מחר, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יוקדש טקס הזיכרון העירוני בקריית אונו לסיפורה של ד"ר נאוה קלודין ירדני, בת לקהילה היהודית בתוניסיה, שחוותה את שנות המלחמה, האובדן והעלייה לישראל. דווקא על רקע זה, ספרה "ניחוחות תוניסאיים - נוסטלגיה, מטעמי אמא טיטה, אמרות ופתגמים" מקבל משמעות עמוקה במיוחד. זהו אינו רק ספר מתכונים או ספר זיכרונות, אלא ניסיון לשמר עולם שלם שכמעט ונעלם: הרחובות, השפה, בתי הכנסת, המטבח, החגים והאנשים של יהדות תוניסיה.
יש ספרים שאפשר להריח כבר מהעמוד הראשון. "ניחוחות תוניסאיים - נוסטלגיה, מטעמי אמא טיטה, אמרות ופתגמים" מאת ד"ר נאוה קלודין ירדני נפתח כמו דלת אל בית ישן בתוניס: מטבח מלא סירים, מגשי קמיה, ריח של תפוזים, כמון וקוסקוס, וקולות של נשים שמדברות יחד במטבח. זהו ספר שלא רק מספר על יהדות תוניסיה, אלא כמעט מחזיר אותה לחיים.
זהו ספר שאינו מסתפק באוכל, אלא משתמש בו כדי לספר סיפור רחב בהרבה, על ילדות, משפחה, שפה, הגירה, אובדן, אהבה ומורשת. ירדני, חוקרת יהדות תוניסיה ובעלת דוקטורט בנושא קליטתם ועלייתם של יהודי תוניסיה לישראל, פורשת כאן עולם עשיר של זיכרונות אישיים ומתכונים מסורתיים, ומצליחה ליצור ספר שהוא בעת ובעונה אחת ספר זיכרונות, מסמך תרבותי, ספר היסטוריה וספר בישול.
"ניחוחות תוניסאיים" רואה אור כעת בעברית, בצרפתית ובאנגלית, החלטה שאיננה מקרית. עבור ירדני, בת 87, תושבת קריית אונו, אם, סבתא וסבתא רבתא, מדובר בניסיון מודע להעביר את מורשת יהדות תוניסיה לדורות הבאים, לא רק בישראל אלא גם בקרב בני הקהילה התוניסאית בצרפת ובארצות הברית.
"אחרי שהרגשתי את שעון החול של החיים אוזל, החלטתי להגשים את המשאלה שלי מימים ימימה ולהשאיר צוואה לצאצאיי ולדור ההמשך כולו של העדה", היא כותבת. "תוך שנה הוצאתי את הספר בעברית, צרפתית ואנגלית. אני מקווה כך לחזק את מורשת העדה לדור ההמשך".
ואכן, קשה לקרוא את הספר מבלי להרגיש שמדובר בצוואה. לא צוואה עצובה, אלא צוואה חיה, מלאה בריחות, בטעמים ובאנשים. ירדני מחזירה את הקוראים אל ילדותה בתוניס, אל הרחובות, השווקים, בתי הכנסת, החגים, הפתגמים, הסיפורים והמטבח. היא עושה זאת בשפה חמה, מדויקת ומלאת חיים, כזו שמצליחה לגרום גם למי שאינו בן העדה להרגיש שהוא זוכר את המקום שמעולם לא היה בו.
הספר נע בין סיפורי ילדות אישיים לבין רקע היסטורי רחב על יהדות תוניסיה, על האנטישמיות, על תקופת המלחמה, על העלייה לישראל ועל הקהילה היהודית המפוארת שהתקיימה שם. ירדני, שקיבלה את הדוקטורט שלה בגיל 67 בלבד, לאחר שנים של עבודה ולימודים במקביל, מביאה איתה גם מבט מחקרי וגם מבט אישי מאוד.
הדוקטורט שלה עסק בקליטתם ועלייתם של יהודי תוניסיה לישראל, אבל מאחורי המחקר עומד גם סיפור חיים שלם. היא גדלה בבית שבו אמה, שלא ידעה קרוא וכתוב, שמה את החינוך בראש סדר העדיפויות. "אמא היתה מאוד אינטליגנטית, למרות שלא למדה. היתה לה אינטליגנציה רגשית נדירה", מספרת ירדני. "היא טיפלה באנשים, ידעה לעזור, לבשל, לתת. הייתי הילדה הצעירה ביותר בבית, ותמיד הייתי צמודה אליה. למדתי את התנועות שלה, את הבישולים שלה, את הדרך שבה היא עשתה דברים".
אותה אם, אסתר, המכונה בספר "טיטה", נוכחת כמעט בכל עמוד. הספר הוא במובנים רבים ספר זיכרון עבורה. לא רק עבורה, אלא גם עבור אחיה של ירדני, שנספה במחנות העבודה. "מרגע שאחי נספה, אמי הפסיקה לחיות", היא כותבת. "היא התקיימה, אבל שמחת החיים שלה נלקחה ממנה. היה לי חשוב לכתוב את הספר לזכרה של אמא, אבל גם לזכרו של אחי".
לצד הסיפורים האישיים מופיעים בספר עשרות מתכונים מסורתיים, חלקם מוכרים וחלקם כמעט נשכחו. יש בו כ-20 מנות ראשונות, מתאבנים והקמיה, אותו אוסף של מנות פתיחה קטנות המזוהות כל כך עם המטבח התוניסאי, לצד כ-50 מנות עיקריות ובהן עסבנה, בולט, קוסקוס, ברווז בתפוזים בניחוח צרפתי, וכ-40 קינוחים מסורתיים כמו בולו, יויו, סיגרים ממולאים וג'רייבה.
אבל המתכונים כאן אינם עומדים לבדם. לצד כל מאכל יש סיפור, הקשר, זיכרון, פיסת חיים. זהו ספר שבו האוכל איננו רק אוכל. הוא הדרך שבה משפחה זוכרת את עצמה. הדרך שבה אמא מדברת עם ילדיה. הדרך שבה תרבות שלמה שורדת.
התרעות פיקוד העורף