סרטו המתעתע של נדב לפיד, "הגננת", מדבר בקול אחד, אך למעשה מתכוון לדבר אחר. במישור הסיפור הליניארי מתרכז הסרט במעשה פלאי שמתחולל בגן של נירה. יום אחד מגלה הגננת שיואב, אחד הילדים המתפלשים בבוץ בחצר הגן, כולו בן 5, הוא בעצם משורר רגיש, שמשחרר לאוויר העולם טקסטים מורכבים, שבוודאי אינם הולמים את הגיל הכרונולוגי שלו.
מסתבר שגאוניותו של הילד לא ממש מזיזה לקרובי משפחתו. אביו (יחזקאל לזרוב) מסעדן מצליח, היה מעדיף שבנו יתעסק במה שאמור לעניין את הזאטוטים בני גילו, ואילו מירי (אסתר ראדה), המטפלת הצמודה שלו, מקבלת כמובן מאליו את העובדה שמדובר במשורר לגיטימי, והיא אף מעיזה לעשות שימושים מגונים ביצירתו השירית.
מובן מאליו שקבלת הפנים המסויגת שלה זוכים הטקסטים של הזאטוט חורה לגננת שמעריצה את הקטן, והיא שמה לעצמה למטרה להעצים את שמו ברבים. מכאן והלאה מתפתחת לאורך הסרט סאגה נצלנית לא פשוטה, שאילו חלילה הייתה מתחוללת במציאות, ולא רק כמשל קולנועי, יצחק קדמן היה בוודאי מרים כנגדה את קולו הרועם.
עד כאן על הרובד הגלוי, המסקרן, של "הגננת", שעיקרו הוא דיון שנון במעמד המעשה האמנותי בחברה הישראלית הקפיטליסטית, שדורסת כל גילוי או התעלות רוחנית. זהו דיון נשכני, שבו בוחן לפיד צורות מגוונות של מבע אמנותי - מכתיבת שירים ועד תרגילי תיאטרון - ולמעשה די ברובד ראשוני זה להצדיק את עצם עשיית הסרט.
אלא שלפיד, במהלך פילמאי מתעתע, מחפש מטרה אחרת לגמרי לחציו, ולכן הוא זורע לאורך הסרט ציטוטים מלאים של שני שירים ותיקים ומוכרים בציבור. אלה כמו הופכים על הראש את הווקטור העלילתי שפורט לעיל, ואת המשמעויות הנגזרות ממנו.
את השיר האחד כולם הרי מכירים: "מי ימלל גבורות ישראל/ אותן מי ימנה?/ הן בכל דור יקום הגיבור/ גואל העם" - זהו ההמנון לחג החנוכה, המושר בעוז כבר מאה שנה בערך, העוסק כמובן בפועלו של יהודה המכבי, המושיע והפודה, שסביבו התאחד, קם והתמרק לכלל גאולה כל עם ישראל.
השיר האחר, גם הוא המנון, מכיל בין השאר את הטקסט הבא: "אומרים מכבי נאצים/ שרמוטות מזדיינים/ הלוואי שתמותו/ שתישרפו חיים/ שער חמש דורש/ צהוב עולה באש/ שונא אותך מכבי/ שונא מכל הלב", וכך הלאה. זהו, איך לא, המנון האולטראס של הפועל תל אביב, הממוקמים דרך קבע בשער 5 בבלומפילד.
לפיד, במהלך מחוכם, מפקיד את ביצוע שני ההמנונים בפיהם של שני ילדי הגן: יואב המשורר ואסי חברו. הסתירה המובנית בתוכן של שני השירים - האחד מעריץ את המכבי הלוחם, השני מטיף להשמדתו הפיזית - משנה לגמרי את משמעות מעשה החריזה, או האמנות, והופכת את המילים לכלי נשק קטלניים, שגננת כמו נירה אינה מסוגלת לרדת לסוף כוונתם. אם כי היא עצמה, מבלי דעת, פוסעת במסלול אלים לא פחות.
"הגננת", אם כך, הוא מעקב סאטירי אחר סיר הלחץ החברתי בישראל, כשהוא מסווה לדיון פואטי לגיטימי. רוחב היריעה והשנינות הרבה שלפיד נוקט במהלך "הגננת", מצדיקים בהחלט סקירה ארוכה ומעמיקה הרבה יותר מאשר רצף השורות הקצר המתפרסם פה.
"הגננת" מתהדר בקלף אס בלתי ניתן להכנעה. זהו אבי שניידמן, הזאטוט המפגין יכולת מפליאה של הבעת רגשות אל מול המצלמה, במהלך ביצוע דמותו המורכבת של המשורר הקטן יואב. שרית לארי, המגלמת את הגננת, היא פנים חדשות בקולנוע הישראלי. אומנם היא שולבה כבר לפני כעשור וחצי במספר הפקות טלוויזיה, אך ב־ 15 השנים האחרונות לאהתעסקה עם משחק, וכאן זוהי הופעתה הראשונה בסרט קולנוע.
התסריט שהכין לפיד מעמיס על כתפי הגננת דמות מזגזגת, שנעה בטווח הרחב שבין מעריצה שוטה לבין מניפולטורית מסוכנת. שרית לארי, למרות היעדר ניסיון קודם, עומדת היטב במשימה הסבוכה הזאת.
הגננת: 4 כוכבים