה על פני השטח מייצג את המציאות כפי שהיא. לדוגמה, הם יתקשו להבין שהבעות פנים של חיוך לא תמיד מייצגות מצב שבו האחר שמח. לכן הם גם יתקשו לתפוס את המורכבות של אמירה המקפלת בתוכה משמעות אחרת ולעתים הפוכה מזו שהתכוונו אליה".
ומה לגבי יכולת הבנת הסאטירה אצל ילדים גדולים יותר?
"ככל שילדים מתבגרים, הם רוכשים מיומנויות קוגניטיביות מפותחות יותר אשר מאפשרות להם להבין סאטירה, ולהתחבר אליה. בגילי בית ספר יסודי ילדים כבר יכולים להבין משמעויות נסתרות ולנתח מצבים מפרספקטיבות שונות. יכולות אלו מיתרגמות לכדי חוש הומור שהולך ומתפתח. באופן דומה ניתן לראות כי יכולת הבנת הסאטירה של ילדי היסודי מתגבשת. קיומה של היכולת לא מחייב שהילד יאהב סאטירה, זה כבר תלוי בטעמו האישי".
את "מסעי גוליבר" הגיש ג'ונתן סוויפט לעולם ב־1727 תחת השם הקליט "מסעות למדינות עולם מרוחקות, בארבעה כרכים, מאת למואל גוליבר, תחילה רופא ולאחר מכן רב חובל של כמה אוניות". זו הייתה סאטירה חריפה וארסית נגד בני זמנו, בני ארצו ונגד בני הארצות השכנות והאנושות בכלל. הוא בחר ביצורים שלא מהעולם הזה, הדביק להם חולשות אנושיות אנגליות והאיר סדרים מסוימים במסווה של הסברה ליצורים שאינם מכירים את אירופה.
העיבודים השונים לילדים מתבססים על שני חלקיו הראשונים: הביקור בליליפוט, ארץ הגמדים, ובברובדינגנג, ארץ הענקים. החלק השלישי והחלק הרביעי עברו תהליך סינון מיוחד: שעה שבמקור גוליבר משתין על ארמון המלך כדי לכבות את הדליקה הגדולה, לילדים נשמרה הגרסה שבה הוא ממלא את פיו מים ומתיז אותם על משכן המלוכה.
"סאטירה היא כמו כוס שהאוחז בה רואה את ההשתקפות של כל הסובבים אותו, אך לא את פניו שלו", טען סוויפט. האומנם? ומה הופך סאטירה לסאטירה? לאפרים סידון, החתום על "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", "סיפור מוזר ומלא תימהון על האי הקטן האי היגיון", "מעלה קרחות" ועוד, יש תשובה ברורה. במרכז ספרו החדש, "בארץ יען כי" (הוצאת עם עובד), מדינה של בנות יענה שבה כל מה שלא רואים לא קיים. יום אחד מגיעה סופת חול נוראה שמעיפה את כל החול במדינה, ופתאום היענים המסכנות לא יכולות לטמון את הראש בחול וצריכות לראות מה יש מסביב.
תגובת נגד
"סאטירה היא תגובה על מצבים, אירועים והתרחשויות שמפריעות לי כאדם ואני מגיב עליהם בדרך ספרותית", אומר סידון. "זו כתיבה פובליציסטית אבל בלי מקום, בלי זמן ובלי גיבורים עכשוויים", אומר סידון. "בכוונה אני נוקט ארצות רחוקות, שמות רחוקים כמו 'מעלה קרחות' או 'קאקארוזו', שיכול בקלות להיות אי יווני. בגלל שאני מדבר אל ילדים, אני לא עוסק בנקודות ספציפיות כמו נתניהו, ליברמן או גלאון. אני מתעסק בנקודות עיקריות כמו דמוקרטיה, יחס לאחר, דעות קדומות, התעלמות, הטמנת ראש בחול וכדומה. מה הופך את זה לסאטירה? שזה גורם לאנשים להגיד: וואו, זה מזכיר לי מצב מוכר".
זאת אומרת שאתה בא לחנך?
"בבקשה לא לטפול עלי מגמות פדגוגיות. מה שחשוב לי זה לא הרעיון אלא הסיפור. אני מצפה שילד קודם כל ייהנה מהסיפור. אם הסיפור מצליח לחלחל ולגרום לילדים לשאול שאלות, מה טוב. זה לא מאמר מערכת או תעמולה. אני מקווה ויודע שבדרך כלל יישאלו שאלות, והספר לא יעבור ככה סתם. אני כותב בספרי לילדי כיתות ב'־ד', כלומר לילדים שעוד שואלים שאלות, ומקווה שתיווצר שיחה. אבל גם אם ילד קורא את 'אוזו ומוזו' ולא מקשר את זה ליהודים, ערבים, חילוניים, דתיים או שמאל וימין, זה בסדר מבחינתי. אני שולח להם מנגו. אם יש בפנים אשלגן וסיבים אז עלא כיפאק. אני לא רוצה שהסיבים והאשלגן יהיו יותר חשובים. קודם כל הטעם והכיף".
"גם גולדברג, אלתרמן ושלונסקי פעלו בשנות הקמת המדינה, והיה להם חשוב קודם כל לתת את הערכים החיוביים", מזכיר סידון. "גדלתי על שירים עם מילים כמו 'בוערת הגורן בתל־יוסף וגם מבית־אלפא עולה עשן', קראתי 'דבר לילדים' ו'משמר לילדים'. זה היה להיות חלוץ, גיבור, להפריח את השממה ולדאוג ל'בהמתנו פורה', ל'שלמת בטון ומלט'. לעצב מדינה. הסאטירה הגיעה יותר מאוחר, כשהיינו כבר מדינה ולא היינו צריכים לנשק את האדמה כל הזמן.
"רק כשנהיינו מדינה נורמלית הסאטירה התחילה להתפתח. אני חושב שכמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרחוץ ידיים כשיוצאים מהשירותים ולא לחצות כביש באדום, צריך להקנות להם ערכים חברתיים. כשכתבתי את 'פרדיננד', היה לי ברור שכולם מסכימים איתי שדמוקרטיה זה הדבר הכי טוב. כיום אני כבר לא בטוח שהם יגידו שדמוקרטיה זה הדבר הכי טוב. ערכי יסוד הולכים ונשחקים אצל מבוגרים, לא רק אצל ילדים. אנחנו במדרון חלקלק".
מה ייחשב בעיניך הצלחה? היכולת לגרום לילד להיות ביקורתי יותר?
"ברוב הספרים שלי אני מנסה לטעת סקרנות. לשאול שאלות, לא לקבל דברים כפשוטם. ב'גליצו יוצא לנדוד בדרכים' כתבתי על ילד שהולך לחפש את הצדק ומגלה שבכפר שלו יש אנשים לא ישרים. הוא ממשיך לעיר הבירה לפגוש את השליטים ומגלה שגם שם הצדק לא נמצא. חשוב לי לתת לילדים כלים, כמו לחשוב שאם מישהו יותר כהה או יותר בהיר זה לא הופך אותו ליותר טוב או לפחות טוב. אני לא רוצה לחנך, אלא לתת חומר למחשבה. שהילדים יחליטו לבד אם מלך שאומר לקפוץ על רגל אחת עם מקל כביסה באוזן זה בסדר, רק כי הוא מלך והוא יכול".
הנפש הרכה
"ההומור מאפשר לאדם פורקן, הוא מרחיק ממנו את הסבל, מפיג מתיחות ומשחרר", כתב פרויד. "המשורר או המספר, בבואו לתאר בצורה הומוריסטית את התנהגותם של גיבוריו, מאפשר לקורא או לצופה להיות שותף להנאה ולהרגיש נעלה ביחס לגיבור", מוסיפה אודליה ששון, מרצה לספרות ילדים במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום ודוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. "בספרות העברית לילדים אפשר למצוא מבחר יצירות הומוריסטיות - דרך נונסנס, יצירות אי־גיון כמו 'איילת מטיילת' מאת רינת הופר, או דרך שעשועי לשון ומניפולציות על השפה העברית כמו אצל דתיה בן דור. שילוב הומור ביצירה מעורר בילדים את הרצון להאזין לה שוב ושוב להשתעשע, לצחוק ולהפיק ממנה הנאה מרובה".
הפער הגדול בין הומור מעודן לסאטירה בועטת מעורר את השאלה מדוע יוצרי ספרות הילדים נמנעים כמעט לחלוטין מכתיבת סאטירה פוליטית.
"ייתכן שהימנעות זו מקורה בחשש מכתיבה על נושאים העשויים להיחשב כטאבו עבור החברה הישראלית, ובכך לכאורה מגינים על נפשו הרכה של הילד. או לחלופין, בהימנעותם מבקשים הכותבים להתמקם במקום טוב, אולי במרכז קשת המיינסטרים של יוצרי ספרות הילדים בארץ ובכך מהווה יצירתם קונצנזוס וסיכויה להיכנס למצעדי הספרים ולתוכניות עידוד קריאה המתפרסמות מטעם משרד החינוך גבוהים".
יצירה יוצאת דופן שהתפרסמה בשנים האחרונות היא "יַשְׁבָנִימָדְיָה" של יהונתן גפן (הוצ' דביר). במרכזה סכסוך טריטוריאלי על רקע השונות בנראותם של התושבים בשתי ארצות. האחת, "ישבניה", כל תושביה יושבים ללא אפשרות או רצון לקום, והאחרת "עמדיה", שתושביה עומדים ללא אפשרות לשבת. עיקר הקונפליקט מתמקד בפלישתם של הישבניקים לעמדיה.
"עמדתו הפוליטית של גפן הידועה כעמדת שמאל ויש שיאמרו אף שמאל קיצוני, באה לידי ביטוי בסיפור הזה", אומרת ששון. "ביצירה זו, הממוענת לשני נמענים, למבוגר ולילד, גפן שותל יסודות סאטיריים דרך הטקסט והאיורים, ובאמצעותם מעביר אל הנמען הן את הסכסוך הישראלי־פלסטיני והן את חוסר שביעות רצונו משלטון הימין בישראל. הוא משתמש במילים ובביטויים העשויים להעלות גיחוך בפי כל ילד.
"יסוד סאטירי נוסף הוא ההגזמה. האיורים המתלווים לטקסט מציגים את הפער הגדול בין שני העמים. כך למשל, הישבניקים בעלי ישבן עצום ביחס לשאר אברי גופם ובתוך כך לישבניקים אין שום סיבה לקום וגם אין להם לאן ללכת. באופן הומוריסטי, וייתכן אפילו סרקסטי, דרך השימוש באיבר הגוף 'ישבן' מציג גפן את עמדתו הנוגעת לישיבתו הממושכת של השלטון הנוכחי בישראל.
"החל מתחילת הסיפור, עוד בטרם הוצג הקונפליקט, מציג האיור את הבעות פניהם של תושבי עמדיה ככועסים, עצובים, תמהים ועוד. הבעות אלו מעידות על חוסר שביעות רצונם מהמצב, וזאת בניגוד לתושבי ישבניה, שלפחות בתחילת הסיפור הבעות פניהם מביעות שמחה ונחת. מאפיזודה אחת לאחרת הקונפליקט הולך ומתעצם, עד כי נדמה כי הוא כלל לא פתיר. אלא שסוף הסיפור ברור משום שגפן מקדים ואומר, תחילה דרך שם הסיפור ואחר כך בהקדמה, כי בסופו של דבר שני העמים יחיו בשלום".
ההפתעה, שהיא אחד מיסודות ההומור, באה בדמות סיפור אהבה בין נסיכת ישבניה לנסיך עמדיה שמיישב באופן אירוני את הסכסוך. "הקורא־ילד חשוף כיום יותר מתמיד למתרחש בסביבתו. דרך כתיבה הומוריסטית וסאטירית אפשר לגעת בלא מעט נושאים הנחשבים לבוערים בחברה הישראלית. חשיפת הילדים לנושאים הללו תאפשר להם להתבונן עליהם מפרספקטיבה אחרת, פחות מעיקה ובתיווך נכון של המבוגר, יכירו הילדים דרכים מגוונות לפתרון בעיות גדולות וקטנות כאחד", מסכמת ששון.
עטרה אופק, עורכת, מתרגמת ומבקרת ספרי ילדים, לא מוטרדת מהרעיון שהסאטירה נוטשת את מדפי הספרים לילדים. "אולי עם הזמן יתברר לנו שהספרים שנכתבו בעשור האחרון הם קאלט. עדיין מוקדם מדי. ספרות מופת לילדים היא על־גילית ומוסרת מסרים במיטבה גם לקורא הבוגר, לפעמים אפילו יותר כשהקורא הצעיר לא יודע עדיין לעבד את החוויה. סאטירה, בהגדרתה, היא לגלגנית ועוקצנית, כלומר לא תמימה.
"ברגע שספרות ילדים מלמדת אותנו לקבל את האחר, את השונה, להיות סובלני ולהבין שאתה לא לבד, אתה מקבל מסר פוליטי כביכול שהוא כל כך לא תמים, שאי אפשר לכרוך אותו בספרות ילדים שהיא תמימה מיסודה. אתה לא חייב לדעת שזו סאטירה, אבל אתה מקבל מסר שאומר: ההתנהגות הזו לא הייתה נבונה בסופו של דבר. בשביל להעביר מסר בספר ילדים בלי שזה יהיה פטיש בראש, הסופר צריך להיות מצוין. לפעמים מגלים את זה בדיעבד. עדיף שאף אחד לא ינסה לכתוב סאטירה אלא ספרות ילדים ראויה במיטבה. הסאטירה כבר תגיע.
"המטרה בספרים כאלה היא שתיתקל במצב בחייך הבוגרים ותגיד: זה ממש כמו ב'גוליבר', ואז הספרות משיגה את מטרתה. בכל הספרים של אסטריד לינדגרן מוכמנת ביקורת על סדרי החברה עם אמונה בטוב, באמת ובילדות, ושכשאתה רואה את הספרים האלה אתה נהיה אדם יותר טוב, אזרח יותר טוב. וזו התוצאה של הסאטירה המובלעת".