על גב הספר נכתב: "תעודת זהות: אני יונה, מוריי היו אבי יעקב, ישעיהו ליבוביץ ויפה אשתי, גדולים מהם הטבע והכאב". כך העיד על עצמו המחבר, שלא זכה לראות את ספרו בדפוס. אילו פורסמה היצירה לפני דורות, מידי אחד מגדולי הספרות, היא הייתה למופת ספרותי. הופעתה בעידן הפיחות התרבותי, שהוא גם זמן הריבוי חסר אמות המידה, עלולה להטביע אותה בים ההיצע. יש לקוות שזה לא יקרה, כי מדובר ביצירה מיוחדת ונבדלת, מעודנת, מאופקת ומזוקקת. כל עת הקריאה חזרתי ואמרתי: כך בדיוק זה צריך להיות. לא אחרת, לא פחות, לא יותר. זוהי תופעה אמנותית שאינך מצפה לה ולפתע היא לפניך, כאילו הייתה שם כל הזמן, כחלק מן האדמה, האוויר והמים.



ספר המקור הראשון שאוריאל קון (מו"ל, מתרגם ועורך) הוציא לאור הינו בבחינת אבן חן ספרותית מפתיעה. מחברו של הטקסט, יונה אלון, יליד עין שמר (1935), הלך לעולמו באלמוניות כמעט מוחלטת לפני חמש שנים. בצעירותו פרסם שני ספרי הגות שלא זכו להד. הוא היה מוזיקולוג והתפרנס מהפקת תוכניות בקול ישראל. כשפרש מוקדם, החליט לכתוב את עצמו. הכתיבה הייתה לו למשימה יומית ולתכלית חייו. היא כללה הליכה מביתו שבבית הכרם לספרייה הלאומית כדי לשבת "במקום שלי", בגלריה, לקרוא בקפקא ובפסואה, ולכתוב. הוא כתב בעט, שבחר בקפידה, על דפי מחברות של 500 עמודים. השגרה התפורה היטב, כאילו חייו היו תלויים בה, הייתה לתוכן הספר.



הטקסט שלפנינו בנוי מקטעים קצרים, ואינו אלא חלק מועט מיצירה בת אלפי עמודים. המו"ל פגש את אלון עוד בחייו, אך ההבאה לדפוס התמהמהה בשל ההיקף העצום וייחודיות הטקסט. התוצאה הנדירה מלמדת שהעורך מצא דרך מדויקת להגשתו לקוראים.



יופיה של היצירה נובע מצניעותה, מן המשמעת הפנימית, מחסכנותה ודבקותה בנתיב שנקבע לה. מתוך הכמו–יומן, שיש בו עונות אך לא תאריכים, צומח חיבור חד–פעמי, שכולו מבע נאמן לכוחה של הרוח האנושית. זה מדהים, מפני שאלון כתב על הליכה למרכול ועל ביקור אצל רופאת שיניים, על הקור הירושלמי שממנו סבל ועל השמש שאותה אהב, ומתוך כל אלה עולה שירה אדירה, שירת החיים. השגרה הנכתבת היא ההיאחזות בחיים, כך עולה מתוך תיעוד ההכרח לכתוב. זוהי אמירה מסוגננת, בה–במידה שהיא טבעית, והיא נקבעת בדפים בתנופה מתמדת של מבע עיקש, טעון בחשיבות המעשה. אלון מתענג על לחמנייה ("זה זמן שבתה את לבי המצאה חדשה: כריך בהרכבה עצמית"), על מחווה חברית מצד השוער בספרייה, על נעלי בית שאשתו קנתה לו, על חלון שהשמש מחדירה בעדו חום היישר לגבו. בכתיבתו הוא מעניק לפרטים הקטנים את חד–פעמיותם, את פלאיותם הלא–מובנת מאליה.



אלון מספר כי היה חשֹוך אהבה בילדותו, גם מצד הוריו הפרודים (אמו אושפזה למשך שנתיים החל מלידתו) וגם מצד חברי הקיבוץ. לילה אחד, בהיותו קשיש, הוא פורץ בבכי בגלל כאב שיניים: "כשהייתי תינוק לא הייתה לי אם. לא למדתי לבכות. לא היה למי לבכות. אחר כך, בבית הילדים, איש לא שמע. וכך הייתי בעיני כולם הילד שאיש לא שמע אותו בוכה". אבל אשתו שומעת את בכיו באותו לילה, "והיא אומרת: קח אספירין". והוא לוקח ונרגע. הרגע החולי הזה מתנדנד על מאזניים שבצדם האחד טרגדיה של ילד בודד ובצדם האחר אישה שיודעת לומר דבר–מה פשוט ומעשי: קח אספירין.



למרות עיקשותו להתמיד בכתיבה האישית, המצומצמת לכאורה, אלון נתקף ספקות, כי הוא יודע שכבר אינו מסוגל לכתוב ספרי עיון גדולים: "אבל האם נדונותי להיות קשקשן זקן שמלכלך נייר?" ומיד הוא מוצא את דרכו חזרה, מאמֵץ שיטת כתיבה כדי לא להיבהל: "אולי יש דרך אחרת: דרך הגילויים המילימטריים. בכל פעם לגלות עוד מילימטר של מציאות". המציאות שאלון חשף, מילימטר ועוד מילימטר, היא ספרות במיטבה. 



ספרות מופת



"בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר הוא תרגום חדש לרומן שפורסם בעברית לראשונה בשם "בשוכבי גוועת" ("As I lay dying"). ב–1980 תרגמה את יצירת המופת רנה ליטוין (ספריית פועלים). זמן הגסיסה של אֵם משפחה בדרום השוקע של ארצות הברית מתואר מפי הדמויות הסובבות. "זאת ארץ קשה לבני אדם", אומר אַנְס, האלמן לעתיד. בלשונו של כל אחד מהמספרים נפרש הנוף הכפרי עם שגרת איכרים ודלוּתה. הסיפור נבנה מתוך תחומי מודעות צרים ומגוונים, שצל הנצרות נע מעליהם. הנימה הטרגית, החבויה, כמו עולה מאחורי כל הקולות. מול חלונה של הגוועת בונה אחד מבניה את ארון המתים שיישא אותה אל חלקת הקבר המשפחתית בג'פרסון, מהלך יום בכרכרה. פוקנר התנשא כאן לפסגה אמנותית. הספר מדגים את כוחו הנדיר בהפקת מילים מפיה של דמות בעצם היווצרותה. הדיבור הוא הדמות והוא הסיפור, ולכן מדובר באתגר גדול למתרגם. התרגום החדש הוא של שרון פרמינגר (ידיעות אחרונות, 240 עמ'). משפט הפתיחה בתרגום הוותיק: "ג'וּל ואני עולים מן השדה, פוסעים בשביל בטור אחד". משפט הפתיחה בתרגום העדכני: "ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל".